1. לפני תביעה על סך 14,800 ₪.

בכתב התביעה נטען כדלקמן:

1. בנה של התובעת החל בלימודים אצל הנתבעת, המפעילה מכללה, וזאת בהיותו תלמיד תיכון. הובטח לתובעת כי אם יקבל הבן צו גיוס תדאג הנתבעת לדחיית הגיוס לטובת השלמת הלימודים.
2. הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה, הבן התגייס לשירות צבאי והנתבעת המשיכה בחיוב התובעת.
3. נוכח הפרת ההתחייבות ולאחר שהתובעת שילמה עבור שני קורסים שלא יועילו לבן, ולאחר שלמד שלושה חודשים בלבד – עותרת התובעת להורות לנתבעת להשיב את כספה.

בכתב ההגנה נטען כדלקמן:

1. באוקטובר 2016 נחתם ההסכם עם הנתבעת, על ידי אמה של התובעת, ולאחר שהובהרו לה תנאי העסקה וביטולה. הבן למד כחודשיים ובמהלך תקופה זו קיבל גם עזרה פרטנית, ללא עלות וכפי שהובטח שייעשה במידת הצורך. בהמשך עבר הבן ללמוד בקורס תכנות מתקדם, ואף זאת ללא עלות. הבן סיים את הלימודים בקורס זה בהצלחה והוא צפוי לקבל את התעודה, לה הוא זכאי, בטקס הקרוב.
2. לאחר סיום הלימודים בקורס זה ביקשה התובעת לרשום את הבן לקורס נוסף, בתחום אחר, וחזרה על החתימה על טופס הרישום בו מצויינים תנאי הרישום והביטול. בטופס מצויינת אף העובדה כי מאחר שהקורס הוא חיצוני לנתבעת לא ניתן יהיה לבטל את הרישום או לקבל החזר כספי בגינו. העתק מטופס הרישום (מיום 28.2.17) הוצג לעיון בית המשפט.
3. הנתבעת מציינת כי הבן נכח בחלק מהקורס, היה בקשר רציף על המנחה וקיבל הנחיות לתרגול עצמי (הקורס מורכב משני חלקים – בראשון לימודים מעשיים ובשני תרגול עצמאי לקראת מבחן חיצוני של חברת מיקרוסופט).
4. לדיון התייצבו התובעת ונציגי הנתבעת. בן התובעת לא נכח בדיון ולא מסר את גרסתו.
5. התובעת חזרה על הנטען בכתב התביעה והדגישה כי הדבר החשוב מבחינתה הוא השירות הצבאי של הבן – וכי הוא לא שובץ לשירות ביחידה כפי שרצה. נציגי הנתבעת ציינו שהיו בקשר גם עם בן התובעת לשם תיאום השלמת הלימודים והבחינה.
6. מצאתי לדחות את התביעה.
7. ברע"א 10124/17 עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן קבע בית המשפט העליון (כב' הש' הנדל; החלטה מיום 30.1.18):

"בית המשפט לתביעות קטנות נועד לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" – בין היתר, באמצעות "פישוט הליכי הדיון, תוך הגמשת סדרי הדין ודיני הראיות" (רע"א 1868/16 רז נ' האפרתי, [פורסם בנבו] פסקה י (19.6.2016)). ברוח זו, נקבע כי בית המשפט לתביעות קטנות רשאי להסתמך על ראיות שאינן קבילות בערכאות אחרות (סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), ולקבוע את סדר הבאת הראיות וטענות הצדדים "בדרך שנראית לו" (תקנה 13(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976). ברם, הגמישות בכל הקשור לדיני הראיות וסדרי הדין אינה חודרת לתחומי הדין המהותי, ואינה מאפשרת לבית המשפט לתביעות קטנות לקבל את תביעתו של תובע שלא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו.

אשר לנטל ההוכחה שמטילים דיני הנזיקין על תובע, נקבע מימים ימימה כי –

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי [...] נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-809 (1981); להלן: עניין אניסימוב).

אכן, במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה (שם, בעמ' 809; ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 502-504 (2005)). אולם, במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי "על אף תחושת אי הנוחות" שבהותרתו בידיים ריקות (רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, [פורסם בנבו] פסקה 13 (10.9.2017); עניין אניסימוב, שם)."

1. מכאן, שהעובדה שהתביעה הוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות לא מעניקה לתובעת כל "הנחה" באשר לנטל הוכחת התביעה – נטל המוטל על כתפיה של התובעת, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה.
2. בידי התובעת להציג לבית המשפט תמונה חלקית בלבד של ההסכמות עם הנתבעת.
3. אמה של התובעת היא זו שהיתה מעורבת בשלבים הראשונים של ההתקשרות בין הצדדים, אולם למרבה הצער נפטרה האם ולא ניתן היה לקבל את גרסתה למהלך אירועים אלו.
4. עם זאת, היה בידי התובעת להציג את גרסת הבן (ובמידת הצורך לבקש לשנות את מועד הדיון כך שייקבע באופן שיתאים לאילוצי לוח הזמנים של הבן ושל שירותו הצבאי). בהעדר גרסה זו לא ניתן לסתור את הנטען על ידי הנתבעת – כי הבן נכח בכמחצית מהשיעורים בקורס (האחרון) והשלים את הלימודים בקורסים קודמים, וכי תואם עמו במישרין מהלך המשך הלימודים והשלמתם.
5. לא הוצגה כל ראיה להתחייבות של הנתבעת להשפעה על שירותו הצבאי של הבן וממילא היה על התובעת לדעת כי גם אם קיבלה רושם שיש בידי הנתבעת להשפיע כאמור – אין מדובר בלימודים מטעם הצבא ואין לאמירות שיווקיות כאלו או אחרות כל מעמד מחייב ושיבוצו של הבן לשירות צבאי כזה או אחר נעשה על פי שיקולי וצרכי הצבא (ויש להניח כי השכלתו של הבן בתחום המחשבים עמדה לנגד עיני רשויות הצבא, אך סוגיה זו ממילא לא עומדת לפתחו של בית המשפט ואינה נדרשת לצורך הכרעה במחלוקת).
6. משכך, לא הוצגה כל ראיה התומכת בכך שהנתבעת הפרה התחייבות כלשהי כלפי התובעת.
7. התוצאה היא כי התובעת נטלה על עצמה (עבור בנה) התחייבות חוזית כלפי הנתבעת והנתבעת פעלה כדין כשמימשה התחייבות זו. רשמתי לפני אף את עמדת הנתבעת ולפיה זכויות הבן מכח התחייבות זו עדיין עומדות לרשותו, ויש להניח ולקוות שאילוצי לוח הזמנים של הבן יאפשרו לו להשלים את הלימודים בתיאום עם הנתבעת.
8. התביעה נדחית.

בנסיבות, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ח, 26 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.