1. תביעה בענינם של ליקויי-בנייה. בישיבה ראשונה של קדם-המשפט, ובתיק כבר מצויה חוות-דעתו של מהנדס-מומחה שמינה בית-המשפט, גיבשו הצדדים הסדר דיוני ובית-המשפט נעתר. הוסכם בין הצדדים, ביוזמתם, כי תחת סדר-הבירור הרגיל של הגשת ראיות ראשיות, קיומן של חקירות נגדיות – לרבות של המומחה מטעמו של בית-המשפט ושמיעתם של סיכומים, יסתפקו הצדדים בחומר המצוי בתיק ויוסיפו עליו סיכומים בכתב. לפי מלואו של החומר הזה יכריע בית המשפט בתובענה בפסק-דין מנומק, והרי הוא להלן.

2. חוות-דעתו של המומחה מטעמו של בית-המשפט, המהנדס שמחה-אלפרדו פלדמן הייתה, בכל הכבוד, מנומקת ומפורטת כל צורכה. המומחה לא החמיץ שום טענה שהעלו התובעים ובחן את מצב-הדברים לפי מומחיותו המקפת, לאחר ביקור בדירת-המגורים של התובעים ולפי חומר ממצה בכתובים, שהניחו הצדדים לפניו, לרבות חווֹת-דעת של מומחיהם.

המומחה פלדמן בדק ומצא ליקויים בדירה. מסקנותיו היו רחוקות מאד מן האמור בטענותיהם של התובעים; בחוות-הדעת של מומחה מטעמם וצורפה לכתב-התביעה ובייחוד מסכומה הגבוה של התובענה – למעלה מ-95 אלף ש"ח. החלטתם של הצדדים שלא להעמיד את חוות-הדעת של מומחה בית-המשפט למבחנה של חקירה נגדית השמיעה כי הם מקבלים עליהם את האמור בה, למצער בהיבט הראָיתי-דיוני. ממילא לא הוצגו לבית-המשפט נסיבות, המצדיקות סטייה מן הכלל ולפיו יש לאמץ את חוות-דעתו של מומחה, בלתי תלוי, שמינה בית-המשפט.

המהנדס פלדמן מצא ליקוי בנעילת-דלתו של המרחב הדירתי המוגן הדורש כיוון, לא זול, של הדלת הזו; ליקויים של סטייה בזוויות של קירות-המבואה ובתקרה בואך ממ"ד זה וסֶדק סמוך לכניסה לו. את טענתם של התובעים לחוסר-אחידות בין מפלסו של חדר-הדיור לבין הממ"ד מצא המומחה מוצדקת, אך הוא הניחה לפתחם של התובעים עצמם. נקבע, שהליקוי נובע מפעולה של ריצוף בהדבקה, שערכו התובעים ואין הוא באחריותה של הנתבעת. הטענה כי רצפת הממ"ד אינה ישרה נמצאה, לאחר מדידה, לא נכונה. לא נמצאו ליקויי-רטיבות וטענה, הקשורה במיזוג-האוויר, לא יכל המומחה לבדוק בשל מחדלם של התובעים להמציא לידיו את ההסכם הרלוונטי.

3. בייחוד דחה המומחה את טענתם של התובעים לליקוי, המצדיק פיצוי, באופן שבו נבנתה החניה המוצמדת לדירתם ובמיקומה. המומחה הסביר, כנקודת-מוצא, שהוספתן של חניות לבנין-המגורים, בגדרה של הרחבה לפי תמ"א 38, לא הייתה בנייה-מחדש של הבית אלא נסמכה על תשתיותיו הקיימות. המקום הפיזי פשוט לא אִפשר להקיף יחד מקומות-חניה, בגודלם לפי התקן, לכל אחד מהדיירים. על כן נדרש היה, אם מבקשים לאפשר לכל אחד מהדיירים חניה, להתפשר מעט בכל הנוגע לגודל. במקום 4.80 מטרים – אורכה של חניה תקנית, נבנה מקום-החניה של התובעים ואורכו 4.25 מטרים. "אילוצי המקום היו והינם חלק בלתי נפרד מהתוכנית", כתב המומחה בחוות-דעתו. "החניות בוצעו ברכוש המשותף שעמד לרשות הדיירים עובר לתכנון החניות. מדובר במבנה שעבר תמ'א 38 ולא במבנה חדש ועל כן תוכנית החניה הותאמה גם לאילוצי המקום שאינם יוצרים חניה בעלת אורך של 480 ס'מ ועל מנת ליצור את מקסימום החניות ולמנוע מצב שדיירים לא יזכו לחניה צמודה" (שם, בפסקה החמישית לחוות-הדעת מיום 7.5.2019. ההדגשות הן במקור). התובעים לא הציגו לבית-המשפט, אף לא למומחה, כל ראיה שלפיה הם הוטעו לסבור כי החניה היא בגודל תקני או כי לא הוצגה להם תוכנית-החניה קודם, שהם החליטו לרכוש את שירותי-הבנייה. מכל מקום, הסביר המומחה, התכנון הזה אושר בידיהן של הרשויות המוסמכות, שאם לא כן לא היה ניתן לבנין טופס אכלוס כדין.

גם את תלונת התובעים על כך, שמקום-החניה סמוך למעֲבר למדרגות-הכניסה לבנין ועל כן קשה להשתמש בו לא מצא המומחה מוצדקת. "התובעים מסרו לי", הוא כתב, "כי ניתנה להם זכות ראשונים לבחור החניה והם בחרו בחניה מס' 4 בשל סמיכותה למעבר" (שם, שם). התובעים בחרו שלא להגיש תצהירים של עדות ראשית וממילא לא סתרו דברים אלה. מתקשה אתה ליישב את ייסודו של חלק נכבד מסכומה של תביעתם על טענה לירידת-ערך בשל מאפייניו של מקום-החניה עם עקרונות ההגינות ותום-הלב, שהם הבסיס לעמידה על זכויות במשפט האזרחי.

4. דומני כי, לפי ממצאיו המבוארים לעיל, צעד המומחה מטעמו של בית-המשפט כברת-דרך ממשית לקראת התובעים. הוא תִמחר את עלויות-התיקון במחירים, הגבוהים יותר, של עבודה של קבלן מזדמן. הוא הוסיף סכום, לא מבוטל, להוצאות-ניקוי של הדירה, ענין שלרוב נעדר מחוות-דעתם של מומחים מטעמו של בית-המשפט. הוא כתב, ביחס לליקויים המעטים שנמצאו, סכומים עגולים באלפי שקלים אשר דומה כי הם מיטיבים עם התובעים.

5. רבות נכתב בפסיקתם של בתי-המשפט על משמעותו של פער עמוק בין סכומה של תביעה לבין שיעור-הזכייה בה, אפילו אם התקבלה. הוטעם לא פחות הצורך, בטענה לנזק שאינו ממוני, שלא להפריז מעבר ליחסיות ראויה בין סכומו של נזק זה לבין שיעורו המוכח של הנזק הממוני. בשני הענינים האלה נפל קושי ממשי בתביעתם של התובעים. לאור התוצאה, מתחייבת המסקנה כי התביעה הוגשה לכתחילה בערכים מופרזים, שאינם תואמים את המציאות וזו לשון-המעטה. ענין שכזה, קבעה הפסיקה, לא יוכל שלא לשוב אל התובעים בדרך של גריעה כספית, בייחוד מסכומן, שבית-המשפט מוסמך לפסוק לחובתה של נתבעת, של הוצאות-משפט ושל שכר-טרחה (ראו, בייחוד, ת"א (שלום תל אביב-יפו) 25558-03-12 ישראל נ' אזורים בניין 1965 בע"מ, בפסקה 11 לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 15.2.2014) וההפניות שם וכן, בתחום אחר, תא"ק (שלום תל אביב-יפו) 23012-12-15 גלמן נ' א. דילאור בע"מ, בפסקה 27 לפסק-דינו של כבוד השופט אילן רונן (פורסם במאגרים, 6.5.2018)). לדאבוני, אלה הם פני-הדברים גם במקרה דנן.

6. אני מקבל, אפוא, את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, יחד ולחוד, סך (כולל מע"מ) של 8,775 ש"ח – הסכום שקבע המומחה פלדמן ועוד סך של אלף ש"ח לנזק לא ממוני. לפי המפורט לעיל, אינני רואה מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות-משפט ובשכר-טרחה של עורך-דין. את הסכום הכולל – 9,775 ש"ח, יש לשלם בתוך 30 ימים מיום, שהנתבעת קיבלה לידיה פסק-דין זה. אם לא כן, ייתוספו הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל. אין יסוד להשבתה של אגרה.

המזכירות תמציא פסק-דין זה לצדדים וכן למומחה מטעמו של בית-המשפט.

ניתן היום, כ"ג בשבט התש"ף, 18 בפברואר 2020, שלא במעמד-הצדדים.