29 יולי 2019

עניינה של התביעה בזכויותיו של התובע, בעד תקופת עבודתו הארוכה אצל הנתבע וסיומה.

דומה כי הציטוט שלהלן, המובא מחקירתו הנגדית של התובע, ממחיש בתמצית את סיפור המעשה כולו, לאמור:

"מר גבני: אני דאגתי לו כמו לחבר וכמו לאח שלי בגלל זה הכעס שלי הוא כזה. אני בענף שלנו זה ענף של חאפרים, ענף של חאפרים. אני כולה חשמלאים, אני והוא. אין לי, לא עשיתי...עבודה לא עשיתי לו כלום. הייתי נותן לו אפילו את הנחושת שאנחנו מפרקים מהבניין שייקח וימכור, נכון לוניה? שהיינו מפרקים מדירות.

העד, מר קופרצ'נקוב: לזרוק, להשאיר? מה זה קשור, אני לא יודע?

מר גבני: זה קשור לראות כמה אני בן אדם והייתי אתך וכמה אתה מתנהג אלי ברשעות" (ע' 14 ש' 8-14).

התשתית העובדתית

1. התובע הועסק במשרה מלאה אצל הנתבע, בתפקיד חשמלאי, החל מיום 15.2.1997 ועד ליום 22.1.2018.

2. לתובע הוצמד רכב על ידי הנתבע, אשר כל התשלומים בעד הרכב (דלק, ביטוח, טסט ועוד) שולמו על ידי הנתבע. בבקרים, התובע היה אוסף ברכב כאמור את הנתבע והם היו נוסעים יחדיו לאתר העבודה. בתום כל יום עבודה היה התובע מחזיר את הנתבע לביתו, וחוזר עם הרכב לביתו שלו.

3. שכרו החודשי הממוצע של התובע השתנה במהלך התקופה, והחל מחודש אפריל 2014 ועד תום העסקתו, וליתר דיוק, דצמבר 2017, עמד שכרו על סך של 6,000 ₪ נטו.

4. בחודשים בהם קיבל התובע תמורת דמי הבראה ופדיון חופשה, אלו גולמו כחלק משכר הברוטו; זאת על מנת שהתובע יקבל 6,000 ₪ נטו בחודש. כך למשל בחודש ינואר 2015, הנטו לגילום עמד על סך 6,000 ₪, שכר הברוטו עמד על סך של 6,115 ₪, דמי ההבראה ששולמו היו על סך 284 ש"ח ופדיון החופשה היה על סך 417 ₪; ואילו בחודש מאי 2015, שכר הברוטו עמד על סך של 6,853 ₪ כשהנטו לגילום הוא 6,000 ₪.

5. תלוש השכר של התובע היה בנוי כך, שמדי חודש היה התובע מקבל תמורה בעבור פדיון של 1.66-1 ימי חופש, וכן תמורת דמי הבראה. יוער, כי בתלושי השכר נתוני החופשה אינם מעודכנים כראוי, וניתן לראות חודשים בהם על אף שלא קיימת צבירת ימי חופשה לטובת התובע, נפדו לכאורה ימי חופשה.

6. לאורך תקופת העסקתו של התובע, לא תמיד דיווח הנתבע לקרן הפנסיה בהתאם לשכר המופיע בתלוש, אלא על שכר נמוך מכך.

7. בחלק מהחודשים שכרו של התובע משולם במזומן – לעיתים כל הסכום; לעיתים אך חלק ממנו; לעתים באמצעות מימון טיפולי שיניים שהתובע נזקק להם. לא מן הנמנע כי הייתה התקזזות נוספת בין הצדדים בתחומים שונים.

8. נוכח העובדה כי במשך תקופה של כשנתיים "לא הייתה עבודה" כלשון הצדדים, בחודש דצמבר 2017 עלתה הצעה מצד הנתבע, לפיה, התובע יעבוד במתכונת של עבודה על בסיס יומי, על פי קריאה; היינו על כל יום בו יעבוד התובע בפועל, הוא יקבל שכר יומי בסך של 350 שקלים; ובימים בהם לא יעבוד, הוא לא יקבל שכר כלל. בין הצדדים התנהלה שיחה, כשבסופה השיב התובע את מפתחות הרכב אל הנתבע (ע' 16 ש' 19-28).

9. ביום 9 בינואר 2018, פנה הנתבע אל התובע בדרישה, שלפיה הוא אינו יכול ללכת מבלי להודיע, שכן הוא גורם לו נזקים בעבודה. בתגובה ענה התובע כי הוא נמצא בחופשת מחלה.

10. התובע הבטיח כי ישוב לעבודה ביום ראשון שלאחר תום חופשת המחלה, אלא שעוד באותו היום הוא שלח אל הנתבע ימי מחלה נוספים. במענה לכך חזר הנתבע על כך שמעשי התובע פוגעים בו, ושהוא לא פיטר את התובע. סה"כ שהה התובע בחודש ינואר 2018 בחופשת מחלה בת 13 ימים.

11. ביום 16.1.2018, שלח התובע אל הנתבע, באמצעות בא כוחו, מכתב בזו הלשון (כל ההדגשות מכאן ואילך אינם במקור – הח"מ):

"תקופת עבודתו של מרשי ובמיוחד השנים האחרונות לעבודתו, מתאפיינות בהפרות בוטות של חוקי עבודה ופגיעה מתמשכת בזכויות של מרשי.... כל פניותיו של מרשי לקבל את שכרו בגין עבודתו הושבו עד עתה ריקם תוך שהנך לועג למרשי ומשפיל אותו... הנך נוהג לפצל את שכרו של מרשי לרכיבים פיקטיביים...בדיקת הפרשות פנסיוניות התברר כי מזה תקופה ארוכה אינך מעביר הפרשות לקרן הפנסיה...מרשי אף עבר התקף לב ועד עתה טרם קיבל תשלום דמי מחלה בגין שהותו בחופשת מחלה...מרשי אינו מבוטח בקרן השתלמות... נוכח לחצים שלהם נתון מרשי לעבודה והויכוחים החוזרים ונשנים לגבי תנאי העסקתו ...נפל מרשי למשכב וכעת הוא שוהה בחופשת מחלה...לאור האמור לעיל, הנך נדרש לאלתר לשלם למרשי את מלוא שכר עבודתו בגין 4 חודשים אחרונים, להשלים את מלוא ההפרשות לקרן פנסיה ולעדכן את צבירת ימי החופשה בהתאם לדין ולהתאים את תנאי עבודתו של מרשי להוראות צו הרחבה בענף הבניה. .. נוכח חומרת הפגיעה בזכויותיו של מרשי ואי תשלום שכר עבודה במשך 4 חודשים אחרונים, אמתין לעמדתך תוך 3 ימים ממועד המצאת מכתבי זה המועבר אליך במסירה אישית ואם לא ישולם השכר תוך תקופה זו, ייאלץ מרשי להודיע על סיום עבודתו לאלתר עקב חוסר אפשרות להוסיף ולעבוד בנסיבות שנוצרו".

12. ביום 21.1.2018 הגיב הנתבע למכתב שנשלח אליו לאמור:

"טענתו מרשך במכתבך שבסימוכין נדחות על ידי מרשי מכל וכל ואינן משקפות כלל את האופן בו הועסק מרשך על ידי מרשי... מרשי דוחה את טענת מרשך כי תנאי העסקתו הורעו... יובהר שוב כי לפי בדיקות שערך מרשי כל זכויותיו של מרשך שולמו לאורך השנים כדין אולם ככל שמרשך סבור אחרת, הרי שמרשי יבדוק ביסודיות האם מסיבה כלשהי שולם למרשך תשלום בחסר וככל וכך יימצא למרשך ישולם התשלום החסר... אשר על כן, מרשי מבקש שוב ממרשך לשוב לעבודתו ולהיפגש עמו בהקדם האפשרי לצורך בדיקת טענותיו."

13. על מכתב זה נענה הנתבע ביום 22.1.2018 כך:

"הטענות של מרשך כפי שפורטו במכתבך אינן מותירות כל ספק כי אין בכוונת מרשך לפעול לתיקון המצב שנוצר נוכח סירובו להכיר בחוב שכר עבודה בגין 4 חודשים... במצב זה ומבלי להידרש לטענות מתחמקות אחרות של מרשך שאין בהן ממש... ברור כי עסקינן בהרעה מוחשית בתנאי עבודתו ובמצב שנוצר אין כל אפשרות לדרוש ממרשי את המשך עבודתו... נוכח האמור לעיל נמסרת בזאת הודעת התפטרות לאלתר..."

14. באותו יום פנה התובע לנתבע במכתב נוסף, והודיע לו כי לנוכח העובדה שעד היום לא שולם לתובע החוב בגין שכר עבודה ולא נעשה לתיקון הפגמים המפורטים במכתב, התובע מודיע על התפטרותו אשר תיכנס לתוקף לאלתר.

ניהול ההליך

15. ביום 24.4.2018 הוגשה התביעה שבפנינו על סך 670,137 ₪, הכוללת את הסעדים הבאים: תשלום בגין שעות נוספות; פיצויי פיטורין; אי ביצוע הפרשות לפנסיה; היעדר הפרשות לקרן השתלמות; הפרשי שכר נטו (תשלום בגין חודשים שלא שולמו לתובע); תשלום בגין דמי מחלה; פדיון חופשה שנתית; תשלום דמי הבראה; פיצוי בגין עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני וכן תשלום בגין תלושי שכר פיקטיביים.

16. ביום 18.9.2018, הוגש כתב ההגנה במסגרתו העלה הנתבע טענות קיזוז.

17. ביום 24.10.2018 וביום 4.11.2018 הוגשו, בהתאמה, תצהיר גילוי מסמכים מטעם התובע והנתבע.

18. ביום 14.11.2018 התקיים דיון קדם משפט בפני כב' השופטת שגית דרוקר.

19. ביום 28.2.2019 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע.

20. ביום 5.5.2019, עשרה ימים טרם המועד להגשת תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, הגיש בא כוחו הודעה על הפסקת ייצוג, זאת בשל קשיים כספיים בהם מצוי הנתבע; וביום 6.5.2019 שוחרר בא כוחו מייצוג. הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

21. ביום 27.5.2019, התקיים דיון ההוכחות בפנינו, במהלכו נשמעו התובע, מזה, והנתבע אשר ייצג עצמו, מזה. עדות ראשית מטעם הנתבע ניתנה במעמד דיון ההוכחות, שלאחריה נחקר הנתבע על ידי ב"כ התובע בחקירה נגדית. בתום דיון ההוכחות סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה. חרף מאמציו של בית הדין בתום הדיון להביא את הצדדים לידי פשרה, הדבר לא הסתייע.

22. יוער, כי מאחר שהדיון הוקלט, תמלול הדיון הועלה לנט אך ביום 27.6.2019. מכאן הכרעתנו.

דיון והכרעה

23. נפנה אפוא לבחון את טענותיו של התובע בשים לב לרכיבי התביעה, כל רכיב בתורו.

שכר קובע

24. לטענת התובע שכרו החודשי עמד על סך של 7,000 ₪, אשר שולמו לו באופן הבא: 5,000 ₪ באמצעות המחאה או העברה בנקאית, ו-2,000 שקלים נוספים שולמו לו במזומן ונמסרו לו ביד (סעיף 47 לתצהיר התובע). בהתאם לחישוב אותו צירף התובע לתצהירו (נספח ת/7), עומד שכרו ברוטו על סך של 7,886 ₪. משכך טוען התובע, כי על כלל החישובים במסגרת תביעתו להתבסס על פי שכר ברוטו של 7,886 ₪.

25. לטענת הנתבע עמד שכרו האחרון של התובע על סך של 6,000 ₪ נטו (ס' 16 לכתב ההגנה).

26. נאמר כבר עתה, כי חרף העובדה שהתרשמנו כי תלושי השכר שהונפקו לתובע לא היו תקינים (לשון המעטה), לא שוכנענו כי התובע השתכר מדי חודש סך של 7,000 ₪ נטו או 7,886 ₪ ברוטו. נבאר.

27. ראשית, בחקירתו הנגדית של התובע, נשאל האחרון על ידי הנתבע "אני פעם אמרתי לך אתה מקבל משכורת 5 ו-2" (ע' 8 ש' 32), במענה לכך ענה התובע "לא. התשובה היא לא." (ע' 9, ש' 1). על אף שבא כוח התובע טען בין לבין, כי מדובר בהרחבת חזית, לא מצאנו בכך ממש, שעה שכבר בכתב ההגנה טען הנתבע, כי שכרו החודשי האחרון של התובע עמד על 6,000 נטו (ס' 16 לכתב ההגנה). בזיקה לכך טען הנתבע בחקירתו הנגדית "בהתחלה היה מרוויח פחות" (ע' 27 ש' 22).

28. שנית, אמנם התובע הקפיד לציין, כי קיבל בקביעות מהנתבע סכום של 5,000 ₪ בשיק (ס' 29 לכתב התביעה, ס' 47 לתצהיר התובע), אך מצאנו, כי נתקבלו לחשבונו סכומים שונים בתכלית (נספח ת/6). כך למשל, ניתן לראות, כי בשנת 2011 הפקיד התובע שיקים על הסכומים הבאים: 3,040 ₪ ביום 17.1.2011; 1,500 ₪ ביום 2.2.2011; 3,500 ₪ ביום 15.2.2011; 2,500 ₪ ביום 30.3.2011; 4,000 ₪ ביום 19.6.2011; 3,500 ₪ ביום 20.7.2011; 4,350 ₪ ביום 18.8.2011; 3,000 ₪ ביום 28.9.2011; 3,500 ₪ ביום 17.10.2011; 3,000 ₪ ביום 6.11.2011; 4,500 ₪ ביום 13.12.2011 וכן 3,500 ₪ ביום 22.12.2011. כפי שעולה בבירור מנספח ת/6, אף לא פעם אחת בשנת 2011 קיבל התובע המחאה על סך 5,000 ₪. בזיקה לכך יוער, כי המחאות אלו, רובן ככולן, ניתנו לתובע בגין עבודתו אצל הנתבע, שעה שאשתו המנוחה של התובע קיבלה שכרה בהעברה בנקאית בלבד (סע' 52 ו-53 לתצהירו של התובע).

29. שלישית, אמנם התובע טוען, כי לעתים נתקבלו סכומים שונים בשל קושי של הנתבע, ובלשונו של התובע: "לא, לפעמים 3,000 ₪ בצ'ק, 5,000, 4,000 בצ'ק. כן אדוני, בצ'ק. ש. והיתר? כשהיה לו כסף קיבלתי כסף" (ע' 17, ש' 20-22); ואולם, ניתן לראות, כי הפקדות על סך של 5,000 ₪ כטענת התובע הן נדירות, ומתוך כ-100 הפקדות על פני תקופה (נספח ת/6), כ-18 בלבד הן בסך של 5,000 ₪. בהקשר זה נציין, כי התובע לא הכחיש כי הפקיד לחשבונו המחאות על סכומים רבים ושונים (ס' 48,49 ו-51 לתצהיר התובע), אך התובע לא ידע לומר בדיוק וליתר דיוק, לשיים, בגין מה קיבל את הסכומים השונים; כך למשל, טען התובע בסע' 51 לתצהירו, כי קיבל סך של 8,000 ₪ ככל הנראה בגין חובות עבר.

30. רביעית, לא מצאנו ליתן משקל לחישוב שנעשה על ידי התובע (נספח ת/11), עת אינו תואם את פירוט דף החשבון שצורף על ידו (נספח ת/6). כך למשל, בעוד שנטען על ידי התובע, כי בחודש דצמבר 2017 קיבל המחאה על סך של 7,000 ₪ וסכום מזומן בסך של 1,000 ₪, הרי שפירוט דף החשבון מגלה, כי התובע הפקיד שתי המחאות בחודש דצמבר האחת על סך של 5,000 ₪ והשנייה על סך של 3,245 ₪.

31. חמישית, אמנם מצאנו כי תלושי השכר אינם מדויקים לשון המעטה; עם זאת שוכנענו כי הדבר אינו נוגע לליבת שכרו בגין עבודתו אצל הנתבע. במילים אחרות, לא מצאנו כל אינדיקציה או ראיה אשר תצביע על כך ששכרו של התובע עמד על 7,000 ₪ נטו בחודש כטענתו, בפרט שבכל תלושי שכרו של התובע, החל מחודש אפריל 2014 ועד לתום העסקתו בחודש דצמבר 2017, שכרו נטו עמד על 6,000 ₪.

32. שישית, אמנם נעשה מניפולציה בתלוש שכרו של התובע על מנת ששכרו נטו החודשי יעמוד על 6,000 ₪, תוך הכללת רכיבי דמי הבראה וחופשה. עם זאת, איננו מקבלים את טענת התובע בסיכומיו, שלפיה הבונוסים ששולמו לו מהווים ראייה לקיומו של הסדר תשלום כנטען – סכום כסף נוסף מדי חודש בחודשו (ע' 47, ש' 9-8). שכן בעוד שבתביעה נטען כי התובע קיבל 2,000 ₪ מדי חודש כחלק משכרו, הבונוסים ניתנו בסכומים משתנים, מעת לעת, ולא באופן קבוע. עדותו של הנתבע בדבר גובה ותדירות הבונוסים שניתנו לתובע, קוהרנטית ומהימנה בעינינו.

33. אשר על כן, יחושבו רכיבי התביעה של התובע לפי שכר האחרון בסך של 6,000 ₪ נטו, וזאת על פי שכר ברוטו של 6,854 ₪ (ראה תלושי שכר אוקטובר -דצמבר 2015 שבו לא נכללו רכיבים נוספים כדוגמת חופשה ודמי הבראה).

הפרשי שכר בגין חודשים שלא שולמו

34. לטענת התובע, במהלך השנה האחרונה להעסקתו, הולן שכרו של התובע באופן שיטתי, כשהנתבע משלם מדי פעם סכומים קטנים במזומן; ובארבעה החודשים האחרונים להעסקתו, לא שולם לו שכרו כלל ועיקר. עוד טוען התובע, כי כל פניותיו לנתבע בבקשה שישולם שכרו, הושבו ריקם.

35. לטענת הנתבע, שכרו של התובע שולם במועד וכדין, מעולם לא הולן, גם לא לקראת המועד בו התפטר.

36. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובע זכאי לשכר עבודה, אך בעבור חודשיים בלבד. נבאר את טעמינו לכך.

37. ראשית, בכתב ההגנה טען הנתבע, כי נהג לשלם לתובע את שכרו במועד וכדין (ס' 26 לכתב ההגנה). ואולם, בחקירתו הנגדית, הודה הנתבע כי לא שילם לתובע את שכרו בעבור החודשים דצמבר וינואר, ובלשונו של הנתבע כאשר הקריא הודעת ווטסאפ אשר שלח לתובע: "בוקר טוב לוניה, אני רוצה לתת לך משכורת של דצמבר וינואר, זה ב-12 בפברואר" (ע' 21, ש' 16-15). בהמשך, "אני חייב לו משכורת של דצמבר ואולי פה ושם עוד אגורות אני לא מתווכח, יכול להיות שחייב לו אבל לא חייב לו משכורת..." (ע' 22, ש' 21-19). לאחר מכן, "התשובה היא שלי שאנחנו היינו עושים חשבון כל חודש. שום דבר לא נגרר חודשים, רק הצירוף מקרים שהוא היה, הוא היה עם התקף ואשתו הייתה חולה ולא הייתה עבודה, באמת היה, היה קצת פיגורים של כסף והראיה שאני שילמתי לו בויזה ב-27 לאוקטובר למשל שילמתי לו רופא שיניים" (ע' 34, ש' 26-23). לבסוף, "אני, עניין של חודש, חודש וחצי הפרשים, פה ושם, זה מה שהיה. נשבע, אני מוכן. תשאל, לא היו הפרשים על דברים אחרים. לא היה..." (ע' 35, ש' 14-13). לבסוף: "אני מודה שמגיע לו כסף אני לא הכחשתי. הייתה מגיעה לו גם משכורת של דצמבר ונדמה לי עוד איזה 2000 ₪ משהו כזה מנובמבר. בינואר, בינואר לא עבדנו בכלל לא משנה גם את זה אני מוכן לשלם עד הוא התפטר, לא הכחשתי (ע' 36 ש' 17-20).

38. בזיקה לכך יצוין, כי גם בסיכומיו, הודה הנתבע, כי לא שילם לתובע בגין חודש דצמבר משום שזה לא הסכים לדבר אתו. עולה כי למצער בעבור חודשיים עבודה, התובע לא קיבל שכרו ועל כך אין מחלוקת.

39. שנית, כפי שהעידו שני הצדדים, מתכונת העבודה הייתה כזו שהתובע שילם לנתבע כשהיה לו כסף. כך למשל העיד הנתבע, בדיון קדם המשפט, כי תחום העבודה של הצדדים הוא "תחום של חיים מהיד לפה ויתכנו הפקדות ואיחור בשכר של יום או יומיים...". ודוק, כפי שהוברר מהחקירות הנגדיות, האיחורים בתשלום לא הסתכמו ביום או יומיים. עדות לכך ניתן לראות בשאלות שהפנה הנתבע אל התובע בחקירתו, ובלשונו "כשהיה הפרשים של כסף אמרתי לך אני יכול לתת לך בעוד שבוע את הכסף, שאלתי אותך. מה היית אומר לי? כן אין שום בעיה". ובאותו עניין "כשהיה בעיה של כסף כולל בחודשים לפני שהיא נפטרה היית שאל אותה והיה אומר אבי נשאר עוד 500 ש"ח, או 1,000 ₪ או 200 ₪. ושילמתי, תמיד הסכמתי למה שאשתך אמרה...". בהקשר זה נציין, כי נדמה שהתנהלותו הכלכלית של הנתבע, באה בעוכריו, עת עדותו מעלה, כי לא תמיד שילם לתובע במועד, ואף כאשר שילם היו פעמים בהם היה התשלום ניתן בחסר. אכן, לא נעלמה מעינינו העובדה, כי מדובר בתקופה של למעלה מ-20 שנה, בה התובע ישן על זכויותיו והסכים לקבל את שכרו במתכונת המתוארת; ברם, מדובר בזכות קוגנטית, כמו גם טענת התובע כי הסכים לתשלום באיחור כאמור מפאת חוסר ברירה, תוך חשש תמידי שהמשכורת לא תשולם במועד (ע' 9, ש' 9-15).

40. שלישית, בצדק טען התובע בסיכומיו, כי על הנתבע מוטל נטל ההוכחה, שכן טענת "פרעתי" רובצת לפתחו. אנו ערים לעובדה כי הצדדים העידו כי חלק מן התשלומים בוצעו במזומן, צורת תשלום אשר קשה להתחקות אחריה; ואולם הנתבע לא צירף כל ראיה, אף לא כרסטת עובד, או כל אסמכתא אחרת אשר תוכל לשמש אפילו ראשית ראייה לביצוע התשלום. דא עקא, עדותו של התובע באשר להיקף החוב הנטען לא היה קוהרנטי והחישוב התבצע על פי אומדנא בלבד. בהקשר זה, התובע טען בחקירתו הנגדית, במענה לשאלת בית הדין, "איך נוצר חוב של 4 חודשי עבודה? ת. מכיוון שהוא במהלך כל השנה שילם חלק, חלק, חלק, בחלקים אז הצטבר עבור 4 חודשים. זה בערך. בוודאות אני. ש. ..גם יכול להיות שלושה חודשים? גם חודשיים? ת. לא. לא. אשתי עשתה את החשבון...אנחנו ביחד עשינו, ברור. ברור מאליו. נזכרנו בדברים. הסתכלנו. ש. אבל איך ידעת שזה 4 חודשי עבודה ולא חודש עבודה? ת. לקחנו דפי חשבון, לקחנו דפי חשבון בנק והסתכלנו בערך. ש. אבל אתה טוען שחלק קיבלת מזומן אז איך החשבון בנק עזר לך? ת. בערך הסתכלנו. (ע' 17 ש' 1-12).

41. רביעית, בפירוט תשלומים אשר לטענת התובע רשם בעצמו (ת/11), אשר האותנטיות שלו מוטלת בספק, עולה, כי בחודש אוקטובר 2017 קיבל 5,500 ₪. מכאן, אם לדידו הנתבע חייב לו (בתחתית הדף), 31,300 ₪, מדוע תבע 28,000 ₪ בלבד (סע' 86 לכתב התביעה)?

42. אשר על כן, הגענו לכלל מסקנה, כי התובע לא קיבל מהנתבע שכר בגין חודשיים בלבד; ולפיכך הוא זכאי לשכר בעד חודשי עבודה אלה בסך כולל של 12,000 ₪ נטו, אשר בערכי ברוטו עומדים על סך 13,708 ₪.

תחולתו של צו ההרחבה בענף הבנייה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים

43. לטענת התובע על הצדדים חלות הוראות הסכם קיבוצי כללי בענף הבניה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים (להלן- צו בענף הבנייה). לחילופין טוען התובע, כי על הצדדים חלות הוראות צווי הרחבה בענף הבנייה הרלוונטיים לתקופת העבודה של התובע. לחילופי חילופין טוען התובע, כי על היחסים בין הצדדים חלות הוראות צו הרחבה בענף המלאכה והתעשייה הזעירה. לחילופי חילופין טוען התובע, כי על הצדדים חלות הוראות צו הרחבה בדבר הנהגת פנסיה יסוד משלימה במלאכה, תעשיה ותחנות דלק.

44. לטענת הנתבע על הצדדים לא חל הסכם קיבוצי או צו הרחבה בענף כלשהו.

45. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי הצו בענף הבנייה חל על הנתבע, וכתוצאה מכך יש לגזור את הוראות תנאי עבודתו ושכרו של התובע בהתאם להוראות הצו. נבאר.

46. ראשית, הנתבע הודה בכתב ההגנה, כי העבודות בוצעו באתרי בניה, כאשר התובע הועסק על ידי הנתבע בתפקיד עוזר חשמלאי (ס' 11 לכתב תביעה; ס' 23 לכתב הגנה).

47. שנית, עדותו של הנתבע בעניין זה לא היתה קוהרנטית; וגרסתו השתנתה לאורך חקירתו הנגדית. בתחילה ציין "שיפוץ של דירות, חשמל" (ע' 23 ש' 5), "עבדתי, באתרי בניה עבדנו בסוף שנות ה-90" (ע' 23 ש' 9); עבד "באתר" (ע' 28 ש' 29); "באיזה אתרים? אתה זוכר? כל מיני מקומות.."(ע' 29 ש' 11-12); בהמשך, "אנשים שעבדתי איתם בשיפוצים" (ע' 29 ש' 19); "זה שיפוצים של דירות" (ע' 29 ש' 22); "אתה מציין לכאורה שעבדת באתרי בניה...מודה..." (ע' 31 ש' 13-17); לבסוף, "אתרי בניה זה עניין של הגדרה" (ע' 32 ש' 14).

48. לדעתנו, התובע הרים את הנטל הרובץ לפתחו להוכיח, כי צו הרחבה בענף הבניה חל על הנתבע, שכן מחד גיסא, הוברר, כי עיקר עיסוקו של הנתבע, כמו גם עבודתו של התובע, בעבודת חשמל באתרי בניה ובשיפוצי דירות, ומאידך גיסא, על פי הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה, ענף הבניין כולל בחובו עבודות חשמל (ע"ע (ארצי) 28209-08-14 פאינה פוליבצב - אברהם יצחק יעקב שירותים בע"מ (מיום 28.8.2018); סע"ש (ב"ש) 61582-12-15 מחמוד אבו עואד – חיים דעבול (מיום 7.8.2018).

גמול עבודה בשעות נוספות

49. לטענת התובע, במסגרת העסקתו עבד שעות נוספות אינטנסיביות; שכן פעמים רבות עבד הרבה מעבר לשעה 16:00, לעתים עד השעה 19:00 ואף בימי שישי. לדידו של התובע, "היינו מגיעים לעבודה סביב השעה 07:00 בבוקר תלוי בפקקים ובמיקום הפיזי של האתר בו עבדנו" (סע' 63 לתצהיר).

50. לטענת הנתבע, תביעתו של התובע לשעות נוספות היא מופרכת. שעות העבודה נעו בין השעה 07:00 לשעה 16:00, כשפעמים רבות נסתיימה העבודה עד לשעה 15:00 ואף קודם לכן.

51. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי על תביעתו בגין רכיב זה להידחות. נבאר.

52. ראשית, חרף העדרו של פנקס רישום שעות עבודה, מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת הנתבע, שכן גרסת התובע בדבר שעות נוספות, נמצאה בלתי מהימנה בעינינו ונעדרת קוהרנטיות, מאחר שלא השתכנענו כי התובע הועסק בשעות נוספות כלל ועיקר, בוודאי בהיקף לו טען. בכך מתקיים המצב הרביעי כמשמעותו בסעיף 10 לפסק הדין ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ, מיום (29.03.2017).

53. ובמה דברים אמורים? התובע הגיש תחשיב לעניין השעות הנוספות המקיף 80 חודשים בתקופת העסקתו האחרונה. ברם, מעדות התובע עצמו, אשר נתמכה בעדותו של הנתבע, במשך שנתיים שלמות לא הייתה עבודה, והנתבע נאלץ לשלם לתובע מכיסו ובלשון התובע "לא הייתה עבודה כשנתיים בערך" (ע' 11, ש' 19) וחיזוקו של הנתבע "שנתיים בערך היה חלש ואני מימנתי" (ע' 11, ש' 22). בזיקה לכך, לא ברור כיצד, מחד גיסא, טוען התובע, כי לא הייתה עבודה במשך שנתיים ולכן לא קיבל את שכרו באופן תקין (ע' 11, ש' 26), ומאידך גיסא, כי עבד שעות נוספות בהיקף של 60 שעות חודשיות במשך 80 החודשים הקודמים לסיום עבודתו.

54. שנית, כשנשאל התובע על ידי נציגת הציבור "כיצד נעשה החישוב של שעות נוספות"? הוא השיב: "איפה"? ש. "לאורך כל השנים, יש חישוב כל שהוא?" ת. "אני לא יודע...זה ממש לא מעניין אותי" (ע/ 18 ש' 11-16).

55. שלישית, כשנשאל התובע מתי עבד שעות נוספות, עלה כי בשנים האחרונות לעבודתו התובע כלל לא עבד שעות נוספות - "במהלך השנתיים האחרונות לא עבדנו שעות נוספות, אבל בשנים שכן עבדנו. ש בית הדין: באיזה שנים? ת: לפני שנתיים, שלוש שנים היו שעות נוספות..." (ע' 13-12, ש' 33, 3-2). ואולם, כאשר נשאל התובע, באילו מאתרי העבודה עבד שעות נוספות ענה כי עבד ב"מתן" – עבודה אשר כפי שהסתבר מאוחר יותר, הייתה 5-6 שנים לפני שתמה עבודתו של התובע "מר גבני: מתי זה היה, 5 שנים, 6 שנים? העד מר קופרצ'נקוב: כן זה נכון" (ע' 13, ש' 23-21). הווה אומר, אפילו עבד התובע שעות נוספות, מדובר אפוא בעבודה כשש שנים לפני הגשת התביעה.

56. בזיקה לכך יצוין, כי בחקירתו הנגדית הודה התובע, כי שעות העבודה במתן (ליד כפר סבא; ע' 28 ש' 17), היינו כשש שנים לפני הגשת התביעה, היו עד השעה 16:00, בתוספת של בין 40 ל-50 דקות של נסיעה "בדרך כלל עבדנו עד שעה 16:00, עד שעה 16:00... והיה בנסיעה, תלוי בנסיעה. פעם זה לוקח 40 דקות פעם 50 דקות" (ע' 14-13, ש' 32, 1). ואולם, בהתאם לסעיף 67 לצו ההרחבה בענף הבנייה, תשלום בעד שעות הנסיעה ממקום מגורי העובד למקום העבודה או ממקום איסופו על ידי המעסיק למקום העבודה, יינתן אם מרחק הנסיעה בין שניהם יעלה על 50 ק"מ לכל כיוון. היינו, הצדדים להסכם הקיבוצי השתיתו את ההוראה על ממד המרחק ולא על ממד הזמן. במקרה דנא, התובע לא הוכיח כי נסע לאתרי העבודה למעלה מ-50 ק"מ לכל כיוון. ראה: סע"ש (חי) 7586-06-16 חוסיין זידאן – א.ר.נ. חשמל ומערכות בע"מ (מיום 1.4.2019). אמנם התובע טען כי נסע פעם לבאר שבע ופעם לאשקלון (ע' 28 ש' 24-25; ע' 45 ש' 14), אך התרשמנו כי מדובר בחריג שבחריג.

57. מכל מקום, כרגיל, אלא אם סוכם אחרת, לא יהא עובד זכאי לשכר עבודה עבור שעות נסיעה מביתו למקום העבודה העיקרי שלו, ואפילו מקום העבודה העיקרי מרוחק ממקום עבודתו. ע"ע (ארצי) 18424-02-12 ניו ליין קוסמטיקס בע"מ נ' שרון מור עלימה (מיום 29.11.2015); עע (ארצי) 14290-06-16 מטב עמותה לשירותי טיפול ורווחה ע"ר נ' עמותת ידיד מרכזי זכויות בקהילה (מיום 1.5.2018). זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה; מכאן, שכל עוד ההתייצבות נעשית בטווחים סבירים אשר עמדו בציפיות הלגיטימיות של הצדדים בעת כריתת החוזה ו/או בעת ביצועו, הרי שאין התובע יכול לתבוע 'תוספת' תמורה בגין זמן הנסיעה. כך למשל, לו התובע היה מוצב דרך שגרה במרכז הארץ (גדרה –חדרה – ירושלים), ולפתע היה נדרש להתייצב באילת או בקרית שמונה, יכול והיה בסיס לתביעתו לתוספת תמורה, אך לא זה המקרה שלפנינו. ראה: תעא (ת"א) 9211-08 עופר בן דוד - אביב פתרונות מתקדמים בע"מ ( 8.2.2012). יוער, כי בעניינו התובע התגורר במרכז הארץ, כך גם הנתבע, והתרשמנו כי העבודה התבצעה בעיקר במרכז הארץ.

58. רביעית, הנתבע העיד, באופן קוהרנטי ואמין, כי הצדדים לא יכלו לעבוד שעות נוספות; זאת נוכח מצבו הבריאותי, ובלשונו של הנתבע "לא עבדנו שעות נוספות כי בריאותית לא יכולתי לעבוד שעות נוספות. היה לו ימים שהיה בא ב-12:00 אליי הביתה שהוא היה לי את המחסן באוטו, בבית. אז הוא היה בא ומסדר את המחסן אמרתי לו לוניה לך הביתה כבר" (ע' 22, ש' 32-29).

59. חמישית, התובע לא טען וממילא לא הוכיח, כי פנה בתקופת העסקתו לנתבע ודרש כי ישולם לו שעות נוספות.

60. משכך, על התביעה בעד רכיב זה להידחות.

הפרשות לפנסיה

61. לטענת התובע, הנתבע נמנע מלבצע הפרשות לפנסיה בהתאם לשכרו האמיתי של התובע; וכן נמנע מלבצע הפרשות בהתאם להסכם הקיבוצי וצווי ההרחבה, המחייבים להפריש תגמולים לקרן הפנסיה בשיעור של 6%. עוד טוען התובע, כי בהתאם לסיכום שהיה בין הצדדים, בדבר תשלום נטו, היה על הנתבע לשאת הן בהפרשות של המעסיק והן של העובד, שכן תשלום ברכיבי נטו מחייב ביצוע גילום של רכיב הפנסיה של העובד.

62. מנגד הנתבע מכחיש את האמור וטוען, כי ביצע הפרשות פנסיונית כדין, ואף לפני שהיה חייב לעשות כן. משכך, הוא טוען לקיזוז (סע' 57 לכתב ההגנה) סכום בסך של 34,966 ₪ בגין תקופה לא חלה חובה חוקית כלשהי להפרשות אלה.

63. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל בעיקרו. נבאר.

64. ראשית, משקבענו כי שכרו הקובע האחרון של התובע עומד על סך של 6,789 ₪ בערכי ברוטו, אין מקום לחייב את הנתבע לשלם פיצוי בעד העדר הפקדות משכר ברוטו של 7,886 ₪.

65. שנית, אמנם בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה החל על התובע, היה על הנתבע להעביר דמי גמולים החל מחודש העבודה הראשון להעסקתו של התובע בשיעור של 6% בעבור תגמולים, 6% בעבור פיצויים, וכן לנכות 5.5% לתגמולים משכרו של המבוטח; ואולם בחקירתו הנגדית של הנתבע הוברר (ע' 7 ש' 7-23), כי בין התובע לבין הנתבע סוכם כי הנתבע יעביר על חשבונו אף את תגמולי העובד (ראה גם דיון קדם משפט; ע' 2 ש' 12).

66. שלישית, כפי שעולה מנספח ת/9 אשר צורף לתצהיר התובע, לאורך השנים שילם הנתבע אחוזים נמוכים מאלו אשר היה אמור להפריש לפי צו ההרחבה; ואלו לא תאמו את השכר (הברוטו ו/או הנטו) אשר שולם בפועל. כך למשל, וכפי שעולה מתלושי השכר שצורפו כנספח ת/5, בעוד שבשנת 2011 הרוויח התובע שכר ברוטו ממוצע של 5,400 ₪ בכל חודש, הנתבע דיווח על שכר ברוטו ממוצע של 4,000 ₪. כך למשל, בעבור המחצית השניה של שנת 2012, בה הרוויח התובע שכר ברוטו ממוצע של 6,499 ₪, הנתבע דיווח בעדו על שכר ממוצע של 4,000 ₪.

67. לפיכך, ובהתאם לסעד הנתבע בסעיף 77 לכתב התביעה, יחושבו הפרשות הפנסיה אותן היה צריך הנתבע לבצע בהתאם לשכר ברוטו ("סה"כ לתשלומים") המופיע בתלושי השכר ולשיעורי החובה, מהן יקוזזו הסכומים שכבר הופרשו בפועל על ידי הנתבע כלהלן:

68. היה על הנתבע להעביר דמי גמולים בסך 62,749 ₪. לטענת התובע בסעיף 78 לתצהירו (שלא נסתרה) יש להפחית 32,818 ₪ (במגדל 8482.21 ₪ ובפניקס 24,336 ₪) בגין הפרשות שנעשו על ידי הנתבע על חשבון פנסיה, בהתאם להתיישנות. לפיכך התובע זכאי ל- 29,931 ₪ בעד אי העברת מלוא דמי הגמולים לקרן. בהקשר זה לא מצאנו לקבל את טענת הנתבע לקזז סך של 34,966 ₪ (סע' 35 לכתב ההגנה) "בתקופה בה לא חלה חוקית לעשות כן", שכן לא מצאנו כל עילה בדין לעשות כן, בוודאי לנוכח הכרעתנו כי צו ההרחבה בענף הבנייה חל על הנתבע.

69. אמנם התובע טען הן בכתב התביעה והן בתצהירו, כי על הנתבע לשלם לו את הסכומים בערכי נטו, ולגלם את המס אם וככל שיחול, שכן ככל שהנתבע היה פועל עפ"י חובתו החוקית ומבצע הפרשות כמתחייב, הסכומים הנ"ל היו מצטברים לזכותו , והוא היה יכול למשוך אותם בערכי נטו. הדרישה אינה ברורה מאליה כלל ועיקר. על גישה הקובעת שלפיה אין לגלם את המס, כך שישולם לעובד הפיצוי בערכי "ברוטו", ראה: סע 30793-07-10 ניר נ' חברת מיקוד בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 3.3.2014); ועל גישה אחרת הסבורה כי יש לגלם מס, ככל שיחול מס על הפיצוי, כך שישולם לעובד סכום הפיצוי בערכי "נטו", ראה: עב (ת"א) 7325/06 ולדימיר טרדדיוק נ' צוות 3 בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 18.6.2009). כאן המקום לציין, כי הגישה המצדדת במתן פיצוי בערכי "ברוטו" כאמור, נסובה, בין היתר, על מדיניות שיפוטית ומרצון להכוונת התנהגות הצדדים, זאת בין היתר, כי יש לשאוף שחובת ההפרשה לקרן הפנסיה תיושם ככתבה וכלשונה, הן מחמת היותה חובה על פי דין והן החשיבות הרבה לקיומו של ביטוח פנסיוני, אשר יעמוד לצידו של עובד, בעת קיומו של אירוע מזכה.

70. דומה כי יש להותיר את ההכרעה בצריך עיון, הן לנוכח העובדה כי אין מדובר במקרה חריג שבו המעסיק התנער לחלוטין מחובתו בעניין, הן מאחר שבפרק הסעדים בכתב התביעה (ראה: סע' 72 ו-74) התובע לא עמד על דרישתו זו ולמעשה עמד אך על הסכום הנתבע בסעיף 45 לכתב התביעה, והן מאחר שבסיכומיו בעל פה זנח טענתו בעניין זה.

71. אשר על כן, על הנתבע לשלם לתובע סך של 29,931 ₪ פיצוי בעד אי העברת מלוא דמי הגמולים לקרן.

קרן השתלמות

72. לטענת התובע היה על הנתבע להפריש עבורו לקרן השתלמות בשיעור 5% עם השלמת 6 שנות וותק בעבודה, זאת בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה.

73. לטענת הנתבע, התובע אינו זכאי לקרן השתלמות שכן לא חל עליו צו ההרחבה.

74. משקבענו כי על התובע חל צו ההרחבה כאמור, זכאי היה התובע, עם השלמת 3 שנות ותק בענף, כי הנתבע יעביר לקרן השתלמות על חשבונו 2.5% מתוך השכר התעריפי. בנסיבות העניין מצאנו לגזור את שכרו בהתאם לשכרו בפועל, כאמור לעיל ביחס לכל תקופה:

75. אשר על כן, התובע זכאי לסך של 18,044 ₪ בעד אי הפרשות לקרן השתלמות.

דמי הבראה

76. לטענת התובע הנתבע ביצע מניפולציות בשכרו, תוך הכללת רכיבים שונים כמו דמי הבראה, ומכאן נובע כי התובע לא קיבל כל תשלום בגין דמי הבראה. לפיכך, לטענתו, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בגין השנים 2016 ו- 2017, בהתאמה, בעד 11 ו- 12 ימי הבראה.

77. לטענת הנתבע אופן תשלום דמי ההבראה היה חלק מסיכום בין הצדדים, ואלו שולמו באופן שוטף במועד כפי שמתועד בתלושי השכר של התובע.

78. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים והמסכת הראייתית, התרשמנו כי בהקשר זה ביצע הנתבע תפלול בתלוש שכרו של התובע, על מנת לקבל, בתקופה האחרונה, שכר נטו מוסכם בסך 6,000 ₪. שכן, מחד גיסא טען התובע, כי "שילמתי לו מדי פעם דמי הבראה. נתתי לו גם במזומן דמי הבראה..." (ע' 43 ש' 3-4); ומאידך גיסא, "זה היה בהסדר הגלובאלי של המשכורת שלו...זה היה ברור, כן, זה מה שהיה" (ע' 43 ש' 10-12).

79. אשר על כן, על הנתבע לשלם לתובע תשלום בעד דמי הבראה בסך 8,694 ₪.

חופשה שנתית

80. לטענת התובע, הנתבע לא ניהל פנקס ימי חופשה; ובהתאם לצו ההרחבה הוא זכאי בגין 3 שנים ושנה שוטפת ל-96 ימי חופשה שנתית (24*4). התובע טוען, כי ניצול החופשה אשר מתועדת בתלושי השכר שהונפקו על ידי הנתבע, מהווים פיקציה, הם חסרי כל אחיזה במציאות, והם הופחתו מבלי שהתובע ניצל את ימי החופשה בפועל.

81. לטענת הנתבע ימי החופשה שולמו באופן רציף לכל אורך תקופת העסקתו של התובע, וכי חלה התיישנות על רכיב זה של התביעה.

82. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה, כי גם בהקשר זה ביצע הנתבע מניפולציה בתלוש שכרו של התובע; וממילא הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו, בין היתר לנוכח העדרו של פנקס ימי חופשה. עם זאת, נוכח האמור בדיון קדם משפט, כמו גם בדיון ההוכחות, אנו מתקשים להאמין לתובע כי לא נעדר מהעבודה (שלא בשל מחלה) ולו ליום חופש אחד, בין ביוזמתו ובין ביוזמת הנתבע. נבאר.

83. ראשית, הנתבע טען בדיון קדם משפט, כי "התובע רצה לנסוע נסיעות ארוכות. היו ימים שלא היו עבודה. שלמתי לו את כל החודש למרות שלא עבד. הייתה תקופה שלא עבדנו שבועיים ושולמה לו כל המשכורת. עם כל זה ביקשתי ממני שיצא לחופשה על חשבוני אך הוא לא רצה. הוא קמצן" (ע' 3 ש' 2-49).

84. שנית, במהלך חקירתו הנגדית של התובע הוברר כך: ש. אמרתי לך לצאת לחופשות, מה היית אומר לי? מה היית אומר לי? ת. ראיתי שיש עבודה לא יצאתי. ש. לוניה. אני אמרתי לך לוניה צא לחופשה אין עבודה. מה אמרת לי? אל תשקר בבית משפט תגיד לשופט. ת. לא זוכר. ש. לא זוכר, אז אני אגיד. אז אני אגיד. אין לי מה לעשות בבית... ת. לא זוכר דבר כזה. ש...אמרתי לך לפחות לצאת לאישתך כשהיית חולה, תיסע להיות איתה, לך איתה לבדיקות. אני לחצתי עלייך. ת. נכון. הוא עזר לי בכך...הוא עזר לי טוב מאוד" ( ע' 9 ש' 16-29); ובהמשך, הנתבע: "פעם אמרתי לך צא לחופש אמרתי לך לא? התובע: קשה לענות, לא זוכר...יכול להיות שזה נכון...בשנים האחרונות לא הייתי בחופש... 7 שנים בלי חופש" (ע' 14 ש' 31-33; ע' 15 ש' 1-12); "כשהייתה עבודה סירבתי לצאת כי הייתי צריך כסף" (ע' 18 ש' 3). לאחר מכן ציין הנתבע, "הבן אדם אנחנו לא עבדנו חודשים הוא יודע ואני גם הצעתי לו לצאת לחופש הוא לא רוצה לצאת לחופש....הוא היה אומר לי, לא מגיע לי חופש. הבן אדם יושב ימים שלמים בבית..." (ע' 43 ש' 22-24). בהמשך, "במשך שנתיים האחרונות לא היה לנו כמעט חודש אחד מלא שעבדנו אפילו 80%?" (ע' 44 ש' 1-2).

85. אכן, ככל שהתובע לא היה יוצא ולו ליום חופש אחד, על הנתבע היה לשלם לו בעד 73 ימי חופשה (24* 3 שנים וכן יום חופשה אחד בגין שנת 2018), סך של 23,089 ₪. ואולם, אנו קובעים על פי אומדנא, כי התובע נעדר מהעבודה, שלא בשל מחלה, כמחצית מהמכסה הנזכרת ולפיכך על הנתבע לשלם לו בעד 36.5 ימי חופשה. ערך יום עבודה של התובע עומד על 316.28 ₪.

86. אשר על כן, התובע זכאי לפדיון דמי חופשה בסך של 11,544 ₪.

דמי מחלה

87. לטענת התובע, הנתבע נמנע מלשלם לו דמי מחלה בגין תקופה בת 10 ימים, בה שהה בחופשת מחלה בחודש ינואר 2018. לשם הוכחת טענותיו, צירף התובע אישורי מחלה לתצהיר שהוגש מטעמו (נספח 12).

88. לטענת הנתבע, התובע מעולם לא המציא לידיו אישורי מחלה לתקופה הנטענת, הם אינם מוכרים לנתבע, וממילא המועדים בהם שהה הינם לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. הנתבע מוסיף וטוען כי לתובע כלל לא עמדה זכות לפדיון ימי מחלה.

89. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל בעיקרו. נבאר.

90. ראשית, במהלך דיון ההוכחות, הקריא הנתבע הודעות ווטסאפ מטלפון הנייד שלו, מהן ניתן ללמוד, כי הנתבע ידע על דבר מחלתו של התובע, וכי התובע המציא אישור מחלה, לאמור: "יש לנו פה הודעות. שלחתי לך הודעות ואמרתי לך אני רוצה לדבר איתך. לא דיברת איתי. אמרת לי במעשה לא יפה שאתה חולה והבאת מחלה" (ע' 10 ש' 3-4; ע' 20 ש' 19-33; ע' 21 ש' 1-9).

91. שנית, הוברר מהחקירות הנגדיות, כי התובע שהה במחלה עובר להתפטרותו (ע' 19-21).

92. שלישית, טענתו של הנתבע, שלפיה לנתבע לא עמדה זכות לפדיון ימי מחלה אינה רלוונטית לענייננו, שכן התובע ביקש לממש את זכותו לימי מחלה, בעד מחלתו בפועל; ודומה כי לנוכח העובדה שתלוש השכר לא שיקף כראוי את זכויותיו הסוציאליות, לא ניתן לדעת, האם לתובע נצברו ימי מחלה למימוש, דבר הנזקף לחובתו של הנתבע.

93. אשר על כן, מתקבלת תביעתו של התובע בגין רכיב זה, ועל הנתבע לשלם לו בעבור 10 ימי מחלה (הסעד הנתבע), ובסך כולל של 3,162 ₪ (316.2 * 10).

פיצויי פיטורין

94. לטענת התובע, הנסיבות שנוצרו על ידי הנתבע היוו הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע, שלא אפשרו את המשך העסקתו. משכל פניותיו הושבו ריקם ונוכח מצבו הכלכלי, התובע נאלץ להתפטר בדין מפוטר ללא הודעה מוקדמת.

95. לטענת הנתבע, התובע לא התפטר בדין מפוטר, אלא התפטר לאלתר, במהלך חודש דצמבר 2017 (תוך שהוא משליך בבוז את מפתחות הרכב שנמסר לשימושו לעבר הנתבע). רק לאחר כשלושה שבועות הודיע התובע על הרעת תנאים כביכול, טענה אשר באה לאוויר העולם לצורך תביעה מקוממת זו. ממילא גם הודעת ההתפטרות של התובע אשר נשלחה על ידי בא כוחו אינה מהווה התפטרות בדין מפוטר. משכך, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים.

96. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי התובע התפטר בדין מפוטר והוא זכאי לפיצויי פיטורים. נבאר.

97. דומה כי אין חולק לגבי עצם התפטרותו של התובע, שכן הדבר עולה במפורש הן מהתכתובות המצוטטות ברישא לפסק הדין, הן מדיון קדם משפט (ע' 2 ש' 27-29) והן מחקירתו הנגדית (ע' 8 ש' 19-23; ע' 11 ש' 15-16).

98. הזכאות לפיצויי פיטורין על פי סעיף 11(א) מותנית בשלושה תנאים מצטברים: הראשון, התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה; ולחילופין התפטרות מחמת נסיבות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו (ראה: דב"ע מח/3-155 אברהם פנחסי נ' מכלוף שיטרית (לא פורסם). השני, כאשר מדובר בהרעה שבידי המעסיק לשנות, חובה על העובד העומד להתפטר בגינה להעמיד את המעסיק על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות להפסיק ולתקן את ההרעה, ורק אם ימנע המעסיק מלעשות זאת יחול על ההתפטרות סעיף 11(א) (ראה: דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב - נאקו שיווק בע"מ ואח', פד"ע כ"ז, 514). לתנאי זה נקבע חריג, לפיו כאשר ברור על פניו שאין בידי המעסיק לשנות ולתקן את ההרעה, אין לדרוש מהעובד שיתרה במעסיק (ראה: דב"ע נו/228-3 רשות מעונות מרגלית - עליזה כהן (לא פורסם). השלישי, הוא קשר ישיר בין ההתפטרות להרעה (ראה: ע"ע 354/07 (ארצי) אחים אוזן – חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ- ולי טרין ואח' (מיום 27.1.2010). דומה כי תנאים אלה מתקיימים בענייננו.

99. ראשית, הוברר בפנינו, כי במשך שנים לא הופרשו לתובע דמי גמולים על מלוא שכרו ואף לא בשיעור הנדרש. מקום בו לא שולמו לעובד זכויותיו מכוח החוק, הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה, העובד אינו חייב להמשיך ולהשלים עם התנהלות זו של המעסיק ועומדת לו הזכות להתפטר בדין מפוטר, גם אם לא חלו שינוי או הרעה בסמוך למועד התפטרותו מהעבודה. האמור גם אם במהלך תקופת העבודה לא העלה העובד טענה בנוגע לכך. לעניין זה יש לראות באי כיבוד זכויותיו של העובד כ"נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". ראה: ע"ע (ארצי) 267006-05-11 חיים שבתאי נ' טכנובר בע"מ (לא פורסם); ע"ע (ארצי) 60018-12-14 אסמרא נ' שאען אחזקות בע"מ (29.9.2016). אמנם הוסכם והוכח כי הנתבע יישא אף בהעברת דמי גמולים של התובע, אך הדבר אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זה.

100. שנית, עוד הוברר בפנינו, כי אין מדובר בהלנת שכר אך בחודשים האחרונים להעסקתו, אלא שכרו של התובע הולן תדיר, תוך שהתובע מקבל את שכרו בחלקים. אמנם התרשמנו כי הנתבע לא ביקש לעשות זאת בכוונת מכוון, שכן הוא תלוי בהזמנת עבודות, אך בד בבד, דומה, כי הנתבע לא הבין את הבעייתיות בעיכוב שכרו של התובע, כמו גם העובדה שהתובע אינו צריך לעמוד כעני בפתח, מדי חודש בחודשו, מבלי יכולת לכלכל את צעדיו, תוך שהוא נתון לחסדיו של הנתבע, כפי שטען הנתבע בעצמו לאמור: "על חשבון המשכורת" (ע' 11 ש' 1); "נכנסה עבודה. נכנסה עבודה, לעבודה והבן אדם נתן לי על החשבון 2,000 ₪ והבאתי לך אותם? ת. נכון" (ע' 11 ש' 11-12); בהמשך טען התובע כי במהלך השנה שלא היתה עבודה, הוא קיבל את "הכסף בחלקים" (ע' 11 ש' 25-26); "כשהיה בעיה של כסף כולל בחודשים לפני שהיא נפטרה היית שואל אותה והיה אומר אבי נשאר עוד 500 ₪, או 1,000 ₪ או 200 ₪. ושילמתי. תמיד הסכמתי למה שאשתך אמרה. אז לא היה מצב כזה שלא שילמתי"; התובע: "היא תמיד התלוננה על כך שהמשכורת לא מגיעה בזמן" (ע' 12 ש' 3-7).

101. שלישית והעיקר, הוברר בפנינו, כי הנתבע לא שילם את שכרו של התובע בעד החודשים נובמבר ודצמבר 2017; וכן לא שילם לתובע בעד ימי מחלתו בחודש ינואר 2018. לעניין זה נפנה לחקירה הראשית של הנתבע, כמו גם לחקירה הנגדית של התובע, כדלקמן: "עד, עד החודשים האחרונים לא היה בלגן, הכל קיבלת" (ע' 9 ש' 30); "ש. אני לא פיטרתי אותך, ידעת את המצב שלי. לפחות היית צריך לכבד אותי ולענות לי לטלפון, למה לא ענית לטלפון?...ת. כשנפרדנו הוא זרק אותי, לא יכולתי לחזור אליו...הוא אמר שהוא לא מפטר אותי...אבל מכיוון, שניה. מכיוון שהוא היה חייב לי ולא ישלם לי מספר חודשים ולא הייתה עבודה, מה לעשות? הייתי חייב להתפטר. ברור שלא היה לי כסף. אישתי נפטרה. זה הכל." (ע' 10 ש' 8-19). בהמשך, הנתבע העיד בחקירתו הנגדית כי בחודשים נובמבר-דצמבר 2017 "היתה לנו תקופה שבאמת לא היתה לנו עבודה ועבדנו טפטפנו פה ימים, ימים שם...ואז אמרתי לו לוניה אין לי כרגע, אתה יודע אנחנו לא עובדים תקופה ארוכה. אין לי כרגע אפילו אם אני רוצה לתת לך עוד כסף...תהיה עבודה אל תדאג אנחנו נסתדר..." (ע' 19).

102. הלכה פסוקה היא, היפה לענייננו, כי אי תשלום שכר במועדו מהווה נסיבה אחרת שאין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו. ראה: דב"ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי נ' מנחם שוורץ, פד"ע ג 318. ולעתים אף מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודה, מקום בו לא שולם כלל שכר משך מספר חודשים. ראה: עע 563/05 (ארצי) אלי אסיסקוביץ נ' עמותת מכבי ראשון לציון לתרבות וספורט (8.11.2006).

103. משכך, אין לדרוש מהתובע להמשיך ולעבוד אצל הנתבע, אפילו ניתנה התראה קצרת מועד, עת האחרון אינו ממלא אחר הוראות הדין, ואינו משלם לתובע את זכויותיו הקוגנטיות.

104. בהקשר זה מצאנו להדגיש, כי אמנם הנתבע העלה את האפשרות כי התובע יעבור לעבודה במתכונת יומית אשר שכר בצידה, בסך 350 ₪ ליום (ע' 16, ש' 6-17; ש' 29-32;ע' 19), אך התרשמנו, כי אפשרות זו לא קרמה עור וגידים; והדבר היה בבחינת בלון ניסוי, אשר התפוצץ, עודו באיבו. שכן, הלכה למעשה, מבחינת התובע, היה זה הקש ששבר את גב הגמל.

105. לא נעלמה מעינינו העובדה, שלפיה התובע לא נתן הודעה מוקדמת כחוק ואף לא השיב לטלפונים של התובע; ברם, בנסיבות העניין לא מצופה מעובד להגיע לעבודתו עת לא משולמת לו משכורתו, ואף דמי מחלה להם הוא זכאי. עוד התרשמנו בחקירתו הנגדית של התובע, כמו גם מהודעות הווטסאפ שהקריא במהלך עדותו הראשית, כי הנתבע מיאן להכיר במחלתו של התובע, כאשר חשב שהתובע משטה בו בעניין, בפרט שהוברר לנו כי לתובע רקע רפואי לבבי קודם.

106. מכל מקום מצאנו, כי קיים קשר הדוק בין ההרעה בתנאיו של התובע לבין התפטרותו, ובכל מקרה לא מצאנו בנסיבות העניין, כי קיים טעם לקיזוז ההודעה המוקדמת הנטענת על ידי הנתבע, אפילו לדידו נגרם לו נזקים. התובע בנסיבות העניין לא היה צריך להמתין עד שהנתבע ימצא עובד חלופי. שכן למעשה, גם לאחר מכתביו של בא כוחו של התובע לנתבע ולבא כוחו, טרם שולמו מלוא הזכויות המגיעות לתובע.

107. אנו ערים לעובדה, כי התובע נתן לנתבע פרק זמן קצר לתקן את ההפרות, וליתר דיוק את ההפרה בעניין אי תשלום שכרו, שכן הודיע על התפטרותו לאלתר תוך ימים בודדים. ואולם, עצם העובדה כי פעמים רבות בעבר, לאורך השנים הארוכות, לא שולם שכרו של התובע במועד, אין משמעו כי גם הפעם על התובע להמתין עד בוש.

108. אשר על כן, התובע זכאי לפיצויי פיטורין בסך של 143,362 ₪ (20.916 *6,854 ₪). מסכום זה יש לקזז את התשלומים אשר העביר הנתבע לקופות בעד רכיב פיצויי הפיטורים (נספח 8 ו-9 לתצהיר התובע) בסך של 23,849 ₪. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורין בסך 119,513 ₪.

פיצוי בגין תלושי שכר לא תקינים

109. לטענת התובע, הנתבע הנפיק לו תלושי שכר לא תקינים, תוך שהוא מבצע מניפולציות ברכיבי השכר ובסכומים; זאת על מנת למנוע מהתובע לקבל את זכויותיו המגיעות לו. כך למשל טוען התובע, כי הנתבע פיצל את שכרו של התובע שלא כדין, שינה את בסיס שכרו מברוטו לנטו, נמנע מלציין במסגרת תלושי השכר את שעות העבודה של התובע, ציין תאריך תחילת עבודה באופן שגוי ונמנע מלבצע צבירה של ימי חופשה ומחלה כמתחייב.

110. לטענת הנתבע התלושים שהונפקו לתובע תקינים וללא דופי, ואלו משקפים את הסיכום שנעשה בין התובע לבינו, בעיקר לעניין זכויותיו הסוציאליות של התובע.

111. כידוע, תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראיה. ראה: ע"ע 42463-09-11 גולן נ' נגרית שירן (מיום 18.3.2013); עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי (מיום 25.11.2008). לדעתנו התובע הצליח להרים את הנטל המוטל עליו בדבר חוסר הלימה בין תלוש השכר לבין חלק מהתשלומים בפועל אשר אינם נוגעים לליבת שכרו כאמור. נבאר.

112. ראשית, בעוד שבתלושי השכר שהונפקו על ידי הנתבע מופיע דרך קבע 22 ימי עבודה, בחקירתו הנגדית של הנתבע, הוברר, כי התובע לא עבד בפועל, מדי חודש בחודשו, 22 יום (ע' 40, ש' 19-12). אמנם הנתבע טען כי השכר שולם באופן גלובאלי, כך שלא היתה כל נפקות למספר ימי העבודה בתלוש, אך הדבר אינו מדויק שכן לדבר השלכות בהיבט של זכויותיו הסוציאליות של התובע.

113. שנית, כפי שניתן לראות בתלושי השכר שצורפו הן לכתב התביעה, הן לכתב ההגנה והן לתצהיר התובע, כמעט מדי חודש בחודשו נפדו ימי חופשה לטובת התובע, לרבות בחודשים בהם חשבון ימי החופש עומד על סכום 0. כשנשאל על כך הנתבע בחקירתו הנגדית, ענה "אני לא, אל תתפוס אותי בפלפולים של רואה חשבון. לא אני כתבתי." וכן "ש: איך רואה חשבון ידע מתי הוא היה בחופש?; ת: אז אמרתי לך שעשיתי את זה גלובאלי ואל תתנפל על הרואה חשבון כי זה פשוט גלובאלי." (ע' 41, ש' 4, 14-12).

114. שלישית, כעולה מחקירתו הנגדית של הנתבע, במהלך תקופת העסקתו של התובע, היה זה האחרון מקבל סכומי כסף שונים אליהם התייחס הנתבע כאל בונוס "הייתי מוציא, מוסיף לו כסף בונוסים. הייתי נותן לו בונוסים מעצמי. עכשיו בונוס נהפך להרגל. אבל זה היה בונוס, בשלב בונוס שאף פעם לא היה זה. פעם הייתי נותן לו בונוס נתתי לו 500 ₪ הייתי נותן לו 1,000 ₪" (ע' 23, ש' 29-25; ע' 39 ש' 25-33; ע' 40 ש' 1-10). סכומים אלו, כפי שטען התובע בסיכומיו, ובצדק, לא באו לידי ביטוי בתלושי השכר, בניגוד למתחייב מחוק הגנת השכר.

115. רביעית, בתלוש שכר לחודש יוני 2015 נכתב שכר יסוד: 6,000; נטו לגילום 6,000; סכום לתשלום 6,854 ₪; שכר לקופ"ג 6,854; אך בדוח של חברת הפניקס (ת/9) לחודש זה נכתב לצד משכורת 5,977.

116. חמישית, בקדם דיון משפט ציין ב"כ הנתבע כי "הייתה סוג של התחשבנות שחורגת מהתלושים. הנתבע שלם עבור התובע על טיפולי שיניים" (ע' 1 ש' 11).

117. בענייננו, מתכונת העבודה בין הצדדים, לאורך השנים הרבות שעבדו יחד, הייתה ייחודית, בעלת סממנים חבריים; כאשר תלושי השכר לא שיקפו אותה אחת לאחת (סע"ש (נצ') 1589-07-14‏ תיקי תקוה קאופמן נ' גליה גולדברג, מיום 8.6.2017).

118. בפסק הדין ע"ע (ארצי) 28228-03-15 איזבלה לוקס - ארז זיסמן מיום 31.10.2016, נקבעו שיקולים מנחים בבואו של בית הדין לפסוק פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, ובכלל זה, מהות ההפרה ואמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הפיצוי ושיעורו.

119. אשר על כן, ולנוכח מערכת היחסים הקרובה והחברית שנוצרה בין הצדדים; ומאחר שלא התרשמנו כי הדבר נעשה על ידי הנתבע בכוונת מכוון ובחוסר תום לב, אלא סבר שמדובר בשכר "גלובאלי", אנו מעמידים את הפיצוי בגין התלושים השגויים שקיבל התובע על סך של 3,000 ₪.

פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב ועוגמת הנפש

120. לטענת התובע, הוא לא קיבל את הזכויות המגיעות לו על פי כל דין, הנתבע בחר להתעלם מדרישותיו הלגיטימיות לקבלת זכויותיו, ועשה זאת בניכור ובזלזול תוך אטימות לב וקהות חושים. כן טוען התובע כי הנתבע זלזל בקשיי השפה שלו, והעמידו ללעג ולקלס, ואף, התעמר בו.

121. לטענת הנתבע, לאורך השנים נהג כלפי התובע באופן מכבד ודאג לפרנסתו. הנתבע טוען כי לא ברור כיצד המשיך התובע בעבודתו 20 שנים, כשהוא סובל כטענתו. לדידו, התובע הוא שנהג בחוסר תום לב כלפיו, עת בחר לנטוש את עבודתו ללא כל התראה מוקדמת, ואף דחה את הצעתו של הנתבע להיפגש.

122. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, אנו דוחים את טענותיו של התובע בעניין זה.

123. ראשית, לא התרשמנו כי התובע זכה מצד הנתבע ליחס משפיל ומלגלג לאורך השנים. כפי שהעיד הנתבע, והתובע הסכים לכך, לאורך השנים הנתבע דאג לו, סייע לו עם משפחתו, הזמין אותו לארוחות, ותמיד שילם לבקשת אשתו של התובע. התרשמנו כי בין הצדדים שררה מערכת יחסים קרובה וחברית. כפי שהעידו הצדדים – בחודשים בהם לא הייתה עבודה כלל, היה הנתבע משלם לתובע שכר מלא, התובע קיבל אישור להשתמש ברכב גם לשימושיו הפרטיים, הנתבע שילם בעבור התובע על טיפולי שיניים, וכשאשתו של התובע נפטרה הנתבע עזר לתובע לשאת בהוצאות הקבורה. ובלשונו של התובע עצמו "הוא עזר לי טוב מאוד" (ע' 9, ש' 29).

124. בנוסף, מתכתובות הצדדים בשלהי העסקתו של התובע (נספחים ת/1-3), התרשמנו דווקא כי הנתבע לא נהג בחוסר תום לב כלפי התובע; ומכל מקום התנהלותו הכלכלית של הנתבע היא זו שהביאה אותו עד הלום.

סוף דבר

125. התביעה מתקבלת בעיקרה. על הנתבע לשלם לתובע, תוך 30 יום, את הסכומים הבאים:

א. תשלום בגין פיצוי אי העברת מלוא דמי גמולים לקרן פנסיה בסך 29,931 ₪.

ב. תשלום בגין פיצוי אי העברת דמי גמולים לקרן השתלמות בסך 18,044 ₪.

ג. תשלום בגין פיצויי פיטורין בסך 119,513 ₪.

ד. תשלום בגין הפרשי שכר עבודה בגין חודשיים בסך 13,708 ₪ .

ה. תשלום בגין דמי מחלה בחודש ינואר 2018 בסך 3,162 ₪

ו. תשלום בגין פדיון חופשה שנתית בסך 11,544 ₪

ז. תשלום בגין דמי הבראה בסך של 8,694 ₪.

ח. פיצוי בעד תלושים שגויים בסך 3,000 ₪.

ט. תשלום בעד פיצויי הלנת שכר בסך 5,000 ₪.

התשלומים בסעיפים א' ו-ב' ישאו הפרשי הצמדה מיום 30.6.2014; והתשלומים בסעיפים ג' –ט' ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.2.2018.

126. בנוסף, הנתבע ישא בהוצאות משפט של התובע בסך 5,000 ₪.

ניתן לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ט, (29 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.