בפניי תביעה כספית על סך 33,400 ₪.

עניינה של התביעה – דרישת פיצוי בגין הפרת חוזה שכירות.

העובדות הצריכות לעניין בקצרה הן כדלקמן:

ביום 16/6/14, התקשרו התובעים עם הנתבעת, בעלת דירת מגורים ברחוב השומרים בקרית טבעון, בהסכם שכירות.

ביום חתימת החוזה, הצביעו התובעים בפני הנתבעת על ליקויים שונים, שנמצאו לטענתם בדירה. הנתבעת התחייבה בפניהם, לטענתם, לתקן את אותם ליקויים, טרם כניסת התובעים להתגורר בדירה. התובעים הפקידו בידיה 14 שיקים לתשלום השכירות, וכן שיק ביטחון.

נטען כי הנתבעת לא קיימה את התחייבויותיה, והתובעים נאלצו באל כורחם לבטל את ההסכם. לטענתם, בנה של הנתבעת, אישר בפניהם כי הם צודקים בטענותיהם.

התובעים טוענים כי בשל הפרת ההסכם, נגרמו להם נזקים, כמפורט בכתב התביעה, הכוללים בין היתר שינוע כפול של תכולת הדירה לדירה אחרת בכרמל. כמו כן, נאלצו לשאת בהוצאות בדבר אפסון הציוד, תשלומי שכר טרחת מתווכת, ועוגמת נפש.

עוד נטען, כי הנתבעת הגישה תביעות לבית משפט השלום, בדבר הפרת ההסכם מצד התובעים, ובמסגרת תביעות אלה, ביקשה וקיבלה צו עיקול, אשר גרם אף הוא לנזקים לתובעים.

הנתבעת כופרת בטענות התובעים, וטוענת כי מדובר בתביעה קנטרנית ומשוללת יסוד, ויש לדחות אותה, ולחייב את התובעים בהוצאות לדוגמה.

לדברי הנתבעת, התובעת שלחה לה מכתב, וטענה בו מפורשות "אני לא מעוניינת לשכור את הדירה מכם ומבקשת לבטל את העסקה בידיעה שאצטרך לשלם לכם פיצוי עליו יוסכם בין שנינו".

בסתירה מוחלטת למוצהר על ידי התובעת, היא פנתה והגישה תביעה זו, וזאת כ-4 שנים לאחר חתימת החוזה וכשנה לאחר שהתנהלו הליכים משפטיים בבית משפט זה בנוגע לחוזה.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת היא זו ששינתה את דעתה, ולאחר שהנתבעת שיפצה את הדירה, והכינה אותה לקראת מגורי התובעים, החליטה התובעת לחזור בה מהעסקה, בטענה שעבודות השיפוצים שנעשו, אינן לשביעות רצונה.

בהמשך, עומדת הנתבעת בהרחבה על טענות התובעים, תוך שהיא מתייחסת למה שנראה בעיניה כחוסר היגיון, ומציינת כי אין ממש בטענות המועלות נגדה.

לאחר ששמעתי באריכות רבה את עדויות הצדדים, ובחנתי את מכלול חומר הראיות שהניחו בפניי, חוששני כי אין בידי לקבל את התביעה.

מחומר הראיות עולה כי בין הצדדים התעורר סכסוך הנוגע לשכירות, אשר הוביל להגשת שתי תביעות אזרחיות, שהוגשו לבית משפט זה (תא"מ 52727-06-15 ותא"מ 8238-12-15).

שתי התביעות אוחדו ונדונו בבית משפט זה (בפני כב' השופטת נסרין עדוי ח'דר).

ביום 13/3/17, נחקרה הנתבעת כאן (הגב' עליזה ביטון) על תצהירה, וכן, נחקרה התובעת כאן (הגב' אביגיל טל).

בתום הדיון הנ"ל, נשמעה הצעת בית המשפט לסיום המחלוקת. זמן מה לאחר מכן, התקבלה ההצעה, וביהמ"ש דחה בהסכמה את התביעות, ללא צו להוצאות, בזו הלשון:

"לנוכח הסכמת הצדדים אני מורה על דחיית התביעות ללא צו להוצאות. בנסיבות סיום התיק, אני מורה על מתן פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה בשתי התביעות" (החלטה מיום 16/3/17).

יצוין, כי במסגרת בירור התביעות, עלו טענות שונות על הפרת ההסכם מצד התובעים והנתבעת, ובין היתר, מילוי התחייבויותיה של הנתבעת בדבר שיפוץ הדירה והכנתה לתובעים, וכן עלתה שאלת ביטולו של ההסכם והשלכות הביטול, כעולה מהחקירות שנוהלו באותם תיקים, מפרוטוקול הדיון שהוגש בבית משפט זה.

כאמור, בסופו של יום, הביא בית המשפט את הצדדים להסכמה הדדית, לפיה התביעות תדחנה, ללא פיצוי בדבר הוצאות שנגרמו לצדדים.

הדין הוא כי כאשר "תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך – בית משפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה" (ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (2009 ) (פורסם בנבו)). הוא הדין לגבי מחלוקות, שהיו חלק מהסכסוך שבין הצדדים, שכן הבסיס העיקרי לתביעה שבפניי, היא אותה הפרה נטענת, שנדונה באותן תביעות. גם כאשר ישנה הסכמה, ניתן לקבוע, במקרה המתאים, כי השתק פלוגתא מתקיים (ע"א 1545/08, שם, בפסקה 9 לפסק הדין).

הרעיון שביסוד הכלל של מעשה בית דין, הוא, שפסק דין שניתן בסיום הליך משפטי בסכסוך שבין בעלי הדין, הצדדים לסכסוך, מביא לסיום סופי ומוחלט של ההתדיינויות ביניהם, ויוצר השתק עילה או השתק פלוגתא, על מנת להבטיח כי לא יימשכו דיונים משפטיים עד אינסוף, דבר שיביא לריבוי התדיינויות בין הצדדים, ואין בו תועלת, לא מבחינת הציבור ולא מבחינת בעלי הדין, שיוטרדו שוב ושוב בהליכים משפטיים ביניהם (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, 1991).

עוד נפסק, כי כאשר עולה קיומו של מעשה בית דין, במסגרת דיונית שהתנהלה בין הצדדים, ונראה כי מדובר בעילות תביעה זהות, בית המשפט נדרש לבחון "...האם על פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדימיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים" (ע"א 1545/08, שם בפסקה 7 וראו גם: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5), 166, 181).

עוד הודגש בפסיקה, כי אין צורך שההליך המשפטי הראשון יכלול את כל המרכיבים הנכללים בהליך הנוסף: "מבחן זהות העילות בהקשר של עיקרון מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים או מרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת" (ראו ע"א 1650/00 הנ"ל, שם, בעמ' 181).

בנדוננו, התביעות שהתבררו בפני בית משפט זה, בפני מותב אחר, הינן תביעות הנוגעות לאותו הסכם, ובהן עילה זהה משותפת - הפרת הסכם השכירות מצד התובעים שבפניי, והשלכותיה של אותה הפרה, על שני הצדדים.

בסופו של יום, נערכה הסכמה, שהייתה מקובלת על שני הצדדים, במסגרתה נדחו התביעות, בהסכמה, שהושגה בין בעלי הדין, ללא פיצוי על הוצאות שנגרמו לשני הצדדים.

אמנם, מדובר בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, ולא בפסק דין מנומק שיש בו הכרעה במחלוקות בין הצדדים. עם זאת, הוטעם בפסיקה, כי לצורך החלתו של הכלל בדבר השתק עילה, "...אחת היא אם מדובר בפסק דין הנותן תוקף להסכמה שהושגה בין בעלי הדין או בפסק דין שיש בו הכרעה במחלוקות שבין הצדדים לאחר ניהול ההליך בפני הערכאה המבררת" (ע"א 1545/08, שם בפסקה 7 סיפא לפסק הדין, וכן ראו ספרה של נינה זלצמן הנ"ל, שם, בעמ' 330).

בנסיבות אלה, קם מעשה בית דין, החוסם, דיונית, את התובעים, מלהעלות טענות בדבר דרישתם לפיצוי ונזק, שנבעו מההפרה שנדונה כבר במסגרת אותן תביעות, שכן, העילה לפיצוי, נבעה, לפי הנטען, מביטולו של הסכם השכירות שלא כדין, כך כטענת התובעים באותן תביעות, וגם המחלוקות לגופן, בדבר צדקת הביטול והיותו כדין, אף היא נדונה ועלתה באותה מסגרת דיונית.

יתרה מזאת, פסק דין שניתן בהסכמת בעלי הדין, הוא פסק דין המשלב שתי תכונות עיקריות: האחת, מפגש רצונות, וככזה, הסכם שנערך בין הצדדים, ולכן חלים עליו גם דיני החוזים. התכונה השנייה היא, תכונה "שיפוטית", במובן זה, שתניותיו של ההסכם, לבשו תוקף של צו שיפוטי (ע"א 8129/06 פרץ נ' עירית ירושלים – הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (2009)).

לפיכך, מדובר גם בהסכם שחלים עליו דיני החוזים, ובכלל זה, החובה לנהוג בתום לב (סעיף 39 לחוק החוזים חלק כללי). יצוין, כי תחולת עיקרון תום הלב, משתרעת מעבר לדיני החוזים, ועל פי הוראת סעיף 61 (ב) לחוק החוזים, חל העיקרון, "גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה, ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". בהקשר אחרון זה, קבע כב' השופט אהרון ברק, כי עקרון תום הלב הוא "אחת מאותן דוקטורינות כלליות, החלות בכל תחומי המשפט...על פיה כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב. עקרון זה...הוא עקרון "מלכותי"... הוא קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות ראויה למכלול היחסים הבין אישיים" (ע"א 2643/97 גז נ' בריטיש קולוניאל חברה בע"מ ואח', פ"ד נז (2), 385).

בנדוננו, נערך ההסכם לפני כ-4 שנים, התביעות בעניינו התבררו לפני כשנה וחצי, בבית משפט זה, והסתיימו כאמור בפסק הדין אשר דחה אותן ללא צו להוצאות, ורק עתה הוגשה התביעה, הנסבה על הפרת ההסכם והפיצוי הנדרש בגינה.

יודגש, כי התובעים לא כופרים בכך ששמרו באמתחתם את כוונתם לתבוע את הנתבעת, חרף הסכמתם האמורה. הם טוענים כי הם עשו זאת על פי ייעוץ משפטי שקיבלו (עמ' 1 שורות 16 ו-17). אך, חוששני כי התנהלות זו, אינה מתיישבת עם עקרון תום הלב, המחייב כל צד להפעיל את זכויותיו המשפטיות באופן הגון וסביר. הסתרת "חרב התביעה" "מאחורי גבם" של התובעים, על מנת להניפה ביום מן הימים על הנתבעת, ואגב כך לעורר, שוב, את כל המחלוקת מחדש, אינה סבירה או הגונה, בנסיבות העניין. זוהי התנהגות שהדין אינו מעודד, ואף ההיפך מכך, ואפנה בעניין זה, לדברים שאמר בית המשפט העליון בע"א 9542/05 רותם בע"מ נ' דורי נחום:

"כבר עמדנו לא אחת על חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים – דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב" ולפעול כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו... המבחן לפעולתו של בעל דין אינו מבחן סובייקטיבי ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי... המבחן הראוי הוא זה הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים" (שם בעמ' 463 – 464).

יצוין, כי העובדות בעניין פסק הדין בענייו רותם, היו שהמשיב שם הסכים לניהולן של שתי תביעות במקביל, כאשר אחת מהן הסתיימה בפשרה. בית המשפט העליון מציין, כי בנסיבות אלה, היה מנוע המשיב מלטעון לדחייתה של התביעה המקבילה, בשלב מאוחר יותר של ההתדיינות, תוך שהוא מדגיש את החומרה שיש להסתרת הכוונות האמיתיות מפני הצד שכנגד, בעת שנוהל עמו משא ומתן לפשרה, וכך אמר:

"בענייננו יצר המשיב בפני המערער מצג מפורש לפיו יחול הסכם הפשרה על התביעה הראשונה ועליה בלבד בעוד שהתביעה השנייה תמשיך להתברר. במהלך דיון המשא ומתן ועד לאחר חתימת הסכם הפשרה וקבלת פסק הדין, הסתיר המשיב מן המערער ומנציגיה, את כוונתו לעשות שימוש בפסק הדין שבפשרה, על מנת לסלק את התביעה השנייה. ברי כי לו הייתה המערערת יודעת על תוכניתו זו של המשיב, לא הייתה מסכימה היא לחתום על הסכם הפשרה שהביא את התביעה הראשונה לסיומה. בדרך הילוכו של המשיב יש טעם חמור לפגם. היא לוקה, לשיטתנו, בחוסר תום לב, ואין בידינו להכשירה...".

הדברים יפים לעניינו, בשינויים המחויבים.

משהסכימו התובעים דכאן, לדחיית התביעות כנגדם, ללא צו להוצאות, לא יכלו הם לשמור מאחורי גבם טענות על הפרת ההסכם ותוצאותיו, ולשלוף אותן, זמן רב לאחר ששככה ההתדיינות בין הצדדים. ודוק, זכותם המלאה הייתה שהדברים יתבררו בבית המשפט. ויש להניח כי לו היו עומדים על בירור הדברים, ועותרים לסעדים כספיים, היה הדבר מתברר ובית המשפט היה פוסק ומכריע בעניין. אך משיצרו מצג בפני הנתבעת דכאן, כי עם הסכמתם יש כדי לסיים את המחלוקת והסכסוך שבין הצדדים, מן הראוי, מטעמי מדיניות משפטית נכונה, בהתאם להוראות הפסיקה, לא לאפשר התדיינות חוזרת בין הצדדים, מכח עקרון תום הלב, המחייב צדדים לנהוג באופן הגון ישר וסביר.

די בנימוקים הללו, כדי להביא לדחיית התביעה, אולם, אוסיף מספר דברים גם לגופו של עניין, וזאת בבחינת למעלה מן הדרוש.

כאמור, התביעה היא על נזקים שנגרמו כתוצאה מטענות על הפרת הסכם שכירות שנכרת בין הצדדים. התובעים טענו, כי לא נכנסו לדירה המושכרת, נוכח ליקויים מהותיים שנמצאו בדירה, ולא אפשרו מגורים בה. ברם, התובעים לא הביאו ראיות המלמדות על אותם ליקויים בדירה, אשר היו כאלה שלא אפשרו מגורים בדירה.

יצוין, כי הנתבעת טענה כי תיקנה את אותם ליקויים, אך גם בעניין זה, לא הובאו ראיות על ידי התובעים, בדבר טיב הליקויים שתוקנו על ידי הנתבעת, לא פורט על ידם מה מבין אותם הליקויים בוצע, מה לא בוצע, על מנת שבית המשפט יקבע כי אכן ההסכם הופר שלא כדין, בכדי לפנות ולבחון את פיצוי התובעים בשל אותה הפרה.

באשר לאריזת המטלטלין, והנזקים שנגרמו כתוצאה משינוע כפול שלהם, נראה כי יש ממש בטענת הנתבעת, אשר טוענת כי אם אכן טענה התובעת שביצעה או תבצע בדיקה לפני הכניסה לדירה, לא ברור מדוע ארזה את כל מטלטליה בטרם עברה לדירה, שכן, היו לה טענות בדבר אי התאמתה. בנסיבות כאלה, מצופה היה כי תערוך בדיקה, על מנת לוודא שאי ההתאמות תוקנו לשביעות רצונה, בטרם תארוז את מטלטליה.

אשר לפנייה למתווכת, והתשלום שבוצע לה, תשלום זה אינו תלוי בכניסה לדירה. הוא נובע מהשירותים שסיפקה המתווכת לתובעים והוא אף אינו מותנה בהישארות התובעים בדירה. כך למשל, יכול אדם לשכור דירה, באמצעות מתווך, לאחר מכן לבטל את העסקה, אך הדבר עדיין יחייב אותו בתשלום התיווך. ככל שאין קשר סיבתי עובדתי בין אשמו של המשכיר לביטול העסקה, לא יהיה זכאי השוכר לפיצוי. הוא הדין בענייננו. לא הובאו ראיות המבססות קשר סיבתי עובדתי כזה.

אשר לטענות בדבר נזקים שנגרמו כתוצאה מהטלת העיקול הזמני, במסגרת אותן תביעות כספיות שהגישה הנתבעת כנגד התובעים. אכן ככלל, מקום בו הוטל עיקול ברשלנות, עלולה לקום חבות נזיקית כלפי מבקש העיקול שפעל באופן רשלני.

ברם, במקרה דנן, במסגרת אותו הליך משפטי, יכלו וצריכים היו התובעים להעלות את טענותיהם, בפני אותה ערכאה דיונית, ולקבול על הנזקים שנגרמו להם, עקב הטלת העיקול, ככל שהיו להם כאלה. יצוין, כי מהחומר שהוגש לעיוני, עולה, כי התובעים פנו בבקשה לביטול העיקול, ובית המשפט נעתר להם (ראו החלטת כב' הרשמת בדריה חסן מיום 26/12/16 המורה על יישום החלטת כב' השופטת עדוי-חד'ר מיום 16/12/16).

המשמעות גם כאן היא, שהתובעים לא יכולים להישמע בטענות הנובעות מנזקים שנגרמו במסגרת אותו הליך דיוני, שם יכלו וצריכים היו לעורר טענות אלה, אך הם הסכימו, כאמור, על דחיית התביעות ללא הוצאות.

מעבר לכך, לא הוכיחו התובעים באופן כלשהו, כי נגרם להם נזק ממשי כתוצאה מהטלת העיקולים, וגם כאן, יש לשוב ולציין, כי מדובר בעיקול שהוטל ובוטל לפני כשנתיים.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, חוששני כי לא ניתן לקבל את התביעה על כל חלקיה ואני דוחה אותה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

הודעה לצדדים זכותם לפנות בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לידיהם.

המזכירות תמציא לצדדים העתק פסק הדין בדואר רשום +אישור מסירה.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ט, 17 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.