לפני בקשה למתן פסק דין על יסוד המצאה בדרך של הדבקה.

הדבקת כתב התביעה על הדלת בכתובתו של נמען היא אמנם דרך אפשרית להמצאת כתב בי-דין, וזאת על פי תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). עם זאת, הכלל הוא זה הקבוע בתקנה 477 לתקנות, לפיו על ההמצאה להתבצע, ככל הניתן, לידי הנמען עצמו. רק כאשר הוכח, כי אין אפשרות לאתרו, ניתן לפעול בדרך החורגת מכלל ההמצאה האישית, ובכלל זה באמצעות הדבקה על הדלת כאמור, ובלבד שההמצאה תהיה "בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק בו", ובנסיבות אשר בהתבסס עליהן ניתן להניח, כי כתב הטענות יובא לידיעת בעל דין. במקרה של המצאה בדרך של הדבקה אין בית המשפט חייב להכיר בהמצאה כהמצאה כדין, שכן המסמך שהומצא בדרך של הדבקה "לעולם אין לדעת אם הוסר משם על ידי מאן דהוא ובשל כך לא הגיע לידי הנמען או בני ביתו" (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11, עמ' 425; ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 232; ב"ש 278/84 מחמוד סולימאן צאדק נ' טחנת קמח עין חי בע"מ, פ"ד לח(2) 755, 756 (1984)).

בתצהירו של המוסר, אשר צורף לבקשה שלפני, אין כל פירוט עובדתי כיצד המוסר וידא, כי הנתבע אכן מתגורר בכתובת האמורה. אמנם, צוין בבקשה כי ההדבקה בוצעה בכתובת המוכרת במשרד הפנים, ברם מצופה היה כי המוסר יפרט האם היה שלט על גבי הדלת עם שם הנתבע ואף יצרף תמונה, ישוחח עם השכנים על מנת לוודא שהנתבע מתגורר במקום וכו'.

בנסיבות אלה איני סבורה שיש מקום ליתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע, על יסוד אותה המצאה בדרך של הדבקה בלבד, ועל התובע להתכבד ולהמציא את כתב התביעה לידי הנתבע עצמו במסירה אישית, ולכל הפחות שהמוסר יפעל לוודא שהנתבע אכן מתגורר בנכס בפועל, מעבר לעצם ההדבקה עצמה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ט, 25 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.