בפניי תביעה כספית בסך 30,000 ₪.

עניינה של התביעה נזק כספי שנגרם לטענת התובע עקב הטעייתו בעסקת מכר רכב שנקשרה עם הנתבע.

לפי כתב התביעה, בתאריך 11.2.16, רכש התובע רכב מסוג יגואר XK, ושילם עליו 215,000 ₪ שהם 15,000 ₪ מעל המחירון, לאור נתוני הרכב, ובהנחה שהרכב היה בבעלות פרטית.

לאחר רכישתו, וכעבור זמן, היה הרכב מעורב בתאונת דרכים. לאור הנזק הגולמי שנגרם לרכב שהגיע לכדי 55.56% משווי הרכב, ואי כדאיות מבחינת חברת הביטוח לתקן את הרכב, הוחלט בחברת הביטוח לשפות את התובע המבוטח בשווי הרכב.

חברת הביטוח מסרה לתובע את תחשיביה אליהם צירפה את חוות דעת השמאי מטעמה. רק בשלב זה, נודע לתובע לראשונה, כך לדבריו, כי הרכב היה בבעלות חברה, כשנמכר לו, והוא לא היה בבעלות פרטית, כפי שטען הנתבע כשמכר לו אותו.

התובע טוען כי בשל כך, ניכתה לו חברת הביטוח 23,100 ₪ משווי הרכב מתגמולי הביטוח ומכאן תביעתו.

הנתבע טוען כי רכש את הרכב בשנת 2012 מאדם פרטי, שבשמו נקב בכתב ההגנה, ואף האחרון רכש את הרכב מאדם פרטי אחר, בנו של יבואנית רכבי יגואר, וולוו והונדה בישראל – חב' "מאיר" חברה למכוניות ומשאיות בע"מ.

לדבריו, בעל החברה קנה את הרכב במתנה לבנו, בייבוא אישי, שהוא עשה באמצעות החברה שבבעלותו – מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ, שהינה כאמור, היבואנית הרשמית של רכבי יגואר לארץ. בשל כך, הרכב היה רשום על שמה, וזו אותה "חברה" שהתובע מכוון אליה בטענותיו.

עוד טוען הנתבע, כי הניסיון לטעון כי יש בכך כדי לגרום לירידת ערך הרכב, משום שמדובר ב"אוטו חברה", וכאילו הנתבע הסתיר זאת מהתובע, אין בו ממש, ואין זה המקרה.

עוד מוסיף הנתבע וטוען, כי הוא רכש את הרכב בשנת 2012, עם 20,000 ק"מ, כאשר הרכב הוא שנת ייצור 2008, וגמע עד ל-2012, כ-5,000 ק"מ בשנה בלבד. התובע היה ער לכל הנתונים הללו, וקיבל החלטה מודעת, כאשר רכש את הרכב.

עוד מציין הנתבע, כי כאשר התובע התקשר אליו, שנתיים לאחר רכישת הרכב, לקראת ולצורך הגשת התביעה נגדו, מבלי שהנתבע יודע שהוא מקליט את השיחה, הוא מיד ענה לו על טענתו, שהוא לא ידע שהאוטו הוא אוטו חברה, שהאוטו היה שייך למאיר (יבואנית רכבי יגואר), לדבריו הדבר מעיד כי מדובר בעובדה שהייתה ידועה לתובע.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים בפניי, עיינתי בחומר הראיות, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

השאלה הראשונה שעליי לבחון, היא האם התובע ידע או לא ידע את העובדה שמדובר ברכב חברה, כאשר הוא רכש את הרכב, באשר לכך ישנה השלכה על מחיר הרכב שהוא שילם לנתבע, במסגרת עסקת המכר.

התובע מסר בעדותו, כי הוא רכש את הרכב בפברואר 2016. לשניים יש חבר משותף, שהיה למעשה הבעלים הקודמים של הרכב. התובע חיפש רכב כזה הרבה זמן, ואותו חבר הפנה את התובע לנתבע. הרכב היה לשביעות רצונו, היה במצב טוב, ולאור מצבו הטוב, שילם התובע לנתבע, 15,000 ₪ מעל המחירון. לדבריו, המחירון אותה עת עמד על 200,000 ₪ והוא שילם לו 215,000 ₪.

מנגד, חזר וטען הנתבע שהוא לא סוחר רכב, התובע ידע שמדובר ברכב השייך ליבואן יגואר בישראל, ולשאלת בית המשפט, הדגיש "בעת הרכישה אמרתי לו שהרכב הוא רכב חברה" (עמ' 1 שורה 24). גם כאשר בית המשפט שאל אותו, מדוע שהתובע ישלם מחירון מלא על רכב חברה, כלומר מחיר המתמחר את הרכב כרכב פרטי, ויוסיף על מחיר המחירון עוד 15,000 ₪, אם מדובר ברכב חברה, השיב הנתבע: "אני משיב שזה אוטו 2008 עם 40 אלף קילומטר הוא היה כמו חדש כאילו יצא מהחברה. זה אוטו מיוחד, אין כאלה רכבים למכירה, זה אוטו מדהים. זה רכב ספורט" (עמ' 1 שורות 25-27).

לאחר שבחנתי את העדויות והתרשמתי מהאופן שבו נמסרו, מעדיף אני את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע.

התרשמתי מגרסה אמינה ומהימנה. התובע תיאר את הדברים, באופן אשר הותיר על בית המשפט רושם שהוא מתאר את הדברים כהווייתם, לא גורע ולא מקצין אותם. הוא תיאר כיצד בוצעה העסקה, באמצעות מי הגיע אל הנתבע, תוך שהוא מבהיר לבית המשפט, כי הוא חיפש רכב יוקרה, והיה מוכן לשלם עליו מחיר גבוה מעבר למחיר המחירון, על מנת להשיג רכב כזה. בסופו של דבר, הגיע, כאמור אל הנתבע, ורכש ממנו את הרכב, לאחר שהאחרון הציג בפניו רכב מסוג יגואר XR, שהיה במצב מרשים למדי.

מנגד, עדותו של הנתבע כפי שנמסרה בפניי, הייתה מסויגת, לא התרשמתי כי מדובר בדברים כנים. לשאלת בית המשפט, מדוע שהתובע ישלם לו, עבור הרכב, מחיר מחירון המתמחר את הרכב כרכב פרטי, ועוד יוסיף עליו, סכום כסף ניכר (15,000 ₪), השיב הנתבע, כי הדבר נובע ממצבו המרשים של הרכב שמכר, תשובה זו אינה מניחה את הדעת, שכן, גם לרכב שנמצא במצב מרשים מאוד, חיצונית ופנימית, לרבות קילומטראז' נמוך, ישנה התייחסות ושומה, לפי מחירון יצחק לוי. ובכל מקרה, במציאות שוק המכוניות בישראל, לסוג הבעלות על הרכב, ישנה השלכה על מחירו, על פי מחירון יצחק לוי. הנתבע לא סתר עניין זה.

לפיכך, לקביעתי, הנתבע לא מסר לתובע במעמד המשא ומתן שהתנהל ביניהם לרכישת הרכב, באופן ברור ומפורש, כי מדובר ברכב שהיה בבעלות חברה. ממילא במצב זה, לא פנו הצדדים לערוך את המשא ומתן ביניהם, ולתמחר את הרכב, בהתבסס על תמחור הלוקח בחשבון, כי מדובר ברכב שבבעלותו הקודמת הייתה חברה, דבר שיש לו כאמור השלכה משמעותית על מחיר הרכב.

סעיף 12 (א) לחוק החוזים חלק כללי קובע:

"במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

סעיף 12 (ב) לחוק קובע את הסנקציה במקרה של הפרת חובת תום הלב וזו לשונה של הוראת החוק:

"צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה. בהוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970 יחולו בשינויים המחויבים".

סעיף 6 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968, מוסיף וקובע כי חיוב הנובע מחיוב המכר, יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב.

סעיף 11 (4) לחוק המכר, קובע כי המוכר לא קיים את התחייבויותיו אם סיפק ממכר "...שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה..." או אם סיפק ממכר "...שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים".

סעיף 16 לחוק המכר קובע:

"הייתה אי ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה".

מהכללים לענייננו.

בנסיבות שהוכחו בפני בית המשפט עולה, כי הנתבע ידע היטב שהרכב שהוא מוכר לתובע הוא בבעלות חברה, דהיינו, הרכב היה בבעלותה של חברת "מאיר", היבואנית הרשמית של רכבי יגואר לארץ. לרישום בעלות זה, ישנה נפקות והשלכה על מחירו של הרכב, ועל תמחורו. גם עובדה זו, הייתה נהירה היטב לנתבע. למרות זאת, הציג הנתבע את הרכב בפני התובע, כרכב פרטי לכל דבר ועניין, ואף קיבל עבורו מחיר "מלא" במובן זה שהרכב תומחר כרכב בבעלויות פרטיות קודמות, ובשל מצבו הטוב של הרכב, ביקש וקיבל הנתבע 15,000 ₪ נוספים, מעבר למחירו על פי שוויו כרכב בבעלויות פרטיות קודמות.

בנסיבות אלה, יש לקבוע כי הנתבע נהג בחוסר תום לב, בעת המשא ומתן עם התובע, ו/או הפר את חיוביו כלפיו, על פי דיני המכר, ועל כן, זכאי התובע לפיצוי.

לצד קביעה זו, יש להוסיף ולקבוע, לעמדתי, כי התובע תרם בהתנהגותו להפרת הסכם המכר כלפיו, ואסביר.

סעיף 15 לחוק המכר, קובע:

"לא הייתה אי ההתאמה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה זכאי הקונה להסתמך עליה...".

מושכלות ראשונים בעולם המושכר ברכב הם שכאשר אדם רוכש רכב משומש, הוא בודק את מצבו הפיזי, מנוע, גיר, שלדה במכון בדיקה מתאים, וכן הוא אמור לבדוק את מצבו המשפטי רישומי, לאמור, האם יש עליו עיקולים, שעבודים, סוג הבעלויות הקודמות, הואיל ולכל אלה יש השלכה משמעותית על מחיר הרכב. כך למשל, רכב שהוא בבעלות חברת השכרה, רכב החכר, רכב של משרד הביטחון וכו', ערכו נמוך מערכו של רכב שהוא היה בבעלות פרטית, והדברים הם בבחינת נוהג מקובל וידוע, ואף בבחינת ידיעה שיפוטית, באשר ידיעות אלה מצויות בידיעתו של כל אדם סביר.

במקרה דנן, התובע מאשר כי לא ביצע בדיקה במשרד הרישוי, ולא בדק את סוג הבעלויות הקודמות. הוא הסתמך בעניינו רק על התחייבויות הנתבע. מחדל זה מצד התובע, עולה כדי התרשלות עצמית בהגנה על ענייניו הפרטיים, והדין מאפשר, בנסיבות כאלה, מתן הגנה חלקית לצד המפר, בדמות של אשם תורם.

דוקטורינת האשם התורם, קובעת, כי במקרים מסוימים, על מנת להגיע לתוצאה ראויה ועשיית צדק, עומדת למפר החוזה (כאן הנתבע) כנגד הנפגע (כאן התובע), הגנה חלקית בדמות של אשם תורם, לנזקים שנגרמו לנפגע. תוצאת תחולתה של הדוקטורינה האמורה, היא חלוקת הנטל, בנשיאת הנזקים של הנפגע, בין שני הצדדים לחוזה. מדובר במה שמכונה בספרות "חלוקת אחריות אופקית" בין המפר לבין הנפגע. אפנה בעניין זה, לדברים שאמר פרופ' א. פורת בחיבורו, הגנת אשם תורם בדיני חוזים (תשנ"ז – 1997), בעמ' 13.

פרופ' פורת מציע להבחין בין שני סוגים של אשם תורם:

"האחד – כולל התנהגויות של הנפגע, התורמות באופן ישיר לנזקיו, והאחר כולל התנהגויות של הנפגע, התורמות להפרת החוזה כלפיו, וכך, בעקיפין לנזקיו" (ראו שימוש בדוקטורינה זו בע"א 111/20/07 שמחוני נ' בנק הפועלים, שם בפסקאות כ"ז עד ל' (2009); ע"א 5892/06 דואק נ' המועצה המקומית גדרה; רע"א 9488/02 שחר נ' גד; ע"א 9447/06 פוקס נ' אלבס).

במקרה דנן, תרמה התנהגותו של התובע לנזקיו, שכן אילו היה מבצע בדיקה פשוטה במשרד הרישוי טרם ביצוע עסקת המכר, היה מגלה כי הרכב בבעלות חברה, וממילא, נקודת הפתיחה של המשא ומתן הייתה תוך ציון עובדה זו, כנתון שיש לקחת אותו בחשבון בתמחור הרכב.

אמנם, ניתן אולי לטעון שהתובע הסתמך על הצהרותיו והתחייבויותיו של הנתבע, ולכן מן הראוי, שלא לזקוף את מחדלו של התובע, לחובתו. עמדה זו, הגם שהיא שובת לב, אינה יכולה להתקבל. אחת ממטרותיה של הגנת האשם התורם, הינה להגביר את זהירותו של אדם בשמירת ענייניו, ועל כן, "...ניתן לומר אם כן שבדיוק כמו שאין זה רצוי שהניזוק הפוטנציאלי יסמוך באופן מוחלט שאיש לא יפגע בו במעשה עוולה נזיקי, וכשם שרצוי שינקוט אמצעי זהירות מיוחדים, כך אף אין זה תמיד רצוי שהנפגע החוזי הפוטנציאלי יסמוך באופן מוחלט שהחוזה כלפיו יקוים, ולא ינקוט אמצעי זהירות נוספים, אפילו אם אין לנגד עיניו סימנים כלשהם, שהחוזה עומד להיות מופר...השיקולים שלפיהם ניתן לקבוע אימתי מהווה אי נקיטה של אמצעי זהירות מיוחדים, התרשלות עצמית, אף בהעדר סימנים ממשיים להפרה הינם: ערך האינטרס המוגן בחוזה, העלול להיפגע אם יופר החוזה וייגרם נזק; הסיכוי שהחוזה יופר; ועלות נקיטתם של אמצעי זהירות מיוחדים...".

(ראו: פרופ' אריאל פורת, הגנת אשם תורם למפר חוזה – אימתי?, עיוני משפט יח (1), תשנ"ד (1993) 103, שם, בעמ' 147 – 148; כן ראו: ע"א 3912/90 EXIMIN SA תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטלי סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מז (4) 64, 81 (1993); רמת האחריות החוזית, נילי כהן ודניאל פרידמן, חוזים, כרך ג', 386, 405 (2003).

דומה כי דברים אלה יפים אף לענייננו מהטעמים במפורטים לעיל. כפי שכבר צוין, דיני המכר מכירים בחובת הרוכש להגן על ענייניו, וככל שישנה אי התאמה בממכר, שלא ניתן היה לגלות אותה בבדיקה פשוטה, רק אז הוא רשאי להסתמך עליה (סעיף 15 לחוק המכר). מדובר בהתרשלות עצמית ברורה מצד התובע, כאשר עלות נקיטת אמצעי הזהירות במקרה דנן, הייתה מזערית, אם בכלל (בדיקה במשרד הרישוי).

כל מי שקונה רכב, במיוחד אם מדובר ברכב יוקרתי, השווה ממון רב, מצופה ממנו שיבצע בדיקה של מצבו הפיזי של הרכב ומצבו הרישומי (בעלויות, עיקולים, שעבודים וכו'). כך לגבי רכב, כך לגבי דירה, ולגבי כל חפץ נד בעל ערך כספי משמעותי, הנמכר ממוכר ברצון, לקונה מרצון. מחדלו של התובע שנמנע מביצוע בדיקה כאמור, הינו בעל היקף ומשמעות רבה מבחינתו כפי שמלמדת תביעתו. ולכן, אם היה פועל באופן סביר ולא מתרשל בכל הנוגע לשמירת ענייניו, היה נמנע הדבר.

מסקנה זו בדבר קיומו של אשם תורם מצד התובע, הנשענת על מחדלי התובע, מתיישבת היטב עם הרציונלים המונחים בבסיסה של דוקטורינת האשם התורם כפי שהדבר משתקף מהספרות והפסיקה המובאים לעיל.

אשר לשאלת גובה הפיצוי, התובע מפנה לחוות דעת השמאית שצורפה להודעת התשלום ששיגרה אליו חברת הביטוח, ממנה עולה כי השמאי מטעם חברת הביטוח בדק את הרכב, וקבע ששוויו באותה עת עמד על 165,000 ₪.

השמאי פירט וציין כי ירידת הערך כתוצאה מהתאונה הייתה 10% משווי הרכב, כמפורט בדוח התיקונים. בנוסף, נלקחה בחשבון העובדה כי מדובר ברכב עם שלושה בעלים קודמים וכן מיעוט הקילומטראז' אשר גרם לתוספת שווי הרכב בפועל.

בסיכומו של דבר, הוסיף השמאי 10% (14,190 ₪) בגין מיעוט הקילומטראז' ברכב, וניכה 14% (23,100 ₪) משוויו, בשל היות הרכב בבעלות חברה, וזיכה את התובע בתגמולי ביטוח בסך כולל של 156,090 ₪.

נזקו של התובע הינו אם כך - 23,100 ₪, ולאור מסקנת בית המשפט בדבר האשם התורם של התובע, שיעורו ונסיבותיו, נמצא לנכון לחלק את הנזק, כך שהנתבע ישא בנזק בשיעור של 50% בלבד.

לפיכך, התביעה מתקבלת בחלקה.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 11,550 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום. מאותו מועד, יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

הודעה לצדדים זכותם לפנות בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לידיהם.

המזכירות תמציא לצדדים העתק פסק הדין בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ט, 19 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.