1. התובע הגיש תביעה כספית במסגרתה הוא עותר לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 31,010 ₪ בטענה כי חפצים אישיים שונים שלו נלקחו על-ידי הנתבעת.

2. במחצית השניה של שנת 2017 שכר התובע יחידת דיור (להלן: הדירה) שבבעלות הנתבעת והתגורר בה מספר חודשים עד אשר נאלץ לעזוב לזמן מה כשהוא מותיר את כל המטלטלין השייכים לו בדירה. לדברי התובע, הוא שילם לנתבעת את מלוא שכר הדירה בהתאם לחוזה השכירות שנכרת ביניהם באופן יחסי לתקופה בה החזיק בדירה. חרף זאת טען התובע, כי הנתבעת החליפה את מנעול הדלת ולא איפשרה לו לאסוף את חפציו. רק מספר חודשים מאוחר יותר, באפריל 2018, לאחר שבלית ברירה פנה לסיוע משטרת ישראל, נטל התובע את חפציו מהדירה. בהמשך הבחין שחסרים לו חפצים הכוללים מכשירי חשמל לרבות מחשב נייד, מכונת גילוח, קומקום חשמלי, פרטי לבוש שונים, שמיכות ומסמכים אישיים. לפיכך עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הפיצוי דלעיל.

3. הנתבעת עותרת לדחיית התביעה וטוענת כי כל חפציו של התובע הוחזרו לו, למעט מיטה ומייבש כביסה שאותם לא נטל התובע במועד דלעיל היות שלדבריה הגיע עם רכב קטן שהיה צר מלהכילם. לפיכך הציעה הנתבעת כי מייד לאחר הדיון ייקח התובע את המיטה והמייבש, אולם התובע לא שעה להצעתה. הנתבעת טענה בכתב הגנתה ובמהלך הדיון כי התובע חב לה שכר דירה בסכום של 8,000 ₪ היות ששילם לה 6,000 ₪ מתוך 14,000 ₪ שהיה אמור לשלם עבור שבעה חודשי שכירות בהם החזיק בדירה.

4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמוצגים שהוגשו לעיוני במהלך הדיון ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל השכנוע וההוכחה המוטל עליו להוכיח תביעתו, ואבאר נימוקיי.

5. אין חולק כי התובע היה דייר של הנתבעת משך מספר חודשים שלאחריהם עזב את הדירה ולא עמד בקשר עמה משך תקופה. הנתבעת טענה כי התובע נטש את הדירה וניתק קשר למשך תקופה של שבועות ארוכים ואילו התובע טען כי מדובר בעשרה ימים בלבד.

6. כאמור התובע טען כי שילם את כל שכר הדירה ואילו הנתבעת טענה אחרת. משלא הוגשה תביעה שכנגד וממילא שני הצדדים לא הגישו ראיות להוכחת טענותיהן לא מצאתי לקבוע מסמרות בעניין.

7. אין חולק כי בשלב מסויים עזב התובע את הדירה והותיר שם את חפציו. לדברי הנתבעת במשך תקופה ארוכה ניסתה ליצור עמו קשר על-מנת שיפנה את הדירה וישלם את חובו, אך הוא לא השיב לטלפונים כמו גם למכתבים שהצמידה לדלתו. יתרה מכך, לדבריה, התובע נמנע מלפתוח את דלת ולשוחח עמה גם כאשר שהה בדירה. הנתבעת הכחישה מכל וכול את טענות התובע כי היא נטלה את חפציו והזכירה שהתובע אסף את חפציו בסיועם של השוטרים שהגיעו למקום.

8. התובע צירף לתביעתו רשימה של החפצים שלטענתו חסרים לו ונלקחו על-ידי הנתבעת, ואולם לא הציג ראיה המלמדת כי אכן היו ברשותו החפצים הנטענים, או שניטלו על ידי הנתבעת. אדרבה, הימנעותו של התובע מלאמץ את הצעתה של הנתבעת ליטול את מייבש הכביסה והמיטה אומרת דרשני. יתרה מכך, באין חולק כי המשטרה סייעה לתובע לאסוף את חפציו מהדירה, חזקה כי לא נותרו בדירה חפצים נוספים פרט לאמור לעיל.

9. לא למיותר להדגיש, כי בפועל טענתו של התובע כלפי הנתבעת היא טענת גנבה. כלומר, לכאורה עולה מטענתו כי הנתבעת נכנסה לדירתו בעת שנעדר ממנה ונטלה את החפצים מושא התביעה. מדובר באשמה קשה בדבר ביצוע עבירה פלילית שנטענת במסגרת הליך אזרחי. הפסיקה מורה כי טענה שכזו מחייבת ביסוס ראייתי מיוחד וגבוה יותר מנטל הראיה הדרוש ככלל בהליך האזרחי (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589 (1986)). לדידי, התובע לא עמד במאזן ההסתברויות להוכיח תביעתו, קל וחומר שלא בדרישה המוגברת המחוייבת מטענתו לביצוע עבירה פלילית על-ידי הנתבעת.

10. למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם היה התובע מוכיח הן את חסרונם של החפצים והן כי האחריות חלה על הנתבעת- היה עליו להוכיח את גובה הנזק, כלומר, את שווי החפצים החסרים, ולו באופן חלקי. גם בעניין זה לא עמד התובע בנטל ההוכחה משלא הביא ראיה כלשהי להוכחת שווים.

לאחרונה נקבע ברע"א 10124/17 אשקר נ' סולימאן, (30.1.18), כי מקום בו ניתן להוכיח את גובה הנזק תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי, אף אם הוכיח את החבות הנתבע בתשלום פיצוי.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומורה לתובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ₪.

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתוך 15 ימים.

מזכירות בית המשפט תשלח לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, א' אלול תשע"ח, 12 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.