1. ביום 28.10.2020 אישרתי את הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים ולו נתתי תוקף של פסק דין. הסכמת הצדדים לא כללה המלצה מוסכמת בעניין גמול ושכ"ט עו"ד, והוסכם על הצדדים כי הם יגישו טיעונים בנושא זה, ובית המשפט יקבע את שיעור הגמול ושכ"ט במסגרת פסק דין משלים. ואכן, הצדדים הגישו את טיעוניהם לפי ההסדר ביניהם, והגיעה העת להכריע בנושא זה.

2. הרקע לבקשת אישור התובענה הייצוגית, כפי שעולה מפסק הדין, הוא התנהלות רשות המיסים שמחייבת ומבצעת גביית יתר שלא כדין, של הפרשי הצמדה וריבית מנישומים המדווחים ומשלמים ניכויים למשיבה בגין תקופות שבהן חלו דחיות (ארכות) מרוכזות או יום מנוחה שבועי, וזאת בניגוד לפרסומי הרשות בעניין הדחיות – הכל כמפורט בפסק הדין ובהסדר הפשרה המוסכם.

3. כאמור בהסדר ביניהם, העלו הצדדים את טיעוניהם אשר לגמול ולשכ"ט עו"ד. המבקשת ביססה את טיעוניה על פסיקה שעוסקת בקביעת גמול ושכר טרחה בהליך שהוא בקשת אישור נגד הרשות לפי פריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. לשיטת המבקשת, צמחה לחברי הקבוצה תועלת ממשית מההליך דנא שמשתקף בסכום ההשבה של 720,220 ₪ כפי שנקבע בהסדר הפשרה. לעמדת המבקשת, היא זו שהציפה את הבעיה שנתגלתה ולולא הליך זה והסדר הפשרה שגובש בעקבותיו לא היו חברי הקבוצה נהנים מההשבה. עוד נטען כי בקשת האישור מתיישבת עם אחת מהתכליות המהותיות של חוק תובענות ייצוגיות והיא אכיפה יעילה והרתעה מפני הפרות של הוראות הדין, שבעתיים כשמדובר ברשויות. המבקשת עתרה כי בקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה יראה בית משפט להביא בשיקוליו גם שיקולים צופים עתיד כדי לעודד תובעים ייצוגים להמשיך להגיש תביעות ייצוגיות נגד גביית יתר של הרשויות. המבקשת המליצה לפסוק גמול גמול בשיעור 5% מסכום ההשבה, קרי, סך 36,111 ₪ ולבא כוחה - שכר הטרחה בשיעור של 25% מסכום ההשבה קרי, סך 180,055 ₪.

4. מנגד טענה המשיבה כי יש להתייחס אליה כאל מי שחדלה עובר להגשת התביעה, כי במועד הגשת התביעה כבר לא חויבו חברי הקבוצה בהפרשי הצמדה וריבית בניגוד לדין, וכי ממילא היתה בקשת האישור נדחית. עוד טענה המשיבה כי בעת הזו בשל מגפת הקורונה והמשבר הפוקד את מדינות העולם וישראל בכללן מקבלים שיקולי השמירה על הקופה הציבורית יתר חשיבות בצל "גירעון שמאמיר במהירות, התכווצות התוצר, שיעור המובטלים הגבוה והפגיעה בהכנסות של חלק ניכר מהאוכלוסייה" (סעיף 31). עוד טענה המשיבה כי לגישתה, לא לקחה המבקשת סיכון משמעותי בניהול ההליך ואף עלות ניהולו נמוכה, בהנתן השלב המקדמי בו הושג הסדר הפשרה. עוד טענה כי "הסכומים המבוקשים הם חסרי תקדים, חורגים בצורה קיצונית מן המקובל" (סעיף 43), וכי המאמץ "באיתור נתונים, הפקתם ועיבודם" הם על המשיבה ו"יש לתמרץ ולעודד את המשיבה על ייעול תהליכים, שיתוף הפעולה, על החיסכון בזמן שיפוטי יקר ועל הדאגה לאינטרס הציבורי" (פסקה 44 לטיעוני המשיבה). עוד ציינה המשיבה כי מתנהלים הליכים נוספים שהגישה המבקשת ופסיקת גמול ושכר טרחה בהליך זה "משמעותו תגמול כפול של המבקשת ובא כוחה..." (סעיף 44).

והכרעתי

5. תחילה להדגיש כי הליך זה הסתיים בהסדר פשרה שאושר לפי הוראות סעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות ולא בדרך של הודעת חדילה. אמנם המשיבה הודיעה על "חדילה למען הזהירות" אך היה זה כספיח לתשובתה לבקשת האישור, ואולם מדובר בהסדר פשרה שאותו אישרתי לבקשת הצדדים ולו נתתי תוקף של פסק דין.

אין להתעלם מההבדל בין סיום ההליך בהודעת חדילה לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות לבין סיומו בדרך של פשרה לפי סעיף 18 לחוק; אין מדובר בסמנטיקה, ודרך סיום ההליך היא אחד מהשיקולים שיש לתת עליהם את הדעת בעניין פסיקת גמול ושכר-טרחה. שהרי "בהודעת החדילה יש משום הודאת בעל דין כי הגבייה אינה חוקית" (ת"צ (מרכז) 10192-02-11 אלי מרגלית נ' מועצה מקומית קדימה צורן, פסקה 10). בענייננו, המשיבה השיבה בתשובתה לתובענה "הודעת חדילה למען הזהירות" אך לאחר מכן הגיעה להסכמות בגדר הסדר פשרה לסיום ההליך. לציין כי במסגרת הסדר הפשרה התחייבה המשיבה בהשבה, וככל שבהודעת חדילה היה מדובר הרי שבהתאם להוראות סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות אין חובת השבה (רע"א 6340/07 עיריית תל-אביב נ' טיומקין, פסקה 23).

6. ראיתי להזכיר זאת נוכח התמיהה שעולה מעמדת המשיבה בדבר בקשת המבקשת וב"כ לגמול ולשכ"ט שבנסיבות ענייננו בהחלט זכאים לכך. אין צורך להזכיר כי המשיבה היא רשות מנהלית המחויבת בכללים המחמירים של הגינות כלפי האזרח, ויש לעודד את האזרחים לבקר את פעולות הרשות כדי לבחון מילוי הוראות הדין כלשונן כדי שהגבייה תהיה במסגרת החוק. נכון הוא כי המחוקק העניק לרשות הגנות מיוחדות מפני הליכי תובענה ייצוגית, אבל גם במסגרת הגנות אלו, ככל שהוגשה תביעה ייצוגית נגד הרשות וככל שנמצא כי פעילותה אינה במסגרת ההוראה החוקית והוגשה הודעת חדילה מאפשר המחוקק "לפסוק גמול למבקש... [ו]לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג..." (סעיף 9(ג)(1)(2) לחוק תובענות ייצוגיות). מכאן שעל הרשות לשאת בתוצאות פעולותיה ולא 'להעביר את האחריות' לשמירה על הקופה הציבורית אל המבקש המייצג שהציף בעיה ראויה שבאה לפתרונה.

7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נתתי דעתי לתשתית הלכאורית שהניחה המבקשת והתרשמתי מרצינות הבקשה שהציפה שאף קיבלה מענה, ולאחר ששקלתי את הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים בהתאם לפסיקה, ובין השאר נתתי דעתי להתנהלות התובעת הייצוגית, לתועלת שצמחה לקבוצה, לשיקולי הרתעה ולשיקולים של שמירה על הקופה הציבורית (עע"ם 6687/11 מדינת ישראל נ' ז'וז'ו אבוטבול, פסקאות 28-29) ומסקנתי היא כי נכון וצודק לקבוע גמול לתובעת הייצוגית בשיעור של 3% מסכום ההשבה ולבא-כוחה שכר טרחה בשיעור של 17% מסכום ההשבה. ראיתי לציין כי בפסיקה זו יש כדי לתמרץ תובעים עתידיים לפעול בדרך זו של אכיפה פרטית בתחום גביית המס, תחום שדורש מומחיות והשקעה כדי להוציא לפועל תביעות מהסוג דנא. לטעמי זה אינטרס ציבורי חשוב ומתיישב עם כוונת המחוקק, שכלי התובענה הייצוגית ישמש להגשת תביעות מוצדקות בין השאר בתחום המסים.

8. לאור החלטתי – התובעת הייצוגית זכאית לגמול בשיעור 3% מסכום ההשבה, קרי, 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, ולבא כוחה ישולם שכר טרחה בשיעור 17% מסכום ההשבה, קרי, 120,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ניתן היום, י"ט שבט תשפ"א, 01 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.