1. לפניי תביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח בסך של 37,000 ₪, מכח פוליסת ביטוח תאונות אישיות שהוצאה לתובע על ידי הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "חברת הביטוח").

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

1. ביום 6.5.2013 נפגע התובע בתאונת עבודה בעת ששהה בחו"ל במסגרת עבודתו בחברת התעופה אל על.
2. בזמן התאונה היה התובע מבוטח של הנתבעת במסגרת "פוליסת תאונות אישיות לעובדי אל על" (להלן: "הפוליסה").
3. סמוך לאחר התאונה, ביום 24.6.2013 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה. ביום 30.7.2013 שולמו לתובע דמי פגיעה באמצעות מעסיקתו.
4. ביום 19.9.2017 הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי תביעה לקבלת דרגת נכות מעבודה. ביום 5.11.2017 וועדה מדרג ראשון קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 15% מיום 21.6.2013 ועד ליום 30.9.2013, ו- 0% נכות צמיתה מיום 1.10.2013.
5. בחודש נובמבר 2017 פנה התובע לנתבעת בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח מכח הפוליסה.
6. בד בבד הגיש התובע ערר על החלטת הוועדה. ביום 2.2.2018 אישרה וועדת הערר את קביעת הוועדה מדרג ראשון בכל הנוגע לנכויות הזמניות. וועדת הערר העמידה את נכותו של התובע על 10% לצמיתות החל מיום 1.10.2013.
7. ביום 3.12.2017 דחתה הנתבעת את תביעת התובע לתגמולי ביטוח בשל התיישנות.
8. ביום 29.4.2018 הגיש התובע את התביעה דנן.
9. התובע טוען כי בהתאם לקבוע בפוליסה, במקרה של תאונת עבודה, קביעת המל"ל מחייבת. מטעם זה מתחיל מניין תקופת ההתיישנות לשיטתו, מיום קביעת הוועדה, אף אם חלפו מעל שלוש שנים ממועד התאונה. התובע מוסיף כי ועדות הערר התקיימו האחת בנובמבר 2017 והשנייה בפברואר 2018 ולא חלה התיישנות ביחס לאף אחת מהן.
10. עוד טוען התובע כי קיימת בפוליסה סתירה אינהרנטית, שכן מחד קובעת הפוליסה כי קביעת המל"ל היא המחייבת, ומאידך נקבע בה כי תקופת ההתיישנות תעמוד על שלוש שנים. לטענתו, הפוליסה שותקת באשר לאיזה מהוראות הפוליסה גוברת, ולפיכך יש לפרשה לרעת המנסחת. לטענתו, אין בפוליסה סעיף המחייב להגיש תביעה לנכות במוסד לביטוח לאומי בתוך שלוש שנים.
11. התובע מוסיף כי הנתבעת היא שהגישה את תביעתו לדמי פגיעה והייתה מודעת לכך שבכוונתו לתבוע גם דמי נכות. לדבריו פנה פעמיים לנציגי הנתבעת במתחם שדה התעופה, והם אלה שהנחו אותו להמתין עד לקביעת הביטוח הלאומי לגבי אחוזי הנכות הצמיתה (סעיפים 5 ו-6 לתצהיר עדותו של התובע). לטענתו, יש לראות בכך הסכמה להארכת תקופת ההתיישנות.
12. עוד טוען התובע כי הנתבעת לא מילאה אחר חובתה ליידע אותו לגבי התיישנות התביעה בהתאם לסעיף 31א(א) לחוק חוזה ביטוח תשמ"א -1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"). ואף לא מילאה אחר חובתה הקבועה בפסיקה, לתת למבוטחה יעוץ מקצועי ולעדכנו לגבי הדרכים למימוש זכויותיו.
13. הנתבעת טוענת מנגד, כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנות. תקופת ההתיישנות לתביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים. התאונה התרחשה ביום 6.5.2013 ואילו התביעה הוגשה בחלוף כחמש שנים ממועד התאונה.
14. פנייתו הראשונה של התובע לקבלת פיצוי מכח הפוליסה, נעשתה במהלך נובמבר 2017, אף זאת לאחר תום תקופת ההתיישנות.
15. לטענת הנתבעת, בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח בנוסחו נכון למועד התאונה, יש להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות ביום התרחשות האירוע. הנתבעת מוסיפה כי גם בהתאם לתיקון מספר 6 במסגרתו תוקן סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, מניין ההתיישנות מתחיל מהיום שקמה למבוטח הזכות לתבוע תגמולי ביטוח, וזכות זו קמה לשיטתה, ביום התרחשות התאונה. לחילופין טוענת הנתבעת כי גם אם הזכות קמה במועד בו גובשה הנכות הצמיתה, הרי שהמל"ל קבע את נכותו של התובע החל מיום 1.10.2013 וגם ביחס למועד זה התביעה התיישנה.
16. עוד טוענת הנתבעת כי בהתאם להוראות הפוליסה, התובע כלל לא נדרש להמתין עד לקביעת המל"ל, וכל שנדרש הוא שהנכות תיקבע על פי המבחנים המצוינים בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").
17. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע נמנע מלזמן לעדות את נציגי הנתבעת שהוזכרו בתצהיר עדותו, ולא הוכיח את טענותיו.
18. בתיק זה לא נשמעו ראיות לאחר שהנתבעת ויתרה על חקירת התובע שהיה העד היחיד.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

1. המחלוקת בענייננו נסובה סביב שאלת ההתיישנות. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בסיכומים ובראיות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התביעה התיישנה ומשכך, דינה להידחות. להלן טעמיי.
2. זכאותו של התובע לתגמולי ביטוח מקורה בפוליסה עליה חלות הוראות חוק חוזה הביטוח (להלן החוק). סעיף 31 לחוק זה קובע תקופת התיישנות מקוצרת בת שלוש שנים מיום קרות 'מקרה הביטוח'. השאלה מהו אותו מקרה ביטוח ואימתי מתחיל מרוץ ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח נדונה והוכרעה בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נגד המנוח דוד אמיתי ז"ל (21.5.2008), שם נקבע כי המועד הקובע הוא מועד קרות התאונה. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון ב- רע"א 7551/09 בן אבי נגד הראל חברה לביטוח (31.12.2009).
3. ביום 24.3.14, התקבל תיקון 6 לחוק חוזה ביטוח, ובמסגרתו תוקן סעיף 31, וזו לשונו לאחר התיקון:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח".

התיקון נועד לשנות את ההלכה שנקבעה בעניין אמיתי כך שמניין תקופת ההתיישנות יחל מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח בהתאם לתנאי חוזה הביטוח (הפוליסה). כמו כן, תיקון זה בא להטיב עם המבוטחים ולאזן נכונה את תקופת ההתיישנות המקוצרת, באותם מקרים שבהם הזכות לתבוע מתגבשת במועד מאוחר יותר.

1. על המקרה בענייננו חל סעיף 31 לחוק טרם תיקון מס' 6 שנכנס לתוקפו לאחר האירוע נשוא התובענה. קרי, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד קרות מקרה הביטוח, הוא מועד התאונה. ואולם, גם אם נחיל על המקרה דנן את הוראת סעיף 31 לאחר התיקון, יש לקבוע כי התביעה התיישנה.
2. סעיף 31 לאחר התיקון קובע כי מקום בו עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח בהתאם לתנאי חוזה הביטוח.
3. יש לבחון מהו המועד בו קמה לתובע הזכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי הפוליסה.
4. לשיטתו של התובע, המועד לתחילת מניין ימי ההתיישנות הינו עם קבלת החלטת המוסד לביטוח לאומי הקובעת לו 10% נכות צמיתה. התובע טוען, כאמור, כי בהתאם לקבוע בפוליסה, במקרה של תאונת עבודה, קביעת המל"ל מחייבת, ומשכך יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום קביעת הוועדה. הדבר אף עולה בקנה אחד עם תיקון מס' 6 הקובע כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח הזכות לתבוע תגמולי ביטוח. מאחר והחלטת הועדה הראשונה ניתנה ביום 5.11.17 והחלטת וועדת הערר ביום 2.2.2018, אזי מניין תקופת ההתיישנות לא הסתיים.
5. עוד טוען התובע לסתירה בין הוראות הפוליסה ; מחד, ההוראה בדבר קביעת המל"ל כקביעה מחייבת ומאידך, תקופת התיישנות בת שלוש שנים.

1. אין בידי לקבל את טענת התובע לעניין זה.

סעיף 3.2 לפוליסה קובע כי דרגת הנכות הרפואית שנגרמה למבוטח עקב מקרה ביטוח, בין אם בתאונת עבודה ובין אם בתאונה שאיננה תאונת עבודה, תיקבע על פי המבחנים הרלבנטיים בתקנות הביטוח הלאומי. בסעיף 3.3 נקבע כי ככל ולא פורטה הפגיעה במבחנים, תקבע דרגת הנכות על ידי רופא מוסמך בתחום הרלבנטי.

סעיף 3.4 קובע כדלקמן: "בכפוף לאמור לעיל, היתה למבוטח עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי (אגף נפגעי עבודה) עקב קרות מקרה ביטוח תחייב הקביעה של המוסד לביטוח לאומי לגבי שיעור נכותו הצמיתה של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח, המבוססת על המבחנים, גם את הצדדים לפוליסה זו (....) יובהר, כי ניתן להגיש תביעה לנכות במסגרת הפוליסה ללא תלות בפניה לביטוח לאומי" (ההדגשה שלי – מ.י.)

סעיף 9 לפוליסה קובע כי : "תקופת ההתיישנות להגשת תביעת מבוטח לתגמולי ביטוח על פי פוליסה זו הינה בהתאם לדין".

1. בהוראות הפוליסה אין כל הבחנה בין תאונת עבודה לתאונה שאינה תאונת עבודה בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות. כמו כן, אף יישום מבחני המל"ל לצורך קביעת דרגת הנכות חל הן בכל הנוגע לתאונת עבודה ולתאונה שאיננה מעבודה.

סעיף 3.4 לפוליסה עוסק במצב בו ישנה למבוטח עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי בשל תאונת עבודה, ובמקרה כזה קביעת המוסד לביטוח לאומי לגבי שיעור נכותו הצמיתה היא שתחייב את הצדדים לפוליסה.

סעיף זה אינו קובע כי רק קביעת המל"ל לגבי שיעור הנכות הצמיתה היא שתחייב את הצדדים לפוליסה. הסעיף מתייחס למצב בו קיימת קביעה של המל"ל לגבי דרגת הנכות ובנסיבות אלה, קביעה זו תחייב.

ודוק, בסיפא לסעיף 3.4 אף הובהר במפורש כי ניתן להגיש תביעה לנכות במסגרת הפוליסה ללא תלות בפנייה למוסד לביטוח לאומי.

1. אין כל סתירה בין הקביעה בסעיף 3.4 לפוליסה לקביעה בסעיף 9 לפוליסה לפיה תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לפי הפוליסה היא בהתאם לדין.

1. מעבר לנדרש יצוין כי בפסיקה נדחו טענות מבוטחים כי קביעת המל"ל בעניינם עוצרת את מירוץ ההתיישנות ומהווה המועד הקובע לעניין מניין ימי ההתיישנות (ראו: בע"א 3094/05 הראל נ' בן אבי, (1.9.2009), ע"א 1152/07 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' רחמילוביץ (8.9.2009); ע"א (מחוזי חי') 603/08‏ גודס נ' כלל חב' לביטוח בע"מ (10.1.2010); ת"א (שלום ת"א) 17203/05 רודבסקי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (14.3.2010) ועוד).

יצוין כי בפסקי הדין שהוזכרו לעיל, בדומה למקרה שבפני, נקבע בפוליסות שעמדו למבחן בית המשפט כי שיעור הנכות שנקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי יהיה שיעור הנכות המחייב על פי הוראות הפוליסה. חרף תנאי זה נקבע מפורשות, כי אין באימוץ שיעור נכותו של המוסד לביטוח לאומי כדי להסיט את מועד התגבשות מקרה הביטוח למועד קביעת הנכות על ידי המל"ל.

1. בעמדה דומה אוחז גם המלומד ירון אליאס (דיני ביטוח כרך ב מהדורה שלישית (2016) והאסמכתאות שם בעמוד 1572):

"מבוטח הבוחר להמתין להכרעתם של הגופים הנזכרים (המל"ל או בית הדין לעבודה – מ"י) קודם להגשת תביעה על-פי הפוליסה, עלול לגלות בבוא העת כי תקופת ההתיישנות של תביעה זו כבר חלפה. הכרעתם של גופים אלה אינה מחייבת את המבטח ואין היא בגדר "העובדות המהוות את עילת התובענה". עם זאת, חריג לכלל זה עשוי להתהוות במקרים שבהם הפוליסה יוצרת זיקה מפורשת או משתמעת בין ממצאיו של המוסד לביטוח לאומי ובין תביעת הביטוח. זיקה זו עשויה להביא להשעייתו של מרוץ ההתיישנות עד להחלטת המל"ל. בהקשר זה נפסק, כי הסעיף הטיפוסי בפוליסת הנכות שלפיו מסקנת המל"ל בנוגע לשיעור הנכות תחייב את הצדדים לפוליסה, אינו יוצר את הזיקה הדרושה לשם עצירת מרוץ ההתיישנות, שכן זכאות המבוטח לתגמולי ביטוח, על פי הוראות אותו סעיף, אינה מותנית בפנייה למל"ל, וממילא אין לראות בקביעת המל"ל חלק מיסודות העילה של המבוטח. הסעיף האמור מבטא אפוא חזקה עובדתית בדבר שיעור הנזק, ותו לא." (ההדגשה שלי – מ.י)

1. הדברים יפים גם לענייננו. סעיף 3.4 לפוליסה אינו יוצר זיקה בין ממצאי הביטוח הלאומי ובין תביעת הביטוח באופן שעשוי להוביל להשעיית מרוץ ההתיישנות, וזכאותו של התובע לתגמולי ביטוח לא מותנית בפנייה למל"ל. מדובר, אכן, בסעיף "טיפוסי" לפוליסות מסוג זה המתייחס לחזקה עובדתית בדבר שיעור הנזק בלבד כאשר קביעת המל"ל אינה חלק מיסודות העילה של המבוטח.
2. לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי המועד בו קמה לתובע הזכות לתבוע תגמולי ביטוח בהתאם לתנאי חוזה הביטוח (הפוליסה) הוא מיום קרות האירוע, ומשכך, התביעה התיישנה.
3. מעבר לכך, בהתאם לקביעת הוועדה הרפואית מדרג ראשון במל"ל וקביעת וועדת הערר, נכותו הצמיתה של התובע התגבשה עוד ביום 1.10.2013.
4. ברי כי אין לקבל טענת התובע לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד קביעת וועדת המל"ל את נכותו הצמיתה. המועד בו התקבלו החלטות הוועדות תלוי בגורמים נוספים שאינם רלוונטיים בהכרח למועד התגבשות הנכות הצמיתה, כגון המועד בו פנה התובע למל"ל בתביעה לקביעת דרגת נכות, מועד בדיקתו על ידי רופאי הוועדה וכיוצ"ב.

המועד בו בוחר התובע להגיש את תביעתו לביטוח הלאומי הינו מועד מקרי התלוי בבחירתו של התובע ושלו בלבד. קבלת טענת התובע בעניין זה משמעה הארכה שרירותית של תקופת ההתיישנות באופן החותר תחת התכלית העומדת בבסיס דיני ההתיישנות.

1. הדבר נכון ביתר שאת בענייננו שעה שהתובע פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקביעת דרגת נכות רק ביום 19.9.2017, קרי בחלוף כארבע שנים וחמישה חודשים (!) מאז קרות אירוע התאונה.

למעשה, כבר במועד בו פנה התובע לראשונה למל"ל בתביעה לקביעת דרגת נכות, תביעתו התיישנה, וזאת ללא כל קשר למועד בו התקבלו החלטות הוועדות במל"ל.

מועד זה לא אוזכר על ידי התובע בכתב תביעתו ובתצהיר עדותו הראשית, ולא בכדי. לא ניתן כל הסבר מדוע פנה התובע בתביעה לביטוח הלאומי רק בחלוף כארבע שנים וחמישה חודשים ולא קודם לכן.

1. כאמור, טוען התובע להסכמת הנתבעת בדבר הארכת מועד ההתיישנות. יש לדחות אף טענה זו.
2. אמנם, ישנם מקרים בהם מסכימים הצדדים להמתין לקביעת המל"ל ולהשעיית מירוץ ההתיישנות עד לקבלת החלטתו.

נטל ההוכחה לקיומה של הסכמה כזו, מפורשת או משתמעת, חלה על הטוען זאת – התובע. בענייננו, לא הוכיח התובע קיומה של ההסכמה.

1. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית במסגרתו הצהיר כי הנתבעת ידעה על כוונתו להגיש תביעה גם בגין נכות בנוסף לתביעה לדמי פגיעה. לדבריו הוא יידע את נציגי הנתבעת, יורם חטב ושרון שוקרון, שיושבים במשרדי החברה בתוך מתחם אל על בשדה התעופה, על כוונתו : "הם אמרו לי מפורשות שאני לא יכול לתבוע לפני שיש החלטה בביטוח הלאומי על אחוזי הנכות לצמיתות" (סעיף 5 לתצהיר). עוד הצהיר כי : "פעמיים נכנסתי אליהם. ופעמיים קיבלתי את אותה תשובה. פעם אחת בסמוך לתאונה, ופעם אחת כחודש אחרי התאונה. בשתי הפעמים קיבלתי את אותה תשובה. בנובמבר 2017 הודעתי להם שאני הולך לוועדה רפואית ראשונה אמרו לי שכבר חלפו 3 שנים ואני לא זכאי" (סעיף 6 לתצהיר).
2. כאמור, הנתבעת ויתרה על חקירתו של התובע על תצהירו. עם זאת, אין בכך כדי להוביל, בהכרח, לקבלת טענת התובע לקיומה של הסכמה להארכת תקופת ההתיישנות.

תצהירו של התובע הינו תצהיר לקוני, נעדר פרטים ולא נתמך בראיות להוכחת הנטען בו. כך למשל לא פורט מה תפקידם של אותם נציגים, האם מולאו מסמכים כלשהם על ידי התובע וכיוצ"ב.

מעבר לכך, למעט תצהירו הלקוני של התובע לא הוגשו ראיות נוספות ולא התבקש זימונם של עדים לצורך תמיכה בגרסתו, לרבות זימון הנציגים הנזכרים בתצהירו, הגם שב"כ התובע הודיע בדיון המקדמי כי ישקול את זימונם של שני הנציגים.

למעשה, כל שיש בפני הינו תצהירו הלקוני של התובע, המהווה עדות יחידה של בעל דין, ללא כל תמיכה באמור בו.

1. חשוב מכך, גם לו אקבל את האמור בתצהיר התובע ככתבו וכלשונו, לא יהיה בכך כדי לסייע לתובע. ובמה דברים אמורים?

התובע טען בתצהירו כי נציגי הנתבעת אמרו לו פעמיים כי הוא אינו יכול להגיש תביעה טרם תינתן החלטה בביטוח הלאומי לקביעת הנכות הצמיתה. לדבריו, הדברים נאמרו לו בפעם הראשונה מיד בסמוך לאחר התאונה ובפעם השניה כחודש לאחר התאונה.

גם אם נכונה הטענה, הרי שמידע זה ניתן לתובע, לשיטתו, לכל המאוחר בחודש יוני 2013. התובע לא פעל להגשת התביעה למל"ל או לנתבעת בהתאם לפוליסה, בחר להמתין למעלה מארבע שנים ורק אז פנה למל"ל. כנטען בתצהיר התובע פנה לנתבעת פעם נוספת בחודש נובמבר 2017 והודיע כי זומן לוועדה הרפואית במל"ל, או אז נאמר לו על ידי נציגי הנתבעת כי התביעה התיישנה.

ברי כי אין באמור בגרסת התובע כדי ללמד על "הסכמה" מצד הנתבעת להארכת תקופת ההתיישנות או על קיומו של מצג לפיו כל עוד לא תינתן החלטה במל"ל לא תימנה תקופת ההתיישנות, ללא כל תלות במועד בו יפנה התובע למל"ל להגשת תביעתו. התובע טוען בסיכומיו (סעיף 14) כי התבקש על ידי נציגי הנתבעת להמתין להכרעה סופית במל"ל על אחוזי נכות לצמיתות וזאת טרם ניתן יהיה להתחיל בתביעה לפי הפוליסה. אלא, שבאותו המועד בו שוחח עם נציגי הנתבעת התובע כלל לא פנה למל"ל לצורך קביעת דרגת נכותו.

1. יש לדחות אף טענת התובע לפיה הנתבעת לא מילאה חובתה על פי סעיף 31א (א) לחוק ליידע אותו לגבי התיישנות התביעה.

טענה זו לא נטענה כלל על ידי התובע, לא בכתב תביעתו ואף לא בתצהיר עדותו הראשית. למעשה, טענת התובע לאורך ההליך כולו היתה כי קיבל את הסכמת הנתבעת להארכת תקופת ההתיישנות. טענות אלו אינן עולות בקנה אחד.

מעבר לכך, וכפי שפורט לעיל, התובע לא הוכיח מתן ההודעה לחברת הביטוח, לא הובהר מי הם אותם נציגים אליהם פנה, כטענתו, לא צורפו ראיות ולא זומנו עדים. אין חולק כי פנייתו הראשונה המתועדת של התובע לנתבעת היתה בשנת 2017, וזאת כבר בחלוף תקופת ההתיישנות. מיד בסמוך לאחר פנייתו קיבל התובע מהנתבעת מענה בכתב.

אמנם, סעיף 22 לחוק אינו דורש כי הודעת המבוטח תלבש צורה מיוחדת, הודעתו של המבוטח יכולה להימסר בכתב, בעל פי או בכל צורה אחרת. עם זאת, בהתאם לסעיף 22 לחוק על המבוטח להודיע למבטח על קרות מקרה הביטוח ועל זכותו לתגמולי הביטוח. גם אם ניתנה הודעה על ידי התובע על מקרה הביטוח, והוגשה בקשה לקבלת דמי פגיעה מהמל"ל באמצעות מעסיקתו, אין בכך כדי לשמש הודעה על זכותו לתגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה.

1. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
2. בנסיבות תיק זה, ובשים לב כי אף לא התנהל דיון ראיות, החלטתי לחייב את התובע בהוצאות (מתונות) בלבד בסך של 2,500 ₪.

לתשלום תוך 30 יום.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' תשרי תשפ"ב, 14 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.