בהתאם להוראות סעיף 182 סיפה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 , ראשית דבר אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם.

הכרעת דין זו מתייחסת לשני תיקים בהם הוגשו כתבי אישום כנגד הנאשם: ח"נ 57054-08-17 ו-ח"נ 50849-07-17. לבקשת הנאשם נדונו תיקים אלו יחדיו.

כתבי האישום

האישום בתיק ח"נ 50849-07-17 ("האישום הראשון")

1. לנאשם נמסרה הודעת תשלום קנס (לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) בגין עבירה של העמדת/החנית רכב על מדרכה שלא נקבעה כמקום חניה מסודר - בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 ותקנה 72(א)(2א) לתקנות. הנאשם ביקש להישפט על העבירה.
2. על פי טופס 'הזמנה למשפט וכתב אישום (ברירת משפט)', החניה בוצעה ביום 10.5.2017 בשעה 11:11 ברחוב הרב אלמושנינו 2 בירושלים (להלן - הרחוב).
3. למען הסדר הטוב ולשם הנוחות יוגדר אישום זה בהכרעת דין זו - האישום הראשון.

האישום בתיק ח"נ 57054-08-17 ("האישום השני")

1. לנאשם נמסרה הודעת תשלום קנס (לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) בגין עבירה של העמדת/החנית רכב במקום שהחניה בו נאסרה והאיסור מסומן בתמרור - בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 ותקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - התקנות). הנאשם ביקש להישפט על העבירה.
2. על פי טופס 'הזמנה למשפט וכתב אישום (ברירת משפט)', החניה בוצעה ביום 25.9.2017 בשעה 11:38 ברחוב הרב אלמושנינו 6 בירושלים.

כפי שהובהר במסגרת ניהול ההליך, מדובר בחניה על הכביש בניגוד לתמרור 818 - מדרכה אשר שפתה מסומנת אדום-לבן.

1. למען הסדר הטוב ולשם הנוחות יוגדר אישום זה בהכרעת דין זו - האישום השני.

סדר ניהול הדיון

1. דיון הקראה לשני האישומים התקיים ביום 12.12.2018.
2. הנאשם לא כפר בביצוע החניות. עם זאת, טען הנאשם:
   1. הנאשם מתגורר ברח' הרב אלמושנינו 1 בשכונת רמת שלמה בירושלים מזה כעשרים שנה. הדו"חות ניתנו ברחוב בו מתגורר הנאשם ובסמוך לביתו. בדיון ההוכחות חודד גם כי אין לדירתו של הנאשם חניה פרטית.
   2. לפני כעשר שנים הוקם בתחילת הרחוב, מול ביתו הנאשם (ככל הנראה ברח' הרב אלמושנינו 2), בית כנסת אשר תחתיו אולם אירועים. המגיעים למקום (בשעות הבוקר - מתפללים; בשעות הערב - אורחי אולם האירועים) תופסים את החניות ברחוב וגורמים למצוקת חניה ברחוב.
   3. בעוד שמלכתחילה החניה משני צדי הרחוב היתה ללא הגבלה, מספר שנים לאחר הקמת בית הכנסת האמור תומררו שני צדי הרחוב בתמרור 818 (אבני שפה צבועות באדום ולבן). בחלוף הזמן, כאשר הצביעה דהתה, בוצעה צביעה מחודשת של אדום-לבן רק בצד ימין של הרחוב (הצד הזוגי).
   4. במשך השנים היו הסדרים שונים עם הפקחים לגבי מדיניות האכיפה. כל פעם שהיה מתחלף פקח היה צורך להגיע איתו להסדרים. בעבר קיבל הנאשם דו"ח באותו מקום אך הדו"ח בוטל במסגרת בקשה לביטול דו"ח שהוגשה לתובע העירוני.
   5. לדיירי הבתים באותו רחוב לא נותר מקום חניה. מדובר ברחוב קטן. המצוקה קשה. הנאשם מבקש שהחניה ברחוב תותר רק לבעלי תו חניה אזורי שיקבלו תושבי הרחוב.
   6. בפועל החניה ברחוב מבוצעת בניגוד לתמרורים ובניגוד לחוק. האכיפה ברחוב נדירה.

לבקשת בית המשפט בדק ב"כ המאשימה והודיע בדיון ההקראה כי בשנת 2017 כולה (השנה בה ניתנו שני הדו"חות מושא דיוננו) ניתנו ברחוב 22 דו"חות חניה.

• 1. לעניין האישום הראשון טען הנאשם כי חנה על המדרכה לשם פריקת אדניות לביתו ולאחר שלא נמצא כל מקום חניה פנוי אחר באזור למעט חניה כפולה.

1. הנאשם עמד על טענותיו ולפיכך נקבעו התיקים לשמיעת הוכחות. דיון ההוכחות התקיים בעניין שני האישומים יחד, תוך שברור היה שהנושא לדיון הוא גם מדיניות האכיפה ברחוב הרב אלמושנינו.

ראיות הצדדים

1. מטעם המאשימה העידו הפקחים אשר נתנו את הדו"חות, מר רונן מזרחי ומר ג'מאל מג'האד וכן סגן מנהל האזור, מר אליהו שמואלי. מטעם ההגנה העיד דייר המתגורר ברחוב בו ניתנו הדו"חות, מר ישראל שטייף. הנאשם בחר להעיד להגנתו.
2. כפי שיפורט בהמשך הכרעת הדין, ישתמע מכל עדי התביעה שלצד התימרור הפורמאלי שנקבע ברחוב, נוהגת במקום מדיניות אכיפה שהיא בבחינת 'תורה שבעל פה', תוך שאין הלימה בין התיאורים שנתקבלו מהעדים השונים, הכל כפי שיובא באריכות בפרק הדיון וההכרעה.
3. גם מעדויותיהם של עד ההגנה והנאשם עלה כי אכיפת התימרור ברחוב לא בוצעה על פי הוראות הדין אלא על פי מדיניות לא ברורה, בלתי סדורה ומשתנה בהתאם לשנים, לזמנים ולזהות הפקחים. גם על כך יובא פירוט בהמשך הכרעת הדין.
4. לתיק הוגשו: טופס יומן עבודה לפקח ביחס לדו"ח מושא האישום הראשון - ת/1; תמונות שצולמו על ידי הפקח לגבי החניה מושא האישום הראשון - ת/2; תמונות של הרחוב משעות הערב - ת/3 ו-ת/4; תמונות של חניות שבוצעו לאורך שעות היום ברחוב - ת/5-ת/7 ו-ת/10; תמונות שצולמו על ידי הפקח לגבי החניה מושא האישום השני - ת/8; טופס יומן עבודה לפקח ביחס לדו"ח מושא האישום השני - ת/9; העתק תכתובת דוא"ל בין נציג המינהל הקהילתי לנציגי עיריית ירושלים בדבר הצורך בהסדרת החניה - נ/1; עותק ממכתבו של נציג המינהל הקהילתי מיום 21.10.2018 - נ/2.

סיכומי הצדדים

1. סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.
2. עיקרי סיכומי המאשימה
   • 1. מן התמונות שהוצגו ומהודאתו של הנאשם בביצוע החניות עולה כי העבירות בגינן ניתנו הדו"חות - בוצעו.
     2. במהלך עדותו של הנאשם, הן בדיון ההקראה והן בדיון ההוכחות, טען הנאשם טענות סותרות. כך לדוגמא נטען כי החניה מושא האישום השני בוצעה מתוך אילוץ לאחר שלא נמצאה חניה אחרת פנויה. לאחר מכן נטען כי החניה שביצע לא הפריעה למעבר.
     3. הנאשם מנסה להתחמק מתשלום הדו"חות על ידי העלאת טענות בלתי מבוססות.
     4. מדיניות אכיפה
        1. כפי שהעידו עדי התביעה בפני בית המשפט, המאשימה פעלה לרווחת תושבי הרחוב וקבעה מדיניות של אי אכיפת עבירות חניה בלתי מסכנות, בשעות התפילה בבוקר בין השעות 07:00-10:00. כמו כן, לא בוצעה אכיפה לאחר השעה 18:00 בערב ואילך.
        2. כפי שעולה מדו"ח יומן לפקח של שני הדו"חות, החניות בוצעו לאחר השעה 10:00 בבוקר. לפיכך, המדיניות שצוינה לעיל אינה רלבנטית והנאשם לא יכול להסתמך על קיומה של אותה מדיניות אכיפה.
     5. חוקיות הצבת התמרור
        1. הנאשם לא הוכיח את טענתו בדבר אי החוקיות בהצבת תמרור 818 (הרלבנטי לאישום השני).
        2. התמרור נקבע כדין בהתאם לתכנית הסדרי תנועה ולא חל שינוי במצב בשטח.
     6. אכיפה בררנית
        1. הנטל להוכחת קיומה של ההגנה בשל אכיפה בררנית מוטלת על כתפי הנאשם. הנאשם לא הציג ראיות התומכות בטענה זו. כל שהציג הנאשם הוא תמונות אשר רובן מציגות חניות שבוצעו בשעות הערב והלילה, שעות בהן לא מתבצעת אכיפה כלל.
        2. כלל התמונות לא הציגו חניות זהות או דומות לחניות שביצע הנאשם. לעומת זאת, המאשימה הוכיחה את ביצוע העבירות והנאשם לא כפר בעצם ביצוען.
        3. הנאשם לא הצליח לבסס את קיומה של ההגנה מן הצדק ולא הרים את הנטל להוכחת הטענה לביצוע אכיפה בררנית.
        4. החניות שביצע הנאשם היו בניגוד לחוק תוך שהנאשם עשה דין לעצמו והחנה את רכבו במקומות שנאסרו מבלי להתחשב בהוראות החוק.
        5. הטענה בדבר אכיפה חלקית אין בה כדי להקים לנאשם טענת הגנה מן הצדק. רמת האכיפה מתבצעת בהתאם לשיקוליה של הרשות ולמגבלות משאביה.
        6. פסקי דין שצוינו על ידי המאשימה:
3. ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 353 (1996) - בו נקבע כי אחד המבחנים הקובעים את קיומה של טענת הגנה מן הצדק הוא התנהגות בלתי נסבלת של הרשות אשר רודפת את הנאשם ומתעמרת בו.
4. בג"צ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289 (1996) - בו נקבע כי אכיפה בררנית משמעה אי שוויון בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים כאשר אי השוויון נובע ממניעים פסולים.
5. המבחן המשולש שנקבע בפסק דין ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ ואח', פ"ד נט(6) 776, 808-807 (2005).
   • • 1. לאור הפסיקה שצוינה ניתן להיווכח כי המאשימה פעלה כנדרש. לא הוכחה התעמרות בנאשם. בנוסף, אף אם פעולות האכיפה החלקיות של המאשימה היו עולות לכדי פגם בהתנהלותה, הרי שעל פי המבחן השלישי שנקבע בפסק דין בורוביץ לא מדובר בפגם מהותי שיש בו כדי להביא לביטול האישומים.
6. עיקרי סיכומי הנאשם
   1. ברחוב בו ניתנו הדו"חות קיימים 4 בניינים בסך הכל. לדיירים בבניינים בצד ימין (הצד הזוגי) יש חניות פרטיות, אולם לדיירי הבניינים בצד שמאל של הרחוב (הצד האי-זוגי, כגון ביתו של הנאשם) אין חניה פרטית. בתחילת הצד הזוגי של הרחוב יש בית כנסת עם אולם אירועים.
   2. הנאשם החל להתגורר ברחוב בצד השמאלי לפני כ-23 שנים. באותה העת לא היה איסור לחנות לצד המדרכה.
   3. לפני כ-10 שנים ניתן היתר להקמת בית הכנסת בתחילת הרחוב. עם הקמתו לא נלקחה בחשבון בעיית מצוקת החניה של באי בית הכנסת בכלל ושל הדיירים המתגוררים באותו רחוב בפרט.
   4. לפני מספר שנים קבעה עיריית ירושלים תמרור 818 לאורך הרחוב. החניה היחידה האפשרית שנותרה לדיירים היתה בסוף הרחוב. אולם עיריית ירושלים הציבה שם מכולת אשפה - ולכן גם שם אי אפשר לחנות בשל הפרעה למעבר רכב פינוי האשפה.
   5. הצבע על אבני השפה דהה עם השנים ולא נצבע מחדש עקב חסימת שפת המדרכה על ידי רכבים חונים. מאז השתרש נוהג כי לא מבוצעת אכיפה בצד זה של הרחוב.
   6. מעדותם של הפקח וסגן מנהל האזור בדיון עולות סתירות ביחס למדיניות אי האכיפה לאיזה מצדדי הרחוב.
   7. בית הכנסת משכיר את המקום למרכזי לימוד ("כוללים") וכן מאפשר קיום אירועים במשך שעות היום והערב. בכך נוצר עומס רב של רכבים חונים ברחוב קטן זה למרות שמדובר בבעלי רכבים שאינם מתגוררים באותו רחוב.
   8. לעניין הדו"ח מושא האישום הראשון - באותה העת פרק הנאשם מרכבו לביתו אדניות כבדות ולא היה מקום חניה אחר קרוב לביתו של הנאשם.
   9. לעניין הדו"ח מושא האישום השני - החניה בוצעה ליד בניין מספר 4, לפני הכניסה למתחם החניות הפרטיות של אותו בניין, וזאת לאחר שהנאשם לא מצא מקום חניה פנוי לאורך הצד השני של הרחוב.
   10. באותה שכונה קיימים שני רחובות נוספים בהם קיימת בעיה זהה של מצוקת חניה עקב קיומו של בית כנסת באותו רחוב, אולם שם לא מבוצעת אכיפה למרות שרכבים רבים חונים במקומות שמפריעים לתנועה.
   11. הן מהטיעון האמור לעיל והן מהתמונות שהוצגו במהלך הדיון, ניתן להיווכח כי מדובר באכיפה בררנית.
   12. במסגרת סיור שנערך ברחוב בהשתתפות מנהלת אגף החניה בעיריית ירושלים, הגב' רויטל מרזין, ונציגים נוספים הובהר כי לא ניתן לבצע הסדר חניה אזורי לדיירים ברחוב שכן מדובר ברחוב צר. טענה זו יוצרת מצב בלתי אפשרי עבור המתגוררים ברחוב.
   13. האכיפה ברחוב מבוצעת באופן אקראי. על כך ניתן ללמוד מן העובדה שבכל שנת 2017 ניתנו ברחוב רק 22 דו"חות כפי שציינה המאשימה בדיון.
   14. לאור מחדליה של עיריית ירושלים כלפי דיירי הרחוב מבוקש כי בית המשפט ייתן הגנה ראויה לנאשם ויורה על ביטול הדו"חות.
   15. עקב סירובה של המאשימה לחזור בה מן האישום, כהצעת בית המשפט, מבוקש להטיל על המאשימה הוצאות לטובת הנאשם.

דיון והכרעה

טענות הנאשם נוגעות לשני הדו"חות ולפיכך אלו יידונו יחדיו ובהתאמה.

1. המסגרת הנורמטיבית
   1. קובע סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960:

לא יעצור אדם רכב בדרך, לא יעמידנו ולא יחנהו במקום, באופן ובתנאים הנוגדים את הוראות תקנות התעבורה.

• 1. קובעת תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961:

עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין.

• 1. קובעת תקנה 72(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - התקנות):

לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות:

...

(2א) על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב והחנייתו לפי חוק עזר שהותקן על פי סעיף 77 לפקודה ובלבד שנותר מעבר להולכי רגל;

1. הגדרת מקום ביצוע העבירות
   1. שני הדו"חות ניתנו ברחוב אלמושנינו בשכונת רמת שלמה בירושלים.
   2. מדובר ברחוב פנימי בו קיימים ארבעה בנייני מגורים: בניינים 1 ו-3 בצד השמאלי של הרחוב (לכיוון הירידה; הצד הצפוני) ובניינים 4 ו-6 בצד הימני של הרחוב (לכיוון הירידה; הצד הדרומי).
   3. הנאשם מתגורר בבניין מספר 1 - בצד השמאלי של הרחוב. שתי העבירות בוצעו בצד הימני של הרחוב.
   4. בתחילת הרחוב בצדו הימני, קיים בית כנסת בתוכו גם פועל במשך שעות היום מסגרת לימודים לאברכים (כולל). כמו כן, בתוך בית הכנסת קיים אולם בו מתקיימים לעיתים אירועים. המבנה נמצא בפינת הרחובות הרב אלמושנינו והרב שלמה זלמן דרוק, תוך שהוא יכול להיחשב כרחוב הרב אלמושנינו 2 וגם כרחוב הרב שלמה זלמן דרוק 95.
   5. במורד הרחוב בצד השמאלי, לאחר בית מס' 3, יש צומת המחבר את רחוב הרב אלמושנינו לרחוב חכם אברהם פטל.
   6. בצד הימני של הרחוב, בין בתים מס' 4 ו-6, מעט אחרי הצומת (לכיוון צפון בלבד) עם רחוב חכם אברהם פטל, ישנה דרך כניסה (מאונכת לרחוב) המובילה לכניסה לחניות מוסדרות של דיירי הבניינים בצד זה של הרחוב.
2. קביעות עובדתיות
   1. לעניין האישום הראשון - הנאשם החנה את רכבו כאשר שניים מגלגלי הרכב חנו על המדרכה אשר שפתה מסומנת בתמרור 818 (אדום-לבן). הנאשם לא הכחיש עובדה זו. כך גם עולה ממוצג ת/2.
   2. לעניין האישום השני - מדובר בחניה על הכביש, בצמוד למדרכה אשר שפתה מסומנת בתמרור 818 (אדום-לבן). משמעות התמרור היא כי אין לחנות על הכביש לצד אבני השפה הצבועות אדום-לבן.

הנאשם לא כפר בעובדה כי החנה את רכבו בתחום עליו חל התמרור האמור. כך גם עולה ממוצג ת/8.

משמע, במובן הצר אין כפירה בעצם ביצוע העבירות.

1. חובת פרסום מדיניות אכיפה
   1. קובע סעיף 6 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן - החוק חופש המידע):

(א) רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור.

(ב) הוראות סעיף 9 יחולו, בשינויים המחויבים, על העמדת הנחיות מינהליות לעיון הציבור לפי סעיף זה.

(ג) רשות מקומית תעמיד לעיון הציבור את חוקי העזר שלה.

• 1. ב-ת.פ. (עניינים מקומיים י-ם) 7150/16 מדינת ישראל נ' רונית אדהאן (5.7.2017) נדון מקרה דומה של דו"ח חניה שניתן באזור שכונת מלחה במקום בו ידוע כי קיימת מדיניות אי אכיפה בזמנים מסויימים ובשעות מסויימות. אף במקרה זה מדיניות אי האכיפה לא פורסמה ולפיכך בית המשפט זיכה את הנאשמת מן האישום. בהכרעת הדין באותו עניין נקבע (פס' 15):

מטרת הפרסום היא לאפשר פיקוח על קיום ההנחיות באופן שוויוני וראוי. בהעדר פרסום, יכולה המאשימה לבחור מתי לאכוף ונגד מי, ואין מפקח ואין דואג לשוויון. פרסום גלוי של מדיניות האכיפה יאפשר בקרה ציבורית וביקורת שיפוטית על קיום הנהלים. בקרה זו, כאשר היא גלויה ופתוחה לעין כל, תוכל למנוע טענות סרק או לתמוך בטענות של ממש. בכך תתרום בעקיפין גם לייעול ההליכים המשפטיים ולניצולם למקרים המתאימים בלבד. קיומה של בקרה חשוב לא רק כדי להבטיח מנהל ציבורי תקין, אלא שטובה וחשובה היא להבטחת האמון הציבורי ברשות ובנציגיה.

על הכרעת דין זו לא הוגש ערעור.

• 1. ב-חע"מ (עניינים מקומיים ת"א) 36864338 מדינת ישראל נ' אפרים פרידמן (18.11.2013) דובר על דו"ח חניה שניתן לרכב שעמד על מדרכה. בהליך זה נטען על ידי הנאשם כי קיומה של מדיניות אי-אכיפת חניה על מדרכה היתה ידועה לו אך לא עלה בידו לברר מה הן השעות בהן לא מבוצעת אכיפה. גם במקרה זה הורה בית המשפט על זיכוי הנאשם עקב אי פרסום מדיניות אכיפה מקלה ביחס לתמרור שנקבע.

על הכרעת דין זו לא הוגשה ערעור.

• 1. משמע, קיימת חובת פרסום של מדיניות באשר לאכיפת עבירות חניה שלא בהתאם לתימרור הקיים ולדין הקוגנטי. מעת שקיימת מדיניות החורגת מאכיפה רציפה של דיני החניה, וזו לא פורסמה, קיימת לנאשם הגנה מפני האישום בגין הפרת דיני החניה באותו מקום.

1. עמימות במדיניות האכיפה
   1. עסקינן בשני דו"חות חניה שניתנו - אחד בגין עבירה של חניה על מדרכה (האישום הראשון) והשני בגין חניה במקום בו קיים תמרור 818 (האישום השני).
   2. טענות הנאשם בדבר עמימות במדיניות אכיפה נגעו לשתי העבירות. על כך גם נחקרו העדים בדיון ההוכחות.
   3. מכלל העדויות עלה כי למרות קיומו של תמרור 818 ברחוב, הרשות האוכפת נהגה באופן מקל ביחס לאכיפת התמרור בזמנים שונים ובמקומות שונים, אולם מדיניות זו לא פורסמה (כנדרש על פי חוק חופש המידע). ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך בחקירות העדים אשר חלק מהן יובאו להלן.
   4. בעדותו של הפקח שנתן את הדו"ח מושא האישום הראשון נטען (עמ' 5, שור' 30-31 - עמ' 6, שור' 1-4):

מעיין ב-4 הצילומים בעמוד. כל זה דו"חות [עבירות חניה מובהקות המחייבות מתן דו"ח; ד.ד.]. מסומן ת/3. עכשיו אני נזכר מה זה הרחוב הזה. הרחוב הזה הוא אדום לבן משני הצדדים. בצד אחד שהוא לא הצד שבו הנאשם קיבל את הדו"ח, היה אישור בגין מצוקת חניה, אישור של מנהל אזור לאפשר חניה ולא לאכוף מולם מקטע כזה על קטע כזה. זה כמובן אחרי שדיברנו עם השכנים ועם הבניין הראשון, השני והשלישי. אמרנו להם שמפה עד פה אפשר לחנות. זה מקטע בין שני גדרות הפרדה. לגבי ת/3, בגדול הכל דו"חות. יש שיקול דעת של מנהל אזור בשטח שאומר להתחשב. אין לזה אסמכתה.

• 1. במקום אחר העיד הפקח (עמ' 7, שור' 7-8):

לשאלת בית המשפט, עזבתי את האזור בסוף 2018. אין במקום מצוקת חניה. את החניה אין הגדרות אישרנו בשביל המתפללים. נושאי מדיניות שייכים למנהלים.

• 1. עוד העיד פקח זה כי התקבלה הנחייה שלא לבצע אכיפה בין השעות שבע לתשע בבוקר, ועל פי הנחיית מנהל אחר עד לשעה 10:00 בבוקר (עמ' 5, שור' 6-7).
  2. דוגמא נוספת ניתן למצוא בעדותו של הפקח שנתן את הדו"ח מושא האישום השני בה נטען (עמ' 10, שור' 15-16):

כל פעם שהייתי מתקרב למקום הזה היתה יוצאת מישהי מהחלון ומבקשת לא לתת דוח מהעמוד עד העמוד למטה, אז הייתי מסכים איתה שזו חניה חופשית ולא הייתי נותן דוחות.

• 1. עוד העיד פקח זה כי ככל שהחניה מושא הדו"ח שנתן היתה מבוצעת עד לשעה 10:00 בבוקר לא היה ניתן הדו"ח שכן ניתנה הנחיה שלא לבצע אכיפה עד לשעה זו (עמ' 7, שור' 14-15).
  2. דוגמא נוספת למדיניות אכיפה ניתן למצוא בעדותו של סגן מנהל האזור אשר העיד (עמ' 12, שור' 29 - עמ' 13, שור' 2):

התכוונתי שלא היינו אוכפים באלמושנינו בצד ימין. אני חוזר ומסייג שהמשורר התכוון שלא נותנים דוחות חניה בזמני תפילות זה לא אומר שהוא יכול לבוא ולהחנות בחניית נכה או בצמתים או חניית בחסימות מדרכה מלאה. זה מסוג החניה שמזכית את בעליו בדוח גם בשעה 7:20 בבוקר וכל התושבים יודעים, ואפשר לראות שבשעה 7:00 המקום ריק, חוץ מרכב הנאשם.

• 1. מן הציטוטים שהובאו לעיל, ומיתר חלקי העדויות שנשמעו בפני בית המשפט, עולה כי בנוסף להוראות תמרור 818 שנקבע ברחוב, נהגה במקום מדיניות אי-אכיפה שהשתרשה ועברה בין פקחי האכיפה במקום כתורה שבעל פה, בגרסאות שונות.
  2. נקודת המוצא של האזרח היא כי כאשר מוצב תמרור, כוונת הרשות היא לאוכפו באופן מלא, כל העת. במקרה בו קובעת הרשות מדיניות אכיפה הגורעת מתוקף התמרור, מוטלת על הרשות החובה החוקית לפרסם ברבים את אותה מדיניות.
  3. למען הסדר הטוב יצויין כי לא הועלתה על ידי המאשימה טענה בדבר היותה של מדיניות האכיפה "מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו" בהתאם לסעיפים 6(ב) ו-9 לחוק חופש המידע. מכאן שחלה החובה על עיריית ירושלים לפרסם את מדיניות האכיפה ביחס לתמרור באותו רחוב. אי פרסום המדיניות פועל לחובתה של המאשימה.
  4. משלא פורסמה אותה מדיניות מקלה ומשלא בוצעה האכיפה הסדורה, אין יסוד לעמידת המאשימה על האישומים.

לא ייתכן מצב בו מצד אחד המאשימה תעמוד על האישומים בטענה כי על פי הוראות התמרור הנאשם ביצע את העבירות שעה שהמאשימה עצמה אינה עומדת על אכיפה ברורה של אותו תמרור.

• 1. יתרה מזאת, מדיניות האכיפה שצויינה על ידי עדי התביעה מעלה תמונת מצב אבסורדית ביחס לתכלית הצבת התמרור באותו רחוב.

מעדויות עדי התביעה ומסיכומי המאשימה עלה כי על פי המדיניות שנהגו הפקחים, בוצעה אכיפה של תמרור 818 במשך 8 שעות ביממה בלבד (בין השעות 10:00 -18:00). משמע, התמרור שהוצב לא היה רלבנטי במשך רוב שעות היממה.

קיומה של מדיניות אי-האכיפה איינה את עצם קיומו של התמרור.

• 1. בשלב זה יוער כי בחקירתו של עד התביעה, מר שמואלי, העיר העד לנאשם: "אתה בכלל דייר וזה לא עונה לקטיגוריות של זמני תפילות" (עמ' 13, שורה 3).

התבטאות זו יש בה כדי ללמד על חוסר הוודאות בו שרויים דיירי הרחוב במשך השנים בשל מדיניות אכיפה בלתי סדורה ברחוב, אשר לא משקפת בפועל את ההוראה החוקית הנובעת מעצם קיומו של התמרור.

משמע, אפילו לא ברור האם במועדים קונקרטיים יש מדיניות אכיפה זהה כלפי כלל החונים במקום (תוך שממילא אין הם מזוהים באמצעות תו חניה אזורי או אמצעי זיהוי אחר), או שמא אין דין זהה לתושב הרחוב לעומת מתפלל המגיע ברכבו לבית הכנסת המצוי ברחוב לעומת מי שמגיע לאירוע באולם האירועים תחת בית הכנסת.

• 1. משעה שקיימת מדיניות בלתי כתובה לגבי אי אכיפה של עבירות חניה בשעות מסויימות, אין זה מצופה מהאזרח לנחש מה הן השעות הקבועות באותה מדיניות נסתרת.
  2. באשר לביצוע חניה על מדרכה - הנאשם הציג מספר תמונות (עמ' 8 במוצג ת/10, מוצג ת/6, עמ' 3 במוצג ת/4) בהן נראים רכבים חונים על המדרכה ברחוב, הן בשעות היום והן בשעות הלילה. ברי כי גם באשר לחניה על מדרכה לא בוצעה כל אכיפה סדורה. משהחליטה המאשימה שלא לאכוף עבירות חניה במקום במשך רוב שעות היממה, נשמטת טענתה התיאורטית לגבי אכיפה רצופה בעניינן עבירות מסכנות חיים (ככל שהכוונה היא להכניס את עבירת החניה על מדרכה תחת הגדרה זו); במעשיה מלמדת המאשימה שאין התייחסות גם לעבירות אלה.

1. מיעוט אכיפה
   1. בדיון ההקראה נשאל ב"כ המאשימה על ידי בית המשפט כמה דו"חות ניתנו ברחוב בשנת 2017. על כך השיב ב"כ המאשימה כי בשנת 2017 ניתנו באותו רחוב 22 דו"חות (עמ' 2, שור' 17). מדובר בפחות מ-2 דו"חות בחודש.
   2. בחקירתו של עד התביעה, מר רונן מזרחי, נשאל העד (עמ' 6, שור' 24-29):

ש.כ.ה. אם אומרים לך שברחוב ניתנו 24 דו"חות בשנה. מה זה אומר לך?

ת. אולי זה סביר.

ש.כ.ה. למה ביקשת לדעת כמה דו"חות בשנה ניתנו שם.

ת. אני אישית כן הייתי אוכף שם אם זה על מדרכה או מעבר חציה. זה מה שעשיתי בפועל. אין יום שלא הייתי עובר שם כי זו הכניסה והיציאה לרמת שלמה. אין שם מצוקת חניה בשעות היום. לגבי מספר הדו"חות בשנה רציתי לדעת אם ביררו את הנושא הזה.

• 1. בחקירתו של עד התביעה, מר מג'האד, נטען (עמ' 9, שור' 16-19):

ש.כ.ה. זה מקום שהוא מלא עבירות

ת. כן.

ש.כ.ה. אז כמה דוחות נתת ברחוב הזה

ת. לא זוכר. הרבה.

ש.כ.ה. עשרות? מאות?

ת. לא מאות, אבל עשרות.

• 1. עד התביעה השני הוסיף כי במקביל אליו עבד פקח נוסף, עד התביעה אשר נתן את הדו"ח מושא האישום הראשון.
  2. הטענה בדבר ריבוי דו"חות סותרת לחלוטין את הממצא שעלה בדיון ההקראה בדבר רמת האכיפה המבוצעת ברחוב. מתן פחות משני דו"חות בחודש, ברחוב אשר נטען כי מבוצעות בו עבירות רבות, מעיד על אכיפה זעומה. בפרט כאשר מדובר בשני פקחים שעובדים במקביל. כמות הדו"חות שניתנו ברחוב בפועל עומדת בסתירה גמורה לרושם שניסו הפקחים כאילו הם נתנו ברחוב דו"חות רבים והקפידו בו על הסדר הציבורי.

ממוצע של פחות משני דו"חות לחודש מלמד על אכיפה זניחה ובלתי סדירה, תוך שהרשות בחרה במודע (במעשיה, להבדיל מהדברים שנאמרו בפני בית המשפט) להותיר את הרחוב ללא פיקוח וללא אכיפה משך רוב שעות היממה. במעשיה ומחדליה הביאה המאשימה את הרחוב להעדר אכיפה, תוך שאין צידוק לעמידה על דו"חות בודדים, אקראיים ונדירים שניתנו בו.

1. ממצאי חקירות עדי התביעה
   1. עדויותיהם של עדי התביעה ביחס למדיניות האכיפה ברחוב הרב אלמושנינו היו לא-אחידות ובלתי מובנות. לא בואר באופן ברור ואחיד מה שעות האכיפה ברחוב, מה העבירות הנאכפות ומה אלו אשר אינן נאכפות, ומי הם הסובייקטים לאכיפה ו/או המופטרים ממנה (כל אחד? באי בית הכנסת? באי אולם השמחות? דיירי הרחוב?).
   2. העדויות לגבי ההסכמה בדבר אי-אכיפה לגבי מקטע באמצע הרחוב היו עמומות ובלתי אחידות. האם המקטע מתומרר אך התימרור לא נאכף, או שהמקום מותר בחניה מלכתחילה (ואז לא ברור מדוע צריך "הסכמה" בעניין אי אכיפה שם?)? בעניין זה עלו סתירות הן בין עדויותיהם של עדי התביעה והן בין כלל עדויות עדי התביעה למצב החוקי הקיים.

בתחילה, נטען כי תמרור 818 נקבע לגבי שני צדי הרחוב (עדות הפקח שנתן את הדו"ח מושא האישום הראשון כפי שצוטטה לעיל). לאחר מכן נטען על ידי הפקח השני כי ישנו מקטע בתחומו לא מבוצעת אכיפה אך מקומו ותחומו של אותו מקטע לא בוארו כלל. גם סגן מנהל האזור טען כי באותו מקטע (בלתי מבואר) ישנה הסכמה שלא לבצע אכיפה.

דא עקא, בהמשך עדותו של סגן מנהל האזור נטען על ידו (עמ' 15, שור' 3-7) :

ת. בצד שמאל היתה אכיפה מ 7 ועד 18:00, גם בזמני תפילות כי הקטעים של הצד האי זוגי שהיינו אוכפים בהם הם בסמיכות לצמתים אלמושנינו-דרוק ואלמושנינו-פטל. היינו מקפידים לצבוע אותם כל הזמן. באמצע יש קטע לא צבוע שכן היו מאפשרים חניה.

ש.כ.ה. אבל בעצם לא צריך לאפשר כי זה חוקי מלכתחילה

ת. כן, כן.

עולה לכאורה כי עדי התביעה סברו על מקטע כלשהו לאורך הרחוב כי החניה בתחומו נאסרה על פי חוק אך לא ביצעו בתחומו אכיפה לאור המדיניות שנקבעה בעל פה, כל זאת כאשר בפועל מתברר כי באותו מקטע מלכתחילה החוק לא אסר את החניה.

• 1. עדותו של הפקח שנתן הדו"ח השני, בדבר רמת האכיפה סתרה לחלוטין את המציאות בשטח (כפי שצוטט לעיל בחלק 'מיעוט אכיפה') והיה בכך כדי לפגוע במהימנות עדותו של הפקח.
  2. לכך מתווספות עדויותיהם של הנאשם ועד ההגנה אשר העידו כי לאורך השנים היו הסכמות בעל פה בינם לבין הפקחים השונים שפעלו ברחוב, אשר התחלפו במשך השנים, באשר למדיניות אכיפה שונה מכפי שנטען על ידי עדי התביעה.
  3. הרושם שהתקבל משלושת העדים הוא מאמץ מעושה לתמוך בחוקיות ולגיטימיות הדו"חות שניתנו לנאשם, תוך הסתרה מגושמת של חוסר האכיפה הקיצוני ברחוב - נוכח הקשיים המיוחדים בו - ונזילות מדיניות האכיפה בו.
     1. עד התביעה הראשון טען בתחילה כי אין מצוקת חניה במקום (עמ' 5, שור' 12-11), אולם בהמשך אישר כי הרחוב עמוס כי "אין מה לעשות. זו ירושלים" (עמ' 5, שור' 27-26). העד הבין שעמידת המאשימה על הדו"ח תמוהה, שאל מיוזמתו כמה דו"חות ניתנו ברחוב (עמ' 6, שור' 26) ולא נתן הסבר סביר לשאלה מדוע ביקש לדעת כמה דו"חות ניתנו ברחוב.
     2. עד התביעה השני טען לאכיפה אינטנסיבית - שאינה עולה בקנה אחד עם כמות הדו"חות שניתנו בפועל. מעדותו גם לא היה ברור שיש ברחוב אכיפה כלשהי לאחר השעה 18:00, וזאת ללא שאלה לגבי סוג עבירת החניה (בין אם זו עבירה הנחשבת מסכנת חיים ובין אם זה 'סתם' אי ציות לתימרור).
     3. עד התביעה השלישי (סגן מנהל האזור) אישר שמהשעה 18:00 לא מבוצעת כל אכיפה ברחוב. העד ניסה להציג מצג של התחשבות - אולם בדבריו לא הוצג הגיון של מדיניות אכיפה המאפשרת את חיי תושבי הרחוב, והוא אישר שלמעשה אין מחשבה על הקושי לתושבי הרחוב כתוצאה מההקלה על כל המגיעים ברכבם לבית הכנסת שברחוב. ככל שבית המשפט העמיק בניסיון להבין את הגיון ההתנהלות, התחמק העד ממתן תשובות של ממש וטען ש"חבל" שהנאשם לא פנה למשרדו (של העד) בזמנו כי העד היה "מוצא פתרונות" לכל תושבי רמת שלמה (עמ' 13, שור' 20-8). בית המשפט אינו מקבל את טענת ה"חבל" כתשובה המבהירה את חוקיות ותקינות התנהלות המאשימה ברחוב.
  4. אי הבהירות וחוסר האחידות בין עדויותיהם של עדי התביעה, פוגע במהימנות אותן עדויות ובית המשפט קובע כי רמת מהימנותן נמוכה.

1. דחיית טענת הגנה בדבר אי חוקיות קביעת תמרור 818
   1. במהלך דיון ההוכחות העלה הנאשם טענה בדבר אי חוקיות קביעת תמרור 818 ברחוב (סימון אדום-לבן של אבני שפה).
   2. הטענה הועלתה בדרך אגב, בשולי הדברים בזמן קיום החקירות בדיון ההוכחות, מבלי שהוגשו אסמכתאות וראיות שיקימו ספק לקיומו של פגם בהליך קביעת התמרור.
   3. לזכותה של המאשימה עומדת חזקת תקינות המעשה המינהלי. ככל שישנה טענה המבקשת לסתור את החזקה, מצופה שתעלה מיד בראשית ההליך תוך שיוצגו אסמכתאות לבירורים שבוצעו לשם בדיקת חוקיות התמרור ותינתן הזדמנות למאשימה להשיב לטענה.
   4. משלא בוצע הליך בירור מקדים והטענה הועלתה רק בשלב מאוחר של ההליך וללא גיבוי באסמכתאות, קובע בית המשפט כי החזקה לתקינות המעשה המינהלי שבהצבת התמרור עומדת לזכותה של המאשימה והנאשם לא הצליח לסתור אותה.
2. קיום הגנות לנאשם

משעלה כי ברחוב אין אכיפה מלאה וסדירה (אלא רק נדירה ואקראית ביותר) של עבירות חניה בו וכי המדיניות הנוהגת היתה עמומה וללא פרסום לידיעת הציבור כנדרש על פי חוק, קמה לנאשם הגנה המצדיקה את זיכויו מביצוע העבירות המיוחסות לו.

1. עמידת המאשימה על האישומים

נוכח מובהקות הכשלים באכיפה, ראוי היה שהמאשימה לא תעמוד על האישומים, על קיומו של דיון ההוכחות ובוודאי שלא על מתן הכרעת דין לאחר שמיעת הראיות ומתן סיכומים בכתב. בהתחשב בהיקף העבירות והעדר השלכות-רוחב לאי-עמידה על האישום עד להכרעת דין, דומה כי ניהול ההליך דנן עד תום על ידי המאשימה (תוך שחוזק עמדת המאשימה נשחק ככל שההליך התקדם) משקף אי-איזון בין כלל האינטרסים הציבוריים שצריכים לעמוד לנגד עיני המאשימה.

התוצאה

חרף ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם בשתי הודעות תשלום הקנס, מזוכה הנאשם מן האישומים המיוחסים לו בשל מיעוט קיצוני באכיפה ומדיניות אכיפה עמומה שלא פורסמה.

נוכח התוצאה מצאתי שלא לזמן את הצדדים לדיון השמעת הכרעת הדין - לשם חסכון זמן וטרחה לכל המעורבים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום.

ניתנה היום, כ' אדר תש"פ, 16 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.