מונחת לפניי תביעה לפיצוי כספי בסך 10,000 ₪ בגין נזק שנגרם במהלך חופשה בבית מלון. בין הימים 21-22.7.17 שכרו התובע ובני משפחתו חדר ללילה בבית המלון "ליאונרדו פלאזה" בנתניה.

על פי המתואר בכתב התביעה, במהלך הלילה שבין 21.7.17-22.7.17, עת אשתו של התובע ביקשה להרתיח מים באמצעות קומקום חשמלי שהיה בחדר וחיברה את הקומקום לשקע החשמלי, היא התחשמלה בידה הימנית וסבלה במהלך הלילה מכאבים בידה. כאשר בחן התובע את התקע גילה כי אין המדובר בתקע מקורי יצוק כפי הנדרש בתקן וחוטי החשמל היו גלויים ומשכך טען כנגד רשלנות הנתבע ותבע פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו.

מנגד, הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה בנימוק שהאחריות לפגיעה רובצת לפתחה של אשת התובע. לטענתה, ההתחשמלות אירעה עקב חוסר זהירותה והרטבת הקומקום טרם הפעלתו. עוד הוכחשה הטענה בדבר ליקוי בקומקום החשמלי והיותו של התקע לא תקני. כמו כן, נטען כי לא קיימת חוות דעת רפואית שיש בה להצביע על נזק. מכל מקום, גם לו האחריות רובצת לפתח הנתבעת, כי אז לאשת התובע יש כאמור אשם תורם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים לפניי היום, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

התובע עותר כאמור לפצותו בסך של 10,000 ₪ עקב תקרית מצערת עת אשתו עשתה שימוש בקומקום בחדר המלון של הנתבעת וקיבלה זרם חשמלי. התובע הציג לפניי צילום של הכבל החשוף המחובר לקומקום. הנתבעת לקחה אחריות במהלך הדיון לנוכח זאת ומשכך שאלת האחריות למקרה התייתרה.

העיקרון החולש בדיני הנזיקין הוא פיצוי מקום שבו נגרם נזק. רוצה לומר, כי גם אם פלוני אחראי לנזק והוכחה אחריותו, מקום שאין נזק, לא פועל עקרון "האשמה והגמול" כבדין הפלילי, ומשכך, גם אם קיימת חבות לאדם, הרי משלא הוכח כי גרם לנזק בר כימות, כי אז אין לחייבו.

במקרה הנדון, התובע הזמין באמצעות חמותו חבילת חצי פנסיון לסופשבוע. לטענתו, עקב האירוע בליל שישי, חופשתו נהרסה. הם נאלצו לצפות באשתו בוכה בחדר המלון ולא יצאו את החדר. משכך, דרש כפיצוי לינה בסופשבוע בבית מלון לו ולאשתו ולשני ילדיו.

הוא הבהיר במענה לשאלת בית המשפט מי ביצע את ההזמנה ומי שילם, כי חמותו היא זו שביצעה את ההזמנה והוא זה ששילם ומשכך הוא התובע, כשהנזק נגרם לאשתו ולו נגרם הלכה למעשה, נזק משני או שמא יש לומר "נזק עקיף".

אשתו של התובע לא תבעה ולא הגיעה להעיד על המקרה. אין חולק בין הצדדים כי לא נגרם נזק גופני וכי אשת התובע לא נדרשה לטיפול רפואי במלון. בקשתו לפיצוי היא אך ורק עבור עגמת הנפש שנגרמה להם.

פסיקה עבור ראש נזק בדמות עגמת נפש בבית המשפט לתביעות קטנות הוכרה זה מכבר בפסיקה (ראו למשל פסק דינו של כב' השופט ניל הנדל בבר"ע 630/01 נדב דלומי נ' דיזנהוז שירותי נסיעות ותיירות בע"מ (6.11.2001)). ואולם, על מנת לפסוק עבור עגמת נפש יש להוכיח כיצד כימת התובע את הסכום הנדרש על ידו, בסך של 10,000 ₪.

חבילת הנופש במלון (לינה ע"ב חצי פנסיון) באותו סופשבוע עלתה לתובע, אשתו ושני ילדיו סך של 2100 ₪. אשתו שלה תובע כאמור לא הגיעה להעיד ועדותה נחוצה. מעבר להשלכות שיש באי העדת עד רלוונטי, לא הוכחה עגמת נפש בסדר גודל שתיאר התובע אלא תחושת אי נעימות ואי נוחות מובנת מאליה מהגיון החיים והחשש שמא דבר יותר חמור יכול היה לקרות ובנס לא קרה.

כאמור, אשתו של התובע לא תבעה וידוע הוא כי אין המחאת זכות בהליך של תביעות קטנות. מה גם, שלא שוכנעתי כי התובע נכנס בגדר תנאי הפסיקה במקרה דנן להכרה בו כניזוק משני. שכן, הניזוק המשני (או העקיף) הוא מי שנגרם לו נזק גוף לא מוחשי (נפשי או פיסי) כתוצאה מהלם שאחז בו לאחר שנחשף למעשה עוולה שבוצע כלפי אחר. במשפט הישראלי, הזכות לפיצוי ניזוק עקיף בגין נזק נפשי לא מוחשי הוכרה, לראשונה ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד (3) 397). באותו עניין, נקבעו ארבעה קריטריונים מצטברים לבחינת זכאותו של הניזוק העקיף לפיצוי בגין נזק נפשי עקב הלם שאחז בו לאחר חשיפתו למעשי עוולה שבוצע כלפי אחר.
התנאי הראשון הוא בבחינת היותו של הניזוק העקיף קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי (אף שהוכרה האפשרות, במקרים חריגים וראויים, לפצות גם נפגע אחר). התנאי השני הוא התרשמות עצמאית של הניזוק העקיף מן האירוע אף שלא נשללה על סף זכאות לפיצוי גם כאשר ההתרשמות מן האירוע הייתה מכלי שני והנזק היה צפוי בנסיבות העניין. התנאי השלישי הוא קיומה של קרבה במקום ובזמן בין הפגיעה בניזוק העיקרי לבין היווצרות הנזק הנתבע על ידי הניזוק העקיף. בעניין זה נפסק כי התנאי הקובע הוא קיומה של קירבה סיבתית.
נראה עד כאן שהתובע לכאורה עמד בשלושת הקריטריונים אולם משמדובר בתנאים מצטברים, כי אז לעליו לעמוד גם בתנאי הרביעי, היינו - נדרש כי "הפגיעה הנפשית תהא חמורה ותעלה כדי מחלת נפש או הפרעת נפש שיש בהן משום נכות ניכרת שניתן להוכיח באמצעות חוות-דעת רפואית" (ראו ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (16.3.2008), סעיף 18 לפסק הדין).
וכך נפסק:

"תנאים אלה שפורטו בעניין אלסוחה ראוי שיחולו בהתאמות המתחייבות גם על תביעה לפיצוי בגין נזקים פיסיים. בהקשר זה נראה לי נכון להחיל את שלושת התנאים הראשונים כהוויתם. אני רואה לנכון להדגיש, כי בפרט בכל הנוגע לנזק פיסי, יש לפרש את התנאי השלישי בגמישות יתר. התנאי אשר דורש את ההתאמות הייחודיות ביותר הוא התנאי הרביעי שמגדיר את מהות הנזק בר-התביעה. בשלב זה, נראה לי שיש לקבוע בהקשר של המסננת הרביעית כי זכאותו של הניזוק העקיף לפיצוי בגין נזק פיסי שנגרם לו תקום רק כאשר מדובר בנזק ממשי ובעל השפעה על יכולת תפקודו היומיומית. בכך מוסט הדגש משיעור הנכות הרפואית אל הנפקות התפקודית היומיומית" (שם, סעיף 19 לפסק הדין).

על כן, ולנוכח האמור, מצאתי לפסוק פיצוי סמלי עבור עגמת נפש שחווה התובע כמי שמימן את השירות במלון עבור בני משפחתו במטרה לבלות את סופשבוע בבטחה ובנעימים. ברי לכל בר דעת כי הסיטואציה בזמן בילוי אינה מטיבה עם הבילוי בלשון המעטה. בשים לב לכך שישנם בני אדם בעלי חולשות מקדמיות ובלתי צפויות וכי כל אדם יכול לחוות את האירוע בממד הסובייקטיבי באופן שונה, ועל המזיק לצפות זאת, כאשר במקרה דנן ניכר לעין בתמונות שהוצגו והנתבעת לא חלקה עליהם כי דובר היה בתקע שעל פניו נראה לא תקני ולא המקורי דבר שניתן היה לבדוק מראש במסגרת תחזוקה שוטפת של הבטיחות במלון – אני פוסקת סך של 500 ₪ וכן 250 ₪ הוצאות משפט.

סך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 750 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ח, 26 יולי 2018, בהעדר הצדדים.