29 יולי 2019

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

החלטה

לאחר עיון בבקשת הנתבעת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה ובתגובת התובע אני סבורה כי לנוכח מכלול הנסיבות נכון יהיה להיעתר לבקשה, וזאת מהטעמים שאפרט להלן:

1. תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" (להלן - התקנה) קובעת בזו הלשון:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום

הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט

בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

1. בהתאם להוראה זו, שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסיפא לסעיף קטן (ב) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.

1. אין מחלוקת כי התובע הוא תושב סודן, ומכאן שהתקנה האמורה חלה בעניינו ויש לבחון האם חל אחד החריגים לכלל הקובע חובת הפקדת ערובה.
2. אשר להנחת "ראשית ראייה", בדברי ההסבר לתקנה נרשם בנוגע לתנאי המדבר על הצגת "ראשית ראייה" כך:

"... על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו".

1. הבקשה להפקדת ערובה הוגשה לאחר שהוגש תצהיר התובע. הנתבעת בכתב ההגנה הכחישה מכל וכל את הטענה כי התובע הועסק על ידה. על טענות אלה חזרה הנתבעת בתצהיר מטעמה.
2. כדי לברר, האם התובע הניח בשלב זה ראשית ראייה יש לבחון את האסמכתאות שהגיש ביחד עם התצהיר. אין מקום להסתפק בתצהיר לבדו כראשית ראייה בנסיבות הליך זה, כאשר העסקת התובע מוכחשת באופן גורף.
3. התובע צירף מעטפות הנושאות לוגו של הנתבעת, אולם על המעטפות לא רשום שם התובע (סעיף 13 לתצהיר הנתבעת). נציג הנתבעת מכחיש כי כתב היד על גבי המעטפות הוא כתב ידו. במצב דברים זה, בכל הכבוד, מעטפות שאינן נושאות את שם התובע אינן מהוות ראשית ראיה לעצם העסקת התובע, רק משום שהן מצויות בידו והוגשו על ידו לתיק בית הדין.
4. אסמכתא נוספת היא פירוט נתונים שהתקבלו מחברת התקשורת ולפיה התקיימו 2 שיחות טלפון בלבד ביום 9.1.16 בין מספר הטלפון, אשר נטען כי שייך לתובע, לבין מספר טלפון ששייך למנהל הנתבעת. מנגד, בבקשה שהגיש התובע למתן צו לפירוט שיחות נטען כי ניהל שיחות רבות עם מנהל הנתבעת. שתי שיחות טלפון ביום אחד אינן ראשית ראייה לתביעה המתייחסת לתקופה בת שנה.
5. לסיכום, הראיות האובייקטיביות שהציג התובע אין בהן להוות ראשית ראייה לקיומם של יחסי עובד מעסיק משך שנה.
6. יש גם טעם בטענת הנתבעת, כי התובע שינה את גרסתו לגבי מקום העבודה. בעוד שבדיון קדם משפט נטען כי עבד באוניברסיטת תל אביב, הרי שבתצהיר עדות ראשית נטען כי עבד ברחובות וברעננה, וגם זאת מבלי לציין את שמות האתרים. עובדה זו מחזקת את המסקנה כי לא הונחה ראשית ראייה.

1. לסיכום, לא שוכנעתי כי הונחה ראשית ראייה.
2. משלא הונחה ראשית ראייה, יש לבחון, האם התובע הוכיח יכולת פירעון או הצביע על טעמים מיוחדים שיצדיקו לסטות מהכלל המורה על חיוב בערובה על פי התקנות.
3. התובע לא הוכיח יכולת פירעון ואף לא נטען בעניין דבר. התובע גם לא הפנה לטעמים מיוחדים. הטענה, כי בהליכים אחרים העלתה הנתבעת טענות דומות לא נתמכה באסמכתאות, וממילא לא נטען כי ניתנו פסקי דין כנגד הנתבעת בהם נקבע כי הנהיגה שיטות העסקה פסולות במקרים דומים, מבלי שאביע דעה לגבי משקל קביעות כאלה בהליכים אחרים אילו היו קיימות.

1. אשר לטענות לגבי זכות הגישה לערכאות, נזכיר כי גם בבג"צ עדאללה נפסק שההבחנה בין תובעים תושבי ישראל לבין שאינם תושבי ישראל מושרשת בפסיקה והיא מתחייב מהשכל הישר (בג"ץ 7016/16 עדאלה נ' שרת המשפטים (17.9.18)).
2. לסיכום, הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה מתקבלת.

1. למעלה מהצורך והגם שהתובע בתגובה לא התייחס לסוגיית עיתוי הבקשה אוסיף את הדברים הבאים. בקשה מסוג זה מוגשת בתחילתו של ההליך באשר תכליתה להבטיח כיסוי הוצאות הנתבע. מנגד, אין מדובר בבקשה שהיא מסוג הבקשות המקדמיות, מה גם שבהליך מהיר עסקינן וסדרי הדין נקבעים בהתאם לשיקול דעת בית הדין. גם בתקנה עצמה לא נקבע, כי יש להגיש את הבקשה בעיתוי מסוים. אמנם, ברמה העקרונית, ההצדקה לחיוב בהפקדת ערובה פוחתת ככל שההליך מתקדם יותר, והדבר מהווה שיקול לדחיית הבקשה. עם זאת, בנקודת הזמן הנוכחית צפויות לנתבעת הוצאות נוספות, שכן טרם התקיים דיון הוכחות. לגיטימי אפוא מצד הנתבעת לעתור להפקדת ערובה בעיתוי זה (ראו בשינויים המחויבים, רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן (16.1.13)).
2. אשר לגובה הערובה - לאחר שנתתי דעתי מחד גיסא לזכות הגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומאידך גיסא לזכות הנתבעת שלא לצאת בחיסרון כיס, ועל מנת שיהא לה ביטחון - ולו חלקי - לכך שהוצאותיה ישולמו, מצאתי לנכון, ובשים לב לסכום עליו הועמדה התביעה לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 1,800 ₪ .
3. אני מורה כי המשיב יפקיד סך 1,800 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת בתוך 30 ימים (ימי פגרה נמנים) שאם לא כן תימחק התביעה ללא התראה נוספת.
4. הואיל והבקשה התקבלה יש לפסוק הוצאות בגינה לטובתה של הנתבעת. על מנת שלא להקשות על דרכו של התובע לבית הדין יתר על המידה, אני קובעת כי הוצאות הבקשה תילקחנה בחשבון בסיומו של הליך זה על ידי המותב הדן בתיק.

התיק יובא לעיון ס. נשיאה, כב' הש' גילצר- כץ.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשע"ט, (29 יולי 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.