לפני בקשת הנתבע לבטל את פסק-הדין שניתן נגדו, בהיעדר התייצבות, ביום 19.9.2019 (להלן פסק-הדין). התובעים מתנגדים לבקשה. עיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה שהוגשו על כך.

דין הבקשה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך.

1. התובעים הגישו תובענה לצו מניעה קבוע שיאסור על הנתבע להיכנס למקרקעין בג'יסר אל זרקא הידועים כחלקה 52 בגוש 10399 (להלן המקרקעין) ו/או להפריע לשימוש של התובעים במקרקעין ובכלל זה לבניה שמבקשים התובעים לבנות במקרקעין על-פי היתר בניה שניתן להם כדין.

2. בד בבד עם הגשת התביעה ביקשו התובעים ליתן צו מניעה זמני נגד הנתבע; צו זמני ניתן על-ידי כב' השופט א' גופמן בהחלטה מיום 19.8.2018, ונקבע כי הוא יעמוד בתוקפו עד להכרעה בתביעה.

3. הנתבע התגונן מפני התביעה וביקש לדחותה, תוך טענה כי יש לו זכויות בבית שנבנה במקרקעין וכי התובענה היא ניסיון לנשלו מזכויותיו אלו.

4. בהחלטה מיום 31.1.2019 נקבע התיק לפני וניתנו הוראות לצדדים בדבר קיום הליכים מקדמיים, זאת קודם לקדם-המשפט שנקבע ליום 19.9.2019. בעלי-הדין חויבו בנוכחות אישית בדיון [שם, בסע' 2]. על-פי המערכת הממוחשבת, בא-כוח הנתבע צפה בהחלטה ביום שבו ניתנה. אין בבקשה שלפני טענה כי הנתבע לא זומן לקדם-המשפט כדין.

5. ביום 19.9.2019 התייצבו התובעים ובא-כוחם לדיון; הנתבע ובא-כוחו לא עשו כן.

6. כמתועד בפרוטוקול, הדיון שנקבע לשעה 9:30 החל בשעה 9:45 ואזי הצהיר בא-כוח התובעים: "הנתבע ובא כוחו לא התייצבו. שוחחתי עכשיו עם חברי ב"כ הנתבע ושמעתי כי הוא בלוויה. אין לי פרטים נוספים לגבי לוויה של מי, ולא קיבלתי ממנו הודעה גם לגבי הדיון היום, או אם הוגשה איזה שהיא בקשה לדחות. אבקש לתת פסק דין על פי כתב התביעה ולחייב בהוצאות" [עמ' 3 בפרוטוקול ש' 16-13].

7. בדיון, במעמד התובעים ובא-כוחם ובהיעדר הנתבע ובא-כוחו, ניתן פסק-דין על-פי כתב-התביעה.

8. הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה ביום 13.2.2020. אלו טענותיה בתמצית: בא-כוח הנתבע הודיע לבא-כוח התובעים כי הוא נמצא בלוויה של קרוב משפחה וביקשו לדחות את הדיון; פסק-הדין נמסר לנתבע רק ביום 9.1.2020 והוא ובא-כוחו לא ידעו עליו קודם לכן; כתב-ההגנה מעלה הגנה טובה שראויה להישמע; הנתבע פנה לוועדה המקומית בהתנגדות למתן היתר בניה לתובעים. הבקשה נתמכה בתצהיר הנתבע ובתצהיר של בא-כוחו. בשל הטעמים הללו התבקש בית-המשפט לעשות שימוש בשיקול דעתו ולבטל את פסק-הדין.

9. התובעים מתנגדים לביטול פסק-הדין ומבקשים להותירו על מכונו. הוטעם כי הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה בחלוף המועד הקבוע לכך בדין בלי שהתבקשה ארכה ודי בכך להביא לדחייתה. לגופם של דברים נטען: הנתבע ובא-כוחו לא הגישו בקשה לדחיית הדיון, אף לא פנו לבא-כוחם של התובעים כדי להודיע על אי-התייצבותם אליו; בא-כוח התובעים הוא שפנה לבא-כוח הנתבע לאחר תחילת הדיון, כמתועד בפרוטוקול, ובניגוד לנטען על-ידי הנתבע לא הסכים לדחיית הדיון או להופיע בו בשם שני הצדדים. הנתבע לא התייצב לדיון, אף שחויב לכך. כתב-ההגנה אינו מראה עילת הגנה. התשובה נתמכה בתצהיר בא-כוחם של התובעים. בית-המשפט התבקש לדחות את הבקשה ולהשית על הנתבע בהוצאות בגינה.

10. בתגובה לתשובה שב הנתבע וטען כי הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה במועד הקבוע בדין נוכח מסירת פסק-הדין לנתבע ביום 9.1.2020, ואשר על כן לא נדרש הנתבע לארכה לשם הגשתה.

11. מלוא הטעמים מצדדים בדחיית הבקשה.

א. אין מחלוקת שהנתבע זומן לדיון שהתקיים ביום 19.9.2019 כדין. אין בפיו או בפי בא-כוחו טענה אחרת. במצב דברים זה, ביטול פסק-הדין אינו נובע מחובת הצדק אלא מצוי בשיקול-דעת בית-המשפט.

ב. כאשר עסקינן בביטול פסק-דין על-פי שיקול-דעת בית-המשפט, יש ליתן את הדעת לסיכויי הנתבע להעמיד הגנה מפני התביעה, לצד הטעם שבעטיו לא התייצב לדיון [רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (2001); רע"א 9565/09 מרגוליס נ' גנץ (2010)]. בשני הטעמים הללו, ידו של הנתבע על התחתונה.

ג. אם נבצר מבא-כוח הנתבע להתייצב לדיון בשל סיבה אישית כזו או אחרת, כי אז היה עליו להתכבד ולהגיש לבית-המשפט בקשה לדחיית מועד הדיון או למצער להורות לנתבע להתייצב אליו. הדבר לא נעשה ולא ניתן לכך טעם, לא כל שכן טעם מבורר ומניח את הדעת. אפילו גובשה בין באי-כוח הצדדים הסכמה דיונית כזו או אחרת – ובא-כוח התובעים מכחיש באופן נחרץ את טענת בא-כוח הנתבע כי כך נעשה, מדובר בהסכמה שאינה מחייבת את בית-המשפט כלל ועיקר. כל עוד לא נדחה דיון בהחלטה שיפוטית, אפילו הוגשה בקשה להורות על דחייתו, הוא מתקיים במועד ויש להתייצב אליו [עפ"ת (מח' מר') 5378-05-10 אבו ג'עפר נ' מדינת ישראל 02010)]; מי שאינו עושה כן ופוטר את עצמו מהתייצבות על דעת עצמו, לא כל שכן במצב שבו כלל לא הוגשה בקשה לדחיית הדיון, נושא בסיכון שתחול התוצאה הקבועה בדין בשל כך.

ד. בעלי-הדין חויבו להיות נוכחים בדיון באופן אישי. אפילו נבצר מבא-כוחו של הנתבע להגיע מסיבה אישית כלשהי, במציאות בה לא ביקש את דחיית הדיון ולא קיבל על כך החלטה שיפוטית, היה על הנתבע להגיע לדיון באופן אישי. לא ניתן טעם ממשי שיבאר את אי-התייצבותו של הנתבע עצמו לדיון, בנפרד מבא-כוחו.

ה. כתב-ההגנה שהעמיד הנתבע אל-מול כתב-התביעה אינו מגלה הגנה ראויה להישמע בבית-משפט זה. לתובעים 14/16 חלקים במקרקעין; 2/16 חלקים נוספים מצויים בבעלותם של אחיהם ואחותם של התובעים. היעדר עילת הגנה באמתחתו של הנתבע נקבע בפסק-הדין, בזו הלשון [עמ' 4 בפרוטוקול ש' 20 עד עמ' 5 ש' 6]:

הנתבע אינו חולק על כך שהתובעים הם בעלי 14/16 חלקים בחלקה. הנתבע אינו חולק על כך כי בנכס [צ"ל נסח, ק"א] הרישום של החלקה רשומים התובעים כבעלי הזכויות הללו, ואילו לנתבע אין זכויות בחלקה על פי נכס [צ"ל נסח, ק"א] הרישום.

כל טענתו של הנתבע היא כי הוא זכאי לזכויות בבית שהוקם על החלקה, באופן שמצדיק את דחיית התביעה. דא עקא, בדין המקרקעין הישראלי אין אבחנה בין בעלות במחובר כגון בית לבין בעלות במקרקעין ואין מחלוקת כאמור שעל פי נסח הרישום לתובעים בעלות בחלקה ואילו לנתבע אין זכויות בה. לבית משפט זה אין סמכות לקבוע דבר וחצי דבר על אודות בעלות של הנתבע בחלקה או בחלק ממנה, וככל שהנתבע ביקש להעמיד הגנה מפני התביעה בטענה כי יש לו זכויות במקרקעין שטעונות רישום, אזי היה עליו לנקוט בהליך המתאים בפני ביהמ"ש המוסמך שאינו בית משפט זה. הנתבע לא עשה כן. מאחר שטענת ההגנה לפיה על הנתבע לקבל זכויות במקרקעין היא טענה עיקרית, אף אין מקום להכרעה בה באופן אינצידנטלי, אגב אורחא.

בנסיבות הללו כתב ההגנה אינו מראה עילת הגנה נגד התביעה ולו גם בדוחק באופן שמצדיק מתן צו מניעה קבוע שיאסור את כניסתו של הנתבע לחלקה או את הפרעתו לפעולות שהתובעים מבקשים לנקוט בה תוך מימוש זכויותיהם כדין.

אין צורך לומר כי ככל שהנתבע יקבל מביהמ"ש המוסמך פסק דין שיצהיר על זכויות אלה או אחרות שיש לו בחלקה, אזי יוכל הנתבע לבקש גם את שינוי צו המניעה, אולם לעת הזו אין לכך כל תשתית מצד הדין.

הדברים הללו מצדדים במתן פסק דין כשהם מתווספים לאי התייצבותו של הנתבע לדיון שגם היא בפני עצמה מצדיקה את אותה תוצאה.

ו. התובעים מחזיקים בהיתר בניה כדין ביחס למקרקעין. התביעה שלפני היא תביעה קניינית. הנתבע רשאי לפעול אל-מול רשויות התכנון והבניה ככל שהוא חולק על מתן היתר בניה לתובעים, אלא שעניין זה הוא עצמו אינו מקים לו הגנה מפני התביעה דנן.

ז. לבסוף, עיון במערכת הממוחשבת מעלה כי בא-כוחו של הנתבע אשר מייצגו בהליך זה צפה בפסק-הדין ביום 19.9.2019 בשעה 15:20. בטענה הסתמית כי לא נעשה כן – וכי פסק-הדין נמסר לנתבע עצמו רק ביום 9.1.2020, אין די. אישור הצפייה המתועד בתיק הוא שמי, על-שם בא-כוח הנתבע. נובע מכך שהיה על הנתבע להגיש את הבקשה לביטול פסק-הדין בתוך שלושים יום מן התאריך 19.9.2019, כמתחייב מתקנה 201 בתקנות סדר הדין האזרחי: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

הנתבע לא עשה כן והגיש את הבקשה זמן רב לאחר מכן, ביום 13.2.2020, בלי שביקש ארכה לכך. מאחר שהמועד שנקצב בתקנה 201 הוא מועד שנקבע בחיקוק, היה על הנתבע להצביע על טעם מיוחד שיצדיק את מתן הארכה, כמצוותה של תקנה 528 בתקנות סדר הדין האזרחי. באין בקשת ארכה, גם לא הובא טעם כזה.

זאת ועוד. לגרסת הנתבע, הומצא לו פסק-הדין ביום 9.1.2020. נמצא שגם לשיטתו, הבקשה דנן שתאריכה 13.2.2020 הוגשה לאחר שחלפו שלושים הימים שעמדו לנתבע להגשתה. יוצא אפוא שגם לפי גרסת הנתבע, נדרשה לו ארכה לבקש את ביטול פסק-הדין – ארכה שלא התבקשה ולא נומקה כמתחייב בדין. בנסיבות הללו אין מקום לבטל את פסק-הדין על-פי הבקשה.

12. הבקשה נדחית אפוא. הנתבע ישלם לתובעים את הוצאותיה בסך 3,500 ₪ (כולל מע"מ), זאת תוך שלושים יום מן המועד בו תומצא לו ההחלטה. סכום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההחלטה ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המצאה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג אדר תש"פ, 19 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.