1. מונחת לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה.
2. ראשית הפרשה בתביעה כספית על סך 16,609 ₪ לפיה המבקשת נתבעה על ידי המשיבה בגין נזק לרכב צד ג בו היה מעורב רכבה של המבקשת. בהעדר הגנה, ניתן פסק דין ביום 18/07/2018. כעבור שנתיים, ביום 28/06/2020, הוגשה בקשה לביטולו, היא הבקשה המונחת בפנינו.
3. טענתה העיקרית של המבקשת שיש לבטל פסק הדין מחובת הצדק, מאחר והיא לא קיבלה מעולם כתב התביעה לידיה. מסתבר שכתב התביעה נמסר לבן דודה סולטאן אשר לא גר עמה כלל, כך שהיא נודעה להליך ולמסמכי התביעה רק ביום 24/06/2020. יוער כאן שהמבקשת לא פירטה איך נודע לה ובאיזה דרך קיבלה את מסמכי התביעה ביום 24/06/2020. מכל מקום, המבקשת טוענת לפגם בהמצאה, ומשכך, ולפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 , היא עותרת לביטול פסק הדין מחובת הצדק.

מקום בו לא ייעתר בית המשפט לביטול פסק הדין מחובת הצדק, הרי שיש לבטל את פסק הדין בשים לב לסיבה שמנעה מנתבע להגיש הגנתו ומהם סיכויי הגנתו אם יבוטל פסק הדין. המבקשת טוענת שהמשיבה היא היא האחראית למחדל ההמצאה שלא כדין. יתרה מכך, אין למשיבה יריבות עם המבקשת, והמשיבה הייתה אמורה לתבוע את הנהג אולם בחרה לתבוע את בעלת הרכב, היא המבקשת. מה גם, שהתאונה נגרמה עקב רשלנותו של נהג המשיבה דווקא.

1. המשיבה בתגובה, מדגישה כי הבקשה הוגשה לאחר חלוף הזמן להגשתה כקבוע בתקנות (30 יום) ולא לוותה בבקשה להארכת מועד. לעצם העניין, המשיבה דוחה את טענת המבקשת לפגם בהמצאה. לדידה, משבן הדוד קיבל וחתם המשיבה יצאה ידי חובתה. על כן, אי הגשת כתב הגנה נבע, לטענת המשיבה, מרשלנותה של המבקשת ואין לה אלא להלין על עצמה. עוד טוענת המשיבה, שסיכויי הגנתה של המבקשת קלושים אם בכלל וזאת מאחר ורכב המבקשת פגע מאחור ברכב המבוטח של המשיבה בהיותו בעצירה מוחלטת.
2. בתשובה לתגובת המשיבה, המבקשת טענה פתע כי בניגוד לטענתה בבקשה בליטול פסק הדין, היא איננה הבעלים של הרכב והרישום על שמה במשרד הרישוי הוא "בצורה דקלרטיבית בלבד" כשהבעלים האמיתי של הרכב הוא אחיה.
3. הלכה ידועה היא שבהתאם להוראות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, ביטול פסק דין יכול שייעשה משני טעמים. האחד, מחובת הצדק כשמוכח פגם בהליך כגון המצאה שלא כדין. האחר, לפי שיקול דעתו של בית המשפט בשים לב לסיבה לאיחור בהגשת ההגנה ו/או התייצבות לדיון ושמחדלו של המבקש לא נבע מזלזול, ובשים לב לסיכויי הגנתו של מבקש הביטול. עוד נפסק שהזכות לגישה לערכאות ולהליך הוגן הינה זכות חוקתית, ועל כן יש להעדיף בירור המחלוקת במעמד שני הצדדים כשכל צד מקבל את יומו בבית המשפט.

לענייננו, המבקשת טוענת לפגם יסודי בהמצאה. עיון באישור המסירה מראה שהמקבל ואשר חתם על אישור המסירה הוא בן דודה, אדם בשם סולטאן שעלאן יאסין ביום 19/05/2018 בשעה 19:00. המוסר מצהיר שכתב התביעה נמסר ל" סולטאן – בן דודה הגר עמו ונראה שמלאו לו 18 שנה". ודוק, מדובר בתצהיר סטנדרט המנוסח בצורת 'שטנץ', כך שלא ברור איך וידא המוסר שבן הדוד סולטאן גר באותו בית עם הנתבעת, המבקשת, להבדיל ממבקר בדירת המגורים. התהייה מתגברת ביתר שאת עת מדובר בבן דוד ולא אח או הורה או בן זוג. דווקא במקרים כאלו, עת בן דוד מתגורר עם אישה, כל שכן במגזר מסוים, על המוסר לבצע בדיקות נוספות מתועדות, כל שכן המוסר משתייך לאותו המגזר.

1. תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:

"באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים".

על פי התקנה כתב המצאה יומצא לבן משפחה רק אם לא הייתה אפשרות למצוא את הנמען. במקרה זה מאחר וזו כתובתה הקבועה של הנמען, שלא מתכחשת לה, היה מקום לאתר אותה אישית - "העובדה שלא נעשה כל ניסיון לבצע המסירה ישירות למשיבה, בניגוד לתקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התש"מד – 1984 ..אין בכך די כדי לקבוע שהייתה מסירה כדין של כתב התביעה, שהרי כאמור, אין מחלוקת, אף לגישתו של ב"כ המבקש, שקיימות תהיות רבות באשר לחתימה המתנוססת על אישור המסירה של כתב התביעה. די לי בכך כדי לתמוך בהחלטת בית משפט קמא נשוא הבר"ע.ראויים לציון דבריו של כבוד הנשיא גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה ששית – 2001, בעמוד 276: "כאשר פסק הדין, שניתן במעמד צד אחד, פגום – ובדרך כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש – יבוטל פסק הדין מבלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל-דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק"" (ראה גם י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית – 1995, עמ' 736) (מובא בבר"ע (ת"א) 1758/01 בנק אוצר החייל בע"מ נגד יעקובזדה שבן מרגלית (06/02/2002)).

יוער, כי יש הסבורים כי בן דוד איננו בגדר בן משפחה להמצאה כדין על פי התקנות. שכן, על פי גישה זו, בהעדר הגדרת בן משפחה בתקנה 481 הנ"ל נפנה להגדרה של "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995:

"בן משפחתו -

(א) בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;

(ב) ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;

(ג) הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;

(ד) נכדו;

(ה) הורי הוריו;

(ו) אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו";

על פי גישה זו, עולה איפוא שבן דוד אינו נמנה על "בן משפחתו" כנדרש.

. עם זאת, אני סבורה כי שונה הדבר עת מוכח שמדובר בבן משפחה, גם אם לא בדרגות המצוינות בסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, המתגורר עם הנתבע. לכך יש להוסיף כי תקנה 481 הותקנה כעשור לפני חוק בית המשפט לענייני משפחה שחוקק בשנת 1995 שהוא חוק ספציפי שמטרתו נועדה לגדר את סמכות בית המשפט לענייני משפחה ובשם לב לכך שאין סעיף הגדרות בתקנות למהו קרוב משפחה (בעוד מחוקק המשנה כן בחר בתקנות ליתן הגדרות אולם לא בעניין זה ובכך בחר בפרשנות המרחיבה ולא המצומצמת וברי כי ניתן היה בנקל לתקן את תקנות סדר הדין האזרחי משאין מדובר בחקיקה ראשית וגם הרפורמה של תקנות סדר הדין האזרחי לא צמצמה את בני המשפחה נשיתן לבצע המצאה באמצעותם) ולכן הפרשנות הזו אינה מחויבת. מכל מקום, בשים לב לכך שהמטרה היא בסופו של יום להביא את פתיחת ההליך לידיעתו של הנתבע, ועת מדובר במי שהוא בן משפחה המתגורר באותו הבית (בשים לב לשוני בין מגזרים בהם למשל הסב או הסבתא מתגוררים באותו הבית עם בני המשפחה וכיוצ"ב) – אין מקום לבצע הבחנה מלאכותית. מכל מקום, אין בתצהיר ללמד איך וידא המוסר שמר סולטאן גר עם המבקשת רנין. אכן יכול להיות שסולטאן אשר קיבל לידיו את כתב התביעה העביר אותו למבקשת רנין בת דודו חרף זאת שהוא לא גר אתה. אולם תנאי בלעדיו אין הוא כי בן המשפחה מתגורר עמו - ולא מבקר אצלו. על המוסר לוודא שאכן המקבל גר עם הנתבע, ועליו להצהיר איך עשה זאת בצורה שתניח את דעתו של בית המשפט. אין די בטענה כללית שהמוסר עושה עבודתו נאמנה. הנטל להוכיח שההמצאה בוצעה כדין רובץ על כתפי התובעת, המשיבה.

1. המשיבה טוענת שיש לדחות את הבקשה משהוגשה באיחור וללא הגשת בקשת הארכת מועד. אכן, הבקשה הוגשה כעבור שנתיים ממתן פסק הדין, תקופה ארוכה לכל הדעות. היה מקום שתוגש בד בבד גם בקשה להארכת מועד. למועדים הסטטוריים בסדרי הדין יש חשיבות לעניין סופיות הדיון. יפים כאן דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"... אין ספק כי במישור הדיוני יש ליתן חשיבות רבה למועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשיית פעולות במסגרת ההליך השיפוטי, וחריגה ממועדים טעונה הגשת בקשה להארכת מועד תוך הצגת הטעמים לכך וקיום טעמים מיוחדים למתן ארכה. הקפדה נאותה של לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה, וסופן של חריגות כגון אלה שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי^-דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב" (ראו רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה – ירושלים, פ"ד נה (4) 198, 201).

בנסיבות העניין, ובשים לב לטענה שאיננה משוללת יסוד בנוגע לפגם בהמצאה, כאשר אין כל הסבר בפי המבקשת מדוע איחרה בשנתיים משלא נתנה כל הסבר מניח את הדעת כיצד גילתה על פסק הדין ומסמכי התביעה, והתובעת מנגד הסתמכה על פסק הדין (ומשכך הוגשה בקשה לעיכוב הליכי ביצוע ובית המשפט נעתר בכפוף להפקדת סך של 1800 ₪ להבטחת הוצאות התובעת בגין הליכי ההוצאה לפועל שהחלה בנקיטתם), כי אז ניתן לרפא זאת בהטלת הוצאות לטובת התובעת.

מעבר לנדרש, בפי המבקשת טענות לעצם חבותה לנזק לרכב המבוטח של המשיבה. לטענתה איננה הבעלים של הרכב והרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי. אכן הפסיקה קבעה שהרישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי, אך מהצד האחר, הבעלים של הרכב מחויב לרשום הרכב במשרד רישוי לפי סעיף 6 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], כך שחזקה שמי שרשום במשרד הרישוי הינו הבעלים אלא אם הוכח אחרת. ודוק; הבעלות במטלטלין עוברת במסירה. אשר להעדר יריבות גם אם היא הבעלים משאינה הנהג, סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] קובע:

(א)  נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

(תיקון מס' 41)  תשנ"ז-1997

(ב)  הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק.

מכל מקום, איני נדרשת להיכנס לעובי הקורה במעמד הרישום במקרה הספציפי, אך לכאורה בפי המבקשת טענה להעדר יריבות משהיא איננה הבעלים של הרכב ולמצער איננה הנהג עת קרות התאונה. טענה זו מקומה להתברר בבית המשפט, כך שגם מהטעם הזה יש להיעתר לבקשה ולבטל את פסק הדין.

סיכומו של דבר, פסק הדין שניתן ביום 18/07/2018 מבוטל. הפקדון שהופקד בקופת בית המשפט, סך של 1800 ₪ יחולט לטובת התובעת, במנותק מתוצאות הדיון. הנתבעת תגיש כתב הגנה עד ליום 01/11/2020.

לא יוגש כתב הגנה עד למועד האמור, פסק הדין ישוב על כנו ללא צורך בהתראה.

המזכירות תמציא העתק מהחלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב אלול תש"פ, 11 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.