בפני בקשה אשר עניינה במתן צו המאפשר למבקשת:

"לתפוס ספרים ו/או סחורה ו/או עבודות אשר בוצעו על ידי המבקשת עבור המשיב וטרם שולמה תמורת העבודות, וזאת במטרה להימנע מהברחת הסחורה ו/או העבודות על ידי המשיב ו/או מי מטעמו"

המבקשת הגישה כנגד המשיב תביעה כספית על הסך של 250,650 ש"ח.

בהתאם לנטען בכתב התביעה המשיב הזמין מהמבקשת עבודות דפוס, והמבקשת ביצעה את העבודות עבורו. כעולה מנספחי בהקשה, המבקשת הדפיסה עבור המשיב ספרים, ומסרה לו אותם, ואולם המשיב לא שילם את תמורת העובדות, ואף שיקים שמסר ע"ח התמורה חוללו.

המבקשת עותרת לכך שבית המשפט יתן צו המאפשר לתפוס ספרים אלה, המצויים כאמור, בחזקת המשיב, להבטחת פירעון החוב.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות – ללא צורך בתשובה.

הסמכות לתפיסת נכסים קבועה בתקנה 387א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

בהתאם להוראה זו:

"(א) בית המשפט רשאי בצו, בכפוף להוראות סימן א', למנות אדם לשם ביצוע חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים המצויים בחצרים (להלן – תופס נכסים) אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש ממשי שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך.

(ב) בית המשפט רשאי להורות בצו לאדם לאפשר לתופס נכסים כניסה לחצרים שהוא מחזיק בהם, לשם ביצוע הפעולות המפורטות בצו שניתן על פי תקנת משנה (א) (להלן – צו כניסה לחצרים).

(ג) מונה תופס נכסים לפי תקנה זו, יחולו הוראות תקנות 389, 391 ו-392, בשינויים המחויבים.

(ד) בתקנה זו, "נכסים" – נכסים המהווים ראיות או הדרושים לשם בירור התובענה."

מהוראה זו עולה כי תכליתו של הליך תפיסת הנכסים הינו לתפוס ראיות אשר עשויות לשמש את התובע במשפט, לשם מניעת חשש העלמתם.

ר' בעניין זה גורן, "סדר הדין האזרחי", מהדורה 12 (2015), עמ' 979:

"תכלית הצו היא תפיסת נכסים הדרושים לבירור התביעה והוא לא נועד להבטחת מימוש פסק הדין במקרה שהתובע יזכה בתביעתו."

מלשון הבקשה עולה באופן מפורש כי תכליתה של העתירה הינו בתפיסת נכסים לצורך הבטחת פסק הדין ולא לשם תפיסת ראיות. מטרה זו סוטה מהתכלית העומדת ביסוד התקנה, ולפיכך דינה של העתירה להידחות.

אמנם, המבקשת עתרה למינויו של בא כוחה לכונס נכסים, ואולם עתירה זו הינה בהמשך לבקשה לתפיסת נכסים, ונועדה לביצועו של הליך תפיסת הנכסים, ולא בקשה למינוי כונס נכסים זמני בהתאם לתקנה 387ב'. לכן, ומשמסתבר כי דינו של סעד תפיסת הנכסים להיכשל, ממילא גם אין צורך להיזקק לעתירה למינוי כונס נכסים.

על אף האמור, ולמעלה מן הצורך, גם אם הייתי רואה בקשה זו גם כבקשה למינוי כונס נכסים זמני לפי תקנה 387ב' - הרי שאף עתירה זו דינה היה להיכשל. מינוי כונס נכסים לפי תקנה זו נועד למקרה שקיימות ראיות לכאורה לכך ש"המשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם".

עיון בבקשה מלמד כי המבקשת לא הביאה כל ראיות מהימנות לכאורה לקיומו של חשש כזה. אמנם, בסעיף 40 לתצהיר נטען כי קיים חשש שהמשיב "יעלים את הספרים או ימכרם". ואולם אמירה זו נטענה בעלמא, ללא קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לכך. מעבר לכך, לא הובהר מדוע אין בסעד העיקול הזמני שהתבקש אף הוא, כדי לספק את המבקשת.

זאת ועוד, תקנה 387ב' לתקנות דורשת כתנאי נוסף שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. גם כאן, לא הובהר מדוע אין בסעד העיקול הזמני שהינו הליך פולשני ודרסטי פחות כדי להביא את המבקשת על סיפוקה.

כידוע –

"סעד של כינוס נכסים זמני הוא חמור במיוחד שכן הוא מאפשר פגיעה בקניינו של הנתבע עוד בטרם התבררו הזכויות ובטרם הוכרע ההליך. על בית המשפט השוקל לתת סעד כאמור לנקוט משנה זהירות. מטרתו העיקרית של המינוי היא לשמור על נכסים קיימים כדי להבטיח הנאה מהם או למנוע את השמדתם"

(גורן, עמ' 981)

סבורני כי הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלה אף בראש זה.

לסיכום, המדובר בתביעת חוב פשוטה ורגילה, אשר אינה מצדיקה מתן סעדים זמניים קיצוניים כמבוקש בבקשה זו. בנסיבות אלה, סבורני כי די בבקשה למתן צו עיקול זמני כדי להבטיח את זכויותיה של המבקשת.

נוכח האמור – הבקשה נדחית.

אין באמור לעיל כדי לקבוע מסמרות ביחס לבקשה למתן צו עיקול זמני.

ניתנה היום, כ"ד אייר תשע"ח, 09 מאי 2018, בהעדר הצדדים.