26 ינואר 2019

לפני:

כב' הרשמת תמר עציון פלץ

החלטה

1. לפניי בקשה לחייב את המשיב/התובע, תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של המבקשת/הנתבעת, בגין התביעה שהגיש נגדה (להלן: הבקשה והתביעה, בהתאמה).
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה, בתצהירי עדות ראשית של התובעת והנתבעים 1-2 ובכל יתר המסמכים שבתיק בית הדין נחה דעתי, כי דין הבקשה להתקבל מן הטעמים שיפורטו להלן.
3. ביום 2.9.2016 הותקנה תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: התקנות), וכך היא קובעת:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"

1. על פי לשון התקנה הכלל הוא, כי יש לחייב בהפקדת ערובה תובע שאינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה. זאת, בין היתר, כעולה מדברי ההסבר לתיקון תשע"ו (2016) לתקנות, לנוכח הצורך הגובר "להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים" (להלן: דברי ההסבר לתיקון לתקנות. יוער, כי ביום 17.9.2018 נדחתה עתירה לבג"ץ בדבר חוקתיות תקנה 116א, בג"ץ 7016/16 עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים).
2. במקרה שלפניי אין מחלוקת, כי התובע אינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, ולכן הכלל הוא כי יש לחייבו בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו כנגד הנתבע, או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותה מהפקדת ערובה.
3. אשר לדרישה להציג ראשית ראיה להוכחת התביעה נכתב בדברי ההסבר לתיקון לתקנות, כי:

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע  להביא "ראשית ראייה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לתובע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו"

1. ודהיינו, אין די בראשית ראיה בדבר עצם קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, ונדרשת ראשית ראיה אף להוכחת הטענה כי לא שולם לתובעת רכיב כלשהו, או לכך שהמעסיק הנתבע לא קיים חבות אחרת המוטלת עליו על פי דין.
2. חרף האמור, ועל אף שהנטל מוטל על כתפי התובע להוכיח כי יש לפטור אותו מהפקדת ערובה, תגובתו לבקשה לא נתמכה בתצהיר כנדרש, ואף לא פורטו בה העובדות המזכות את התובע בזכויות הנתבעות על ידו (שכן אין מחלוקת כי התובע הועסק על ידי הנתבעת במשך כ- 8 חודשים).
3. כך למשל, בכתב התביעה הסתפק התובע בטענה כללית כי רישיון העבודה שלו הופסק על ידי הנתבעת באופן חד צדדי, ובתגובתו לבקשה לא התייחס לטענות הנתבעת בדבר נטישתו, לרבות מכתב הנתבעת מיום 28.12.2017 (שצורף כנספח לכתב ההגנה).

כמו כן, עיון בתלושי השכר הבודדים שצורפו לכתב התביעה מעלה, כי בניגוד לנטען, התובע קיבל גמול שעות נוספות בשיעור 125% ו-150%, וחזקה כי רישום זה מהווה ראיה לאמיתות תוכנו, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת (דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'ירת – שלום גל ואח', פד"ע כ' 19; דב"ע נו/3-149 פבל רוזנבוים – עמישב שירותים בע"מ, ניתן ביום 20.5.1996). בנסיבות אלה משהתובע לא הבהיר מכוח מה הוא זכאי לגמול שעות נוספות מעבר לגמול ששולם, וכן לדמי חג ודמי חופשה מעבר לרישום בתלושי השכר, הרי שלא עמד בנטל להציג ראשית ראיה לתביעתו ברכיבים אלה.

1. לאור האמור, ואף אם תתקבל טענת התובע לתחולת צו ההרחבה בענף הבניין (בהתאם לרישום בתלושי השכר והגם שהנטל מוטל על כתפי התובע להוכיח זאת), הרי שלא ניתן לקבוע כי התובע עומד בדרישת "ראשית הראיה" כהגדרת תקנה 116א לתקנות, ובפרט משתגובתו לא נתמכה בתצהיר.
2. לכך יש להוסיף, כי גם השכר השעתי ששולם לתובע בהתאם לרישום בתלושי השכר, גבוה מן השכר השעתי בענף הבניה בעת הרלוונטית, בהתאם לצו הרחבה בענף הבנייה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים לפי חוק הסכמים קיבוציים, י"פ התשע"ו 7134.
3. לפיכך, הבקשה מתקבלת.

אשר לסכום הערובה – באיזון שבין זכות הגישה לערכאות, בפרט בעת הגשת תביעה למימוש זכויות סוציאליות מכוח חקיקת המגן; לבין זכותה של הנתבעת שלא להיגרר להליך סרק שאף יקשה עליה להיפרע את הוצאותיה בגינו, ובשים לב לסכום התביעה ולשיעורים המקובלים בפסיקת בתי הדין לעבודה, על התובע להפקיד בקופת בית הדין ערובה בסך כולל של 2,000 ₪, בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו.

לא תופקד הערובה במועד – תימחק התביעה ללא התראה נוספת.

1. לאור חיוב התובעת בהפקדת ערובה, ועל מנת להימנע מהכבדה יתירה, אינני עושה צו להוצאות בגין בקשה זו, והן תילקחנה בחשבון עם סיום ההליך.

ניתנה היום, כ' שבט תשע"ט (26 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.