לאחר שבחנתי את הבקשה ועיינתי בתגובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

מדובר בעסק של קיוסק במכללת סמינר הקיבוצים, אשר מתנהל ללא רישיון לפחות מיום 22.6.17.

במסגרת גזר דין מיום 3.12.19 אישר ביהמ"ש הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, ונקבע צו סגירה מדורג לפיו העסק ייסגר ביום 3.3.20, אולם אם עד המועד הנ"ל יינתן אישור כיבוי אש, מועד הסגירה יידחה ליום 3.7.20.

הגיע יום 3.3.20 ואישור של כיבוי אש להפעלת העסק לא ניתן. כפי שעולה מהבקשה, אישור כנ"ל גם לא צפוי שיינתן. למרות זאת, מבקשים המבקשים לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה ליום 3.7.20.

עיקר טענות המבקשים העומדות ביסוד הבקשה, היו ידועות במועד מתן גזר הדין ונשקלו במסגרת הסדר הטיעון וגזר הדין. תוך התחשבות במכלול השיקולים הוסכם על הצדדים ונקבע בגזר הדין, כי אם עד יום 3.3.20 לא יינתן אישור כיבוי אש, העסק ייסגר במועד זה.

אמנם לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בפסק דין, אולם מדובר בסמכות חריגה אשר השימוש בה צריך שיעשה במשורה. ככלל, אל לו לביהמ"ש ליתן אישור להפעלת עסק ללא רשיון בחסות ביהמ"ש. האינטרס הציבורי ושלטון החוק מחייבים שעסק הפועל ללא רשיון ייסגר, ושפסקי דין יכובדו ככתבם וכלשונם.

בנסיבות הענין, משלא ניתן אישור של כיבוי אש להפעלת העסק, משמדובר בעסק הפועל ללא רישיון לפחות מיום 22.6.17, ומשלא מצאתי בבקשה נימוקים המצדיקים שינוי של המועדים שנקבעו בהסכמה בגזר הדין, אני סבורה כי האינטרס הציבורי גובר על האינטרס הפרטי של המבקשים בהמשך ניהול העסק, ולפיכך אין מקום למתן הארכה המבוקשת.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ב אדר תש"פ, 08 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.