1. התביעה היא לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב התובעת בגין תאונת דרכים. התאונה ארעה בעת ששני הרכבים נסעו בכיכר, וכל אחד מהם טוען שהרכב האחר סטה ממסלולו וגרם בכך לתאונה.

2. באותה כיכר יש שני מסלולי נסיעה. נהג התובעת העיד שהוא נכנס אל הכיכר בנתיב השמאלי, ואילו רכב הנתבע נכנס לכיכר במקביל אליו, בנתיב הימני. לטענת עד התובעת, תוך כדי הנסיעה סטה רכב הנתבע שמאלה ופגע בו. הנתבע, לעומת זאת, טוען כי רכב התובעת הוא שסטה תוך כדי נסיעה ופגע בו.

3. בדיון שהיה בפני ביום 11/3/19 שמעתי את שני הנהגים. עדות שניהם הותירה רושם בלתי מהימן. אף שקשה לפרוט אחד לאחד את הנתונים הנוספים שיצרו את הרושם שבעטיו אני מתקשה להאמין למי מהם, אציין שעצבנותם של שני העדים בלטה לעין, וכך גם תשובותיהם המעורפלות.

4. כאמור, קשה מאוד להסביר ולהבהיר מדוע התרשמתי שעדותם אינה מהימנה. על הקושי להסביר ולפרט עניין זה הצביעו בתי המשפט לא פעם אחת:

"אין לכחד שקיים קושי, עיוני וענייני גם יחד, בהצבעה על אותן "עובדות" המביאות את בית המשפט להכריע בשאלת מהימנותו של עד. מוצקותן של מסקנות המושתתות על יכולתו האובייקטיבית של בית המשפט לרדת לחקר האמת תוך התבססות על שפת הגוף של העד שנויה במחלוקת מלומדים בארץ וברחבי העולם. עם זאת, לבית המשפט לא מוקנים כלים "מדעיים" לבחינת מהימנותו של עד, ומלבד השתלבותם של דבריו בראיות חיצוניות אחרות, נצרך הוא לעיתים להכרעה על בסיס התרשמותו הבלתי אמצעית מן העד. העברתה של זו אל הנייר אינה קלה כל עיקר. לעניין זה אין יפים מדבריו המאלפים של כב' השופט זילבר, שלא נס ליחם גם לאחר קרוב ליובל שנים, לפיהן הכרעה על בסיס התרשמותו של בית המשפט הדן בתובענה היא בגדר עניין שהוא "כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורטא, אזיל סומקא, ואתי חיוורא (או להיפך)" וכל כולו אלא "דק מן הדק עד אין נבדק".

(ע"א 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה פדי יז 6510, 1073).

5. להתרשמות מהדרך שבה נמסרת העדות יש השפעה על מידת האמון שיתן בית המשפט בעד. יחד עם זאת, יש לבחון בנוסף לתחושת הבטן, גם את הגיונה הפנימי של הגרסה ואת השתלבותה של העדות במכלול (ע"פ 1442/06 מ"י נ' פלוני, פורסם בנבו מיום 1/9/08, בפסקה 25 לפסק הדין, וכן ע"א 91/51 מדור חב' לבניין ופינססיים בע"מ נ' ביק, פדי ה 792, 796). ת"א (י-ם) 13875/06 מיכל עטר נ' שירביט (מיום 26/2/09), פורסם בנבו.

6. במקרה שבפני, לרושם הבלתי אמצעי מעדות נהג התובעת, מצטרפים גם נימוקים נוספים, וכולם יחד מביאים אותי לכלל מסקנה שלא ניתן לקבוע, על סמך עדות נהג התובעת, שעלה בידי התובעת להוכיח שגירסתה היא שמשקפת את נסיבות התאונה.

7. נהג התובעת טען שהוא נסע בנתיב הנסיעה השמאלי, אך התמונות שהוצגו בבית המשפט, ואשר הוא עצמו צילם אותן, אינן מתיישבות עם גרסה זו. למעשה, מהתמונות נראה שרכב התובעת לא היה במסלול הנסיעה השמאלי. הוא נראה בהן כשרק חלקו במסלול הנסיעה השמאלי ואילו חלקו האחר במסלול הנסיעה הימני.

8. עד התובעת טען, אמנם, כי התמונות אינן משקפות את עמידת הרכבים ממש לאחר התאונה וכי הן צולמו לאחר שהוא הזיז כבר את רכבו, אך אינני מאמינה לגרסה זו. טענתו, לפיה הרכב הוזז על מנת לפנות את הדרך ליתר הנוסעים בכיכר, אינה מתיישבת עם התמונות שהוצגו. בתמונות נראה רכב התובעת כשהוא חוסם כמעט לחלוטין את שני נתיבי הנסיעה בכיכר, כשחציו מצוי על המסלול הימני וחציו על המסלול השמאלי. אם באמת הייתה התמונה משקפת את מצב הרכבים לאחר שעד התובעת הזיז את הרכב שלו כדי לפנות את הדרך, ניתן היה לצפות שהרכב יעמוד במנח אחר, שאינו חוסם את שני הנתיבים.

9. נתון זה, יחד עם הרושם הכללי שהותיר עד התובעת, שהכחיש תחילה שיש שני מסלולי נסיעה בכיכר, והתפתל לא מעט בניסיון לשכנע את בית המשפט שבשלב מסוים אין שני נתיבים כאלה, אף שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם התמונות או עם השרטוט שהוא עצמו שרטט (ת/1), מביאים אותי לכלל מסקנה שלא ניתן, על סמך עדותו לבדה, לקבוע שעלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה.

10. אדגיש, מדובר בעד יחיד מטעמה של התובעת. אף שלכאורה אין מדובר בבעל דין, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהחברה התובעת היא חברה משפחתית בבעלות אביו של העד, כפי שאישר העד בסוף חקירתו הנגדית. גם אם לא מדובר אפוא בעדות יחידה של בעל דין, כהגדרת מונח זה בפקודת הראיות, הרי שיש להתייחס לעדות זו בזהירות, לנוכח הקשר שבין העד לתובעת.

11. כפי שציינתי גם עדות הנתבע לא הותירה רושם מהימן. זאת, גם כשאני לוקחת בחשבון את דבריו של העד, לפיהם עדותו בתיק שבפני היא הפעם הראשונה שבה הוא מגיע לבית המשפט.

12. מלבד הרושם הבלתי אמצעי, משפת הגוף, ההזעה המוגברת, הפניית המבט, ושאר סימנים גופניים שבלטו במהלך עדות הנתבע, עדותו גם היתה רצופה היסוסים, התחמקויות, וסתירות. כך, נדרשו שאלות מרובות על מנת להבין שהעד התכוון להקיף את כל הכיכר ולשוב אל הכביש ממנו בא (עמ' 6 שו' 25 – 35). העד גם התחמק מלהשיב על איזה נתיב נסע הוא ועל איזה נתיב נסע רכב התובעת (עמ' 8 שו' 8-21). גם בשאלה אם סטה מנתיבו, ולאיזה כיוון, נמצאו סתירות כאשר תחילה טען ש"התחלתי לעבור לימין" (עמ' 8 שו' 34) ואחר כך טען שעבר מנתיב ימיני לשמאלי (עמ' 9 שו' 12 – 13).

13. גם תשובתו, לשאלה אם על פי תנאי עבודתו הוא עשוי להיות מחוייב בתשלום, אם ייקבע שהוא האחראי לתאונה, היתה מתפתלת ומתחמקת ולא עוררה אמון (עמ' 9 שו' 16 – 28).

14. התוצאה היא, שעל פי העדויות, לא ניתן להכריע מי משתי הגרסאות עדיפה. מכיוון שכך, אני דוחה את התביעה, מאחר שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי גרסתה היא הגרסה הנכונה.

15. בנסיבות העניין, אני מחליטה שלא לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ו' אדר ב' תשע"ט, 13 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.