1. עתירה זו עניינה בבקשת העותרת, ד"ר רינת ניניו-הרוש, כי בית המשפט יורה למשיבות לעיין מחדש בהשגותיה על תוצאות בחינת שלב א' לקבלת תואר מומחית ברפואת שיניים לילדים, ובפרט בשאלות מס' 2, 31, 40, 55, 65, 68 ו-112 וזאת בשים לב לעמדתם של שלושה מומחים בתחום התומכים בבקשתה.

זאת ועוד מבוקש, כי בית המשפט יתערב למעשה בהחלטת ועדת הערר ויורה למשיבות להכיר בתשובות שבחרה העותרת לשאלות מס' 2,31,68 ו-40 כתשובות הנכונות או כתשובות נכונות נוספות לשאלות אלה וכן יורה על פסילת שאלה מס' 65 במבחן.

בנוסף, נתבקש סעד אשר יחייב את המשיבות לבצע ניתוח סטטיסטי של השאלות והתשובות בבחינה ויפעלו בהתאם לממצאיו.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. העותרת הינה רופאת שיניים מאז מאי 2008. בשלוש וחצי השנים האחרונות התמחתה ברפואת שיניים לילדים במרכז הרפואי הדסה בירושלים, ועברה במסגרת זאת את כל הבחינות הפנימיות, לרבות הבחינה המסכמת.
2. המשיבה 1, המועצה המדעית של ההסתדרות לרפואת שיניים (להלן: "המועצה המדעית"), היא הגורם האמון על התמחות והתמקצעות רופאי השיניים בישראל.

המשיבה 2, הוועדה המקצועית לרפואת שיניים לילדים (להלן: "הוועדה המקצועית"), היא ועדה מקצועית שהוקמה על ידי המועצה המדעית, בהתאם להוראות תקנה 16 לתקנות רופאי השיניים (אישור תואר מומחה ובחינות), תשל"ז-1977, ותפקידה, בין השאר, הוא קביעת סדרי הבחינה ברפואת שיניים לילדים, וצורתה.

המשיבה 3, ועדת בחינת המומחיות לרפואת שיניים לילדים (להלן: "ועדת הבחינה"), היא ועדה הממונה על ידי הוועדה המקצועית בהתאם לנהלי הבחינות, ותפקידה לאסוף ולחבר שאלות לבחינה ברפואת שיניים לילדים.

המשיבה 4, ועדת הערר של ההסתדרות לרפואת שיניים בישראל (להלן: "ועדת הערר"), היא ועדה שחבריה נבחרים על ידי מליאת המועצה המדעית, ותפקידה לדון בעררים המוגשים על ידי נבחנים, בבחינות המומחיות השונות ברפואת שיניים.

1. בחינת המומחיות ברפואת שיניים לילדים בנויה משני שלבים: בחינת שלב א' הינה בחינה הבוחנת ידע עיוני, בהתבסס על רשימת ספרות שנקבעת על ידי הוועדה המקצועית, כאשר השאלות נכתבות על ידי ועדת הבחינה. בחינה זו מתקיימת פעם בשנה בחודשים נובמבר/דצמבר; בחינת שלב ב' הינה בחינה הבוחנת ידע מעשי, כאשר הזכאות לגשת אליה נתונה למי שעבר תחילה את בחינת שלב א'.
2. ביום 16.11.17 ניגשה העותרת (ביחד עם 8 מתמחים נוספים) לבחינת שלב א' במבחני המומחיות ברפואת שיניים לילדים. הבחינה אליה ניגשה העותרת כללה 123 שאלות מסוג רב-ברירה, המהוות 100% מציון הבחינה הסופי, כאשר על פי נהלי הבחינות (נספח ב' לעתירה) כדי לעבור את הבחינה בהצלחה יש לקבל ציון של 70% ומעלה.
3. ביום 21.11.17 קיבלה העותרת מכתב מיו"ר הוועדה המקצועית בו התבשרה, כי הציון שקיבלה בבחינה עומד על 62% (נספח ג' לעתירה). עוד צוין במכתב, כי העותרת רשאית לגשת לבחינת שלב א' הבאה, וכן כי היא זכאית לערער על תוצאות הבחינה בפני ועדת הערר בהתאם לנהלים.
4. ביום 1.12.17 הגישה העותרת ערעור בפני ועדת הערר, במסגרתו השיגה על 22 שאלות (ראה נספח ד' לעתירה).

ביום 11.1.18 נמסרה לעותרת החלטת ועדת הערר, לפיה לאחר עיון בהשגותיה התקבלו 7 השגות, וכי הציון הסופי שלה בבחינת שלב א' עודכן ל-68% (ראה נספח ה' לעתירה).

יצוין, כי החלטת ועדת הערר כוללת התייחסות לכל השאלות עליהן השיגה העותרת.

1. ביום 6.3.18 פנתה העותרת ליו"ר המועצה המדעית בבקשה, כי ועדת הערר תעיין מחדש בהחלטתה בהתייחס ל-7 שאלות (שאלות 2, 31, 40, 55, 65, 68 ו-112) (ראה נספח ו' לעתירה). פנייה זו נתמכה במכתב חתום על ידי פרופ' אנה פוקס, פרופ' אליעזר אידלמן ופרופ' יוסי שפירא שהביעו תמיכתם בבקשת העותרת ובטענות שהעלתה ביחס ל-7 השאלות המוזכרות בפניית העותרת.
2. ביום 7.3.18 נדחתה בקשת העותרת על ידי יו"ר המועצה המדעית, מהטעם כי בהתאם להוראות נהלי הבחינות החלטת ועדת הערר הינה סופית, וכי אין בסיס לבקשה לעיון מחדש (ראה נספח ח' לעתירה).
3. ביום 16.3.18 נפגשה העותרת עם יו"ר ההסתדרות לרפואת שיניים בישראל, ד"ר יצחק חן, שהשיב לה ביום 18.3.18, כי החלטת ועדת הערר הינה סופית ואין אפשרות על פי נהלי הבחינות להיעתר לבקשה לעיון מחדש (ראה נספח ט' לעתירה).
4. לאחר שבקשותיה של העותרת נדחו פנו, ביום 21.3.18, שלושת הרופאים שצוינו לעיל, אל יו"ר ועדת הערר, בבקשה כי ועדת הערר תשקול שנית את החלטתה (ראה נספח י' לעתירה). בהמשך אף נפגשו הנ"ל עם יו"ר ועדת הערר אך זה סירב לבקשתם.

טענות העותרת

1. לטענת העותרת בשאלות מושא העתירה (7 השאלות כמפורט בסעיף 8 לעיל) נפלו פגמים מנהליים הקשורים באופן ניסוח והבנת הנקרא המצדיקים קבלת הבקשה לעיון מחדש, דבר המצוי בסמכות המשיבות, ואין לקבל את עמדתן, כי החלטת ועדת הערר הינה סופית וכי אין בנמצא הליך של עיון מחדש. לטענתה, המחלוקת לגבי שאלות אלו אינה מתחום רפואת השיניים, כי אם פגמים מתחום המשפט המנהלי המצדיקים עיון מחדש.
2. העותרת הפנתה למספר סעיפים בנהלי הבחינות מכוחם, לטענתה, יש למשיבות סמכות לעיין מחדש בהחלטת ועדת הערר, ואלו הם :
3. על פי סעיף 93 לנהלי הבחינות, מוסמכת הוועדה המקצועית לפסול שאלות בבחינה אם מצאה בדיעבד שאלות שאינן ראויות, וכן לקבל תשובות נוספות כנכונות. לטענת העותרת מדובר בסמכות עצמאית, שניתן להפעיל אף ללא פנייה של נבחן. לטענת העותרת, מקום בו תומכים בהשגותיה שלושה רופאים מומחים, היה על ועדת הערר לבחון מחדש את טענות העותרת;
4. בהתאם להוראות סעיף 154 לנהלי הבחינות הקובע, כי מתמחה רשאי לבקש מהוועדה המקצועית עיון חוזר בהחלטה שניתנה בעניינו בהתקיים נסיבות חדשות או נוספות שלא הובאו בחשבון בהחלטת הוועדה. לטענת העותרת, תמיכת שלושת הרופאים מהווה נסיבה חדשה המצדיקה עיון מחדש.
5. על פי סעיף 169 לנהלי הבחינות רשאית ועדת הערר לבטל החלטה של הוועדה המקצועית או ציון של בחינה לגביהם הוגש ערר. לטענת העותרת, אין בהוראה זו כדי לשלול את סמכות ועדת הערר לשוב ולעיין מחדש בהחלטה שקיבלה.
6. לטענת העותרת החלטת המשיבות שלא לעיין מחדש בהשגותיה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ובשרירות לב, נוכח העובדה כי בעבר הסכימו המשיבות לעיין מחדש בהחלטות ועדת הערר. לטענתה, חוסר סבירות ההחלטה מתחדד לאור התמיכה של שלושת הרופאים בעמדתה.

בהקשר זה טענה העותרת, כי במקרה דומה בבחינת שלב א', שנערכה בשנה הקודמת, הסכימה ועדת הערר לעיין מחדש בערר שהוגש, דבר שהוביל לקבלת חלק מטענות אותו הנבחן, ולשינוי תוצאת המבחן ל"עובר".

1. לעמדת העותרת במקרה דנן החלטת יו"ר המועצה המדעית לדחות את בקשתה לעיון מחדש על הסף מונעת מהוועדה המקצועית ומוועדת הערר לקבל לידן את מכתב הרופאים ולבחון את ההשגות לגופן, ולפיכך נטען כי המדובר בהחלטה שרירותית ובלתי סבירה ועל כן מצדיקה את התערבות בית המשפט.
2. העותרת הוסיפה והעלתה טענות לגופן של השאלות מושא העתירה, וטענה כי נפלו פגמים בדרך הצגת השאלות וניסוחן באופן שמצדיק לטעמה התערבות בית המשפט בשאלות גופן על ידי פסילה או הוספת תשובה נכונה, וכל זאת ביתר שאת נוכח מכתב התמיכה של הרופאים.
3. עוד טוענת העותרת, כי נפל פגם בהתנהלות המשיבות כאשר לא ביצעו ניתוח סטטיסטי של הבחינה, דבר שלדעת העותרת, היה מוביל לפסילת שאלות בבחינה או לקבלת תשובות נוספות, ובתוך גם בקשר לשאלות מושא העתירה.
4. כנגד טענת השיהוי אשר נטענה נגדה, טענה העותרת, כי אין במקרה דנן שיהוי סובייקטיבי, וכי הייתה יכולה לפנות לבית המשפט בעתירה מנהלית במקום להגיש את הבקשה לעיון מחדש, ובכל מקרה לא נגרם למשיבות כל נזק.
5. העותרת הוסיפה וציינה כי מסלול ההתמחות הנדון הינו מסלול קשה וארוך וכי סגירת הדלת בפניה ואי מתן אפשרות להביא עניינה לבחינה חוזרת תפגע בה במידה העולה על הסביר המצדיקה ההתערבות המבוקשת.

טענות המשיבות

1. מנגד טוענות המשיבות, כי דין העתירה לסילוק על הסף בשל השיהוי הניכר בהגשתה, הבא לידי ביטוי בשניים: בקשת העותרת לעיון מחדש הוגשה חודשיים לאחר קבלת החלטת ועדת הערר; העתירה הוגשה כחודשיים וחצי לאחר דחיית יו"ר המועצה המדעית את הבקשה לעיון מחדש, וכארבעה וחצי חודשים לאחר קבלת החלטת ועדת הערר, והכל בניגוד להוראות תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהלים (סדרי דין), תשס"א-2000.
2. לגופו של עניין, טוענות המשיבות, כי בבסיס העתירה ניסיון לגרום לבית המשפט להתערב בשאלות מקצועיות גרידא ובהחלטות של גופים מקצועיים מדעיים בעלי המומחיות לעניין, וזאת בניגוד להלכה המקובלת לפיה בית המשפט לעניינים מנהליים אינו נוטה להתערב בשיקול דעת מקצועי של הגוף שהוסמך לבחון כשירות מקצועית. לטענתן, אין כל עילה מנהלית להתערבות ומדובר במחלוקת מקצועית ולא בקשיים ניסוחיים של השאלות כפי שמנסה העותרת לטעון.
3. בכל מקרה טוענות המשיבות, כי על פי נהלי הבחינות אין לעותרת זכות מוקנית להליך של "עיון מחדש" בהחלטת ועדת הערר. העותרת מיצתה את זכותה להגיש ערר על תוצאות בחינת שלב א' כאשר החלטת ועדת הערר הינה סופית, ואין הוראה המתירה הליך ערעורי נוסף באצטלא של "עיון מחדש". בהקשר זה טוענות המשיבות, כי אין בסעיפים אליהם הפנתה העותרת בנהלי הבחינות (169, 154 ו-93) כדי להועיל לה שכן הם אינם רלוונטיים למקרה הנדון.
4. מוסיפות וטוענות המשיבות, כי גם אם מתקיים הליך של עיון מחדש בהחלטת ועדת הערר, הרי שעל המבקש להצביע על שינוי נסיבות כדי להצדיק הליך שכזה.

אשר למקרים אליהם הפנתה העותרת, בהם נערך הליך של "עיון מחדש" טענו המשיבות, כי לא התקיים הליך של "עיון מחדש" בבחינות שנערכו בשנה הקודמת וכי העותרת לא הניחה כל בסיס עובדתי בנדון.

ככל שהתקיים הליך של "עיון מחדש" הרי שזה נעשה בתחומים שאינם קשורים לרפואת שיניים ובכל מקרה בהעדר פרטים לא ניתן לדעת מה היו הנסיבות שם ויש להניח כי ככל שנעשה הדבר אזי, נתקיימו נסיבות מיוחדות ו/או ההליך נעשה לפנים משורת הדין.

לטענתן, אין במכתב התמיכה של שלושת הרופאים כדי לבסס נסיבות חדשות ו/או מיוחדות כפי שמנסה העותרת לטעון, באופן המצדיק חריגה מן הנהלים. הוסיפו והדגישו המשיבות, כי מידת האובייקטיביות של אותם רופאים מוטלת בספק נוכח העובדה שעבדו בעבר במחלקה בו התמחתה העותרת.

1. אשר לטענות העותרת בדבר הצורך בביצוע ניתוח סטטיסטי, נטען כי מדובר בהרחבת חזית, ולגופו של עניין נטען כי אין בטענה זו כל ממש הן בהעדר מקור חוקי לחייב את המשיבות לבצעו, והן לאור העובדה שמדובר בבחינה בה נבחנו 9 נבחנים בלבד.
2. באשר להשגות לגופן של השאלות, המשיבות הגישו תגובה מפורטת לגופן של ההשגות, וטענו לקיומה של מחלוקת מקצועית ולא לקיומו של פגם באופן ניסוח שאלה כזו או אחרת.
3. לסיכום טענו המשיבות, כי לא נפל כל פגם מנהלי בהחלטת ועדת הערר, כי טענותיה של העותרת נבחנו בקפידה על ידי הגורמים המקצועיים המומחים בתחום במסגרת דיוני ועדת הערר, ואף חלק מהשגותיה התקבלו וציונה בבחינת שלב א' עלה.

נטען, כי לא מתקיימת כל עילה מנהלית שיש בה כדי לבסס העתירה המצדיקה התערבות בהחלטה שלא להתיר עיון מחדש בהחלטת ועדת הערר.

דיון והכרעה

1. אקדים ואומר כי לאחר שחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים ובהינתן ההלכות המשפטיות בנדון ראיתי לנכון לדחות העתירה.

המסגרת הנורמטיבית

1. הלכה ידועה היא כי:

"בית-משפט זה אינו יושב כוועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על-פי חוק לדון בבחינות מקצועיות, ואינו מוכן להחליט, במקומו של הגוף המוסמך, מה התשובות הנכונות ואם הנבחן הצליח בבחינה. כך בתחום הרפואה ובתחום מקצועות אחרים שבהם אין בידי בית-המשפט ידע מקצועי. הכלל הוא שבית-המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול-הדעת של מי שהוסמך לבחון את הכשירות המקצועית, אלא אם הוכח לו כי שיקול-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול-דעת מינהלי" [בג"צ 75055/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1)153, 166 (1999)].

עוד צויין שם, בהמשך, כי:

"הנטייה של בית-המשפט, שלא להעמיד את שיקול-הדעת שלו במקום שיקול-הדעת של הרשות המוסמכת, חזקה במיוחד כאשר מדובר בשיקול-דעת של רשות מקצועית המופקדת על-פי החוק על עריכת בחינות מקצועיות".

כך גם נקבע לגבי עניינים שברפואת שיניים ב-בג"ץ 808/94 סידני נ' המנהל לפי פקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], תשל"ט-1979, פ"ד מח(3) 542 (1994):

"המדובר בשיקול-דעת מקצועי המסור למומחים בדבר, אשר בידם מסורה גם האחריות כלפי הציבור לתוכן החלטתם. מטעם זה, הנטייה של בית-משפט זה, כפי שנקבע לא אחת, היא להשאיר את שיקול הדעת בידי הגוף המקצועי המוסמך, ובית-משפט זה לא ימיר את שיקול-דעתו אם יוברר ששיקוליו של הגוף המקצועי אינם נגועים בשיקולים פסולים" (שם, עמוד 551).

[ראו גם בג"צ 3930/94 זוהרי ג'זמאוי נ' שרת הבריאות, פ"ד מח(4)778, 785 (1994) בענייני רפואה כללית].

בית המשפט העליון שב על הלכה זו כל אימת שבאו בפניו עתירות כנגד גופי הסמכה מקצועיים, וכך אף קבע לאחרונה בעע"מ 3717/18 ד"ר עופר פרץ נ' הוועד הבוחנת של לשכת עורכי הדין בישראל (פורסם בנבו, 10.6.18):

"...בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעת הוועדה הבוחנת בשיקול דעתו. על דרך הכלל, רצוי כי בית המשפט לא ירד לזירה ולא ישים עצמו בנעליה של הוועדה הבוחנת, לא כדי לבחון טיבן ונכונותן של השאלות והתשובות... ולא כדי להכריע אם מדובר בשאלה ש'מתמחה סביר' אינו יכול להשיב עליה...".

[וראו גם עע"מ 6674/17 יונס אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל (פורסם בנבו, 3.12.17)].

לצד זאת נמצא, כי בתי המשפט היו נכונים להתערב בהחלטות של ועדות מקצועיות האחראיות על בחינות הסמכה כאשר ועדת הבחינות חרגה מסמכותה, למשל כאשר כללה בבחינה שאלות שאינן בחומר הלימוד אליו הופנו הנבחנים [בג"ץ 4904/04 ותד נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נח(5) 473 (2004)], וכן בחנו האם ועדת הבחינות שקלה שיקולים זרים או אם נפל פגם בשיקול דעתה היורד לשורש שיקול הדעת המנהלי באופן העשוי להצדיק התערבות שיפוטית או אם מדובר במקרה חריג של עיוות דין ואי צדק [ראו בג"ץ 6250/05 לוי נ' לשכת עורכי הדין (פורסם בנבו, 20.10.2005)].

מהמסגרת הנורמטיבית לנסיבות המקרה שבפני

1. בענייננו, תקנות רופאי השיניים (אישור תואר מומחה ובחינות), תשל"ז-1977 מסמיכות את המועצה המדעית למנות ועדות מקצועיות שתקבענה את סדרי בחינות המומחיות. בנוסף, המועצה המדעית הסדירה את נהלי הבחינות במסגרת "נהלי בחינות מומחיות ונהלי עררים" (נספח ב' לעתירה).
2. במקרה דנן, עיון בנהלי הבחינות מוביל למסקנה ברורה, כי החלטת ועדת הערר הינה סופית וכי אין בנהלים זכות להליך ערעורי נוסף.

סעיף 155 לנהלי הבחינות מעגן את זכותו של נבחן שנכשל בבחינת התמחות להגיש ערר על הציון שקיבל בבחינה, קובע כדלקמן:

"מתמחה יהיה זכאי להגיש ערר על ציון "לא עובר" ("נכשל") שקיבל בבחינת התמחות של א' או שלב ב' שהוא ניגש אליה...".

מעבר לסמכות זו לא מעוגנת בנהלי הבחינות סמכות ערעור נוספת או עיון מחדש הקשורה לציון בבחינה או להחלטת ועדת הערר.

1. העותרת הפנתה לסעיפים נוספים בנהלי הבחינות וטענה, כי יש בהם כדי להתיר את בקשתה לעיון מחדש, ואולם, גם בעניין זה אין בידי לקבל טענות אלה.

סמכותה של הוועדה המקצועית לפי סעיף 93 לנהלי הבחינה, אליו הפנתה העותרת, אינה רלוונטית לענייננו, ואין בה כדי לתמוך בקיומה של זכות לעיון מחדש על החלטת ועדת הערר.

כך גם אין בעובדה שבסעיף 169 לנהלים לא צויין כי ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בעיון מחדש כדי לקבוע כי קיימת סמכות שכזו, כפי שניסתה העותרת לטעון. סעיף 169 לנהלי הבחינות קובע, כי ועדת הערר מוסמכת להתערב בהחלטה הנוגעת לציון בבחינה עליה הוגש ערר אך אין בסעיף זה כדי ללמד על סמכות לעיון מחדש.

כך גם לגבי הזכות לעיון חוזר המעוגנת בסעיף 154 לנהלי הבחינה שאין בה כדי להועיל ולתמוך בטענות העותרת. וכך קובע סעיף 154:

"מתמחה או מי שמבקש שיפתחו לו פנקס התמחות או מי שפונה בבקשה להכיר בו כמומחה או לאשר לו תואר מומחה (להלן, ביחד: הפונה), יהיה רשאי לבקש מועדה מקצועית עיון חוזר בהחלטה שניתנה בעניינו, אם התגלו עובדות או התעוררו נסיבות חדשות או נוספות, שלא היו בפני הועדה המקצועית בעת הדיון הקודם בעניינו של אותו פונה, ושלא הובאו בחשבון בהחלטתה באותו ענין, ואשר הפונה לא יכול היה, למרות שקידה סבירה, לדעת עליהן או להביאן או להעלותן אז בפני הועדה".

עיננו רואות, כי על פי נוהלי הבחינות, הזכות לעיון חוזר שבסעיף 154 הנ"ל רלוונטית לגבי החלטה של הוועדה המקצועית לגבי פתיחת פנקס התמחות או פניה להכרה כמומחה או אישור תואר מומחה למי שלמד במוסדות מתאימים בחו"ל.

סעיף 154 מעגן למעשה פרוצדורה ערעורית עצמאית על החלטות של ועדה מקצועית בעניינים מסוימים המפורטים בסעיף, אשר ציון בבחינת התמחות אינו נמנה עליהם. לפיכך, לא ניתן לפרש את הזכות לעיון חוזר שבסעיף 154 ככזו החלה על החלטת ועדת הערר בענייני ציון נכשל בבחינה.

1. בנסיבות אלו, ניתן לקבוע כי אין לעותרת כל זכות מוקנית להליך של "עיון מחדש" בהחלטה של ועדת הערר על ציון נכשל בבחינה.

העותרת גם לא הוכיחה קיומו של נוהג על פיו מתקיים הליך של "עיון מחדש" בנסיבות מסוימות, באופן היכול להצדיק קביעה בדבר חוסר סבירות החלטת יו"ר המועצה המדעית הדוחה בקשתה בנדון .

העותרת הפנתה למקרים שונים מהם ביקשה ללמד על קיומו של נוהג המאפשר הליך של עיון חוזר בנסיבות מיוחדות.

אלא שהסתמכותה על עת"מ 36139-01-11 ד"ר לבנה שגב דנה נ' המועצה המדעית ההסתדרות הרפואית בישראל (פורסם בנבו, 28.10.11) – אין בה כדי להועיל נוכח העובדה, כי באותו עניין הסכימה ועדת הבחינות, לפנים משורת הדין, לעיין מחדש בהחלטתה, ואין המדובר בהוראת בית המשפט. כמו כן, לא ברור מה היו הנסיבות המיוחדות באותו מקרה אשר הצדיקו הליך זה.

גם הפניית העותרת לעת"מ (ת"א) 1568/07 ד"ר לאוניד בריזגלין נ' ההסתדרות הרפואית בישראל - המועצה המדעית (פורסם בנבו, 7.2.08) – אין בה כדי להועיל מאחר ועיון בפסק הדין מלמד, כי לא דובר שם על הליך עיון מחדש כפי שמתבקש במקרה דנן, וכי שם על פי נהלי הבחינות קיים הליך ערעורי נוסף לוועדה עליונה.

העותרת גם הפנתה למקרה בו לטענתה קיימו המשיבות הליך של "עיון מחדש" לאחר הבחינה שנערכה בשנה שעברה, ואולם העותרת לא הביאה די פרטים אודות מקרה זה ונסיבותיו, בעוד המשיבות הכחישו זאת.

1. אומנם גם בהעדר נוהג מוכח, רשות מינהלית חופשית לעיין מחדש בהחלטה שקיבלה ולקבל החלטה חדשה, אך הדבר ייעשה ככלל כאשר נתקיימו נסיבות חדשות ו/או טעמים מיוחדים.

במקרה דנן טענת העותרת, כי מכתב התמיכה מאת שלושת הרופאים לצד טענותיה בדבר קיומם של פגמים בהצגת השאלות ו/או ניסוח השאלות, מהווים כולם יחדיו טעמים מיוחדים אשר יש בהם כדי להצדיק קיומו של הליך "עיון מחדש" ובהתאם מצדיקים התערבות בית המשפט בהחלטת יו"ר המועצה המדעית, מחמת חוסר סבירותה.

בנסיבות דנן, לא מצאתי כל פגם או חוסר סבירות בהחלטת יו"ר המועצה המדעית אשר דחה בקשת העותרת לקיים הליך של עיון מחדש בהחלטת ועדת הערר בהינתן מכתב שלושת הרופאים ואין לראות בקיומו של מכתב שכזה כ"נסיבות מיוחדות" או "טעמים מיוחדים" המצדיקים קיומו של הליך חריג אשר יש להניח כי מתקיים לעיתים בנסיבות מיוחדות .

נימוקי העותרת לגופן של השאלות הועלו על ידה כבר בערר שהגישה בפני ועדת הערר.

מכתב שלושת הרופאים, ככל שהיה לו מקום, היה צריך להיות מוגש בשלב הערר אותו הגישה העותרת.

הכרה במכתב רופאים כעילה לקיומן של "נסיבות מיוחדות" המצדיקות הליך של עיון חוזר עלול ליצור חוסר שוויון בין נבחנים, ואף להוביל לעשיית שימוש בלתי הוגן בהליכים על דרך של פתיחת נתיב ערעורי חדש והוא הליך "העיון מחדש" בהינתן מכתב תמיכה מרופאים .

סופיות הליך הערר בנסיבות דנן, הינה מחויבת המציאות גם משיקולים של וודאות והעדר אפליה ביחס לנבחנים אחרים.

1. כפי שפורט לעיל, במסגרת העתירה הוסיפה וביקשה העותרת, כי בית המשפט יורה למשיבות ליתן טעם "מדוע לא תיפסל שאלה מס' 65 בבחינה", ו"מדוע לא יכירו המשיבות בתשובות שבחרה העותרת לשאלות 2, 31, 68 ו-40 בבחינה כתשובות הנכונות או כתשובות נכונות נוספות לשאלות אלה" (סעיפים 5ג ו-ד לעתירה).

דהיינו, העותרת מבקשת, בהתבסס על טענותיה לגופן של שאלות ובתוך כך טענותיה כי השאלות הוצגו ונוסחו באופן מטעה ומכשיל, כי בית המשפט יתערב בהחלטת ועדת הערר ויורה על פסילת שאלה ועל קבלת תשובות נכונות נוספות.

לעניין זה, הלכה משכבר הימים היא, כי בית המשפט לא יתערב בשיקול דעתו של הגוף המקצועי האמון על בחינות ההסמכה, אלא במקרים חריגים ביותר, למשל במקרה של חריגה מסמכות או פגם היורש לשורשו של ההליך המינהלי או שיקולים זרים (ראו למשל בג"צ 75055/98 הנ"ל).

בענייננו זה, הגם שאינני מוצאת לנכון לפרט כל טענה וטענה שהועלתה לגבי השאלות מושא העתירה, הרי שלמקרא טענות העותרת לגופן של השאלות, טענות הזוכות לתמיכתם של שלושת הרופאים, כמפורט במכתבם, אל מול תשובת המשיבות, כפי שהיא נתמכת בתצהיר יו"ר המועצה המדעית, מלמדים על קיומה של מחלוקת רפואית בין מומחים שונים בתחום, מחלוקת מקצועית מהותית שלא ראיתי כל מקום להכריע בה, בהינתן העובדה כי אינני יושבת כערכאת ערעור על הגוף המקצועי אשר הוסמך לדון בבחינות מקצועיות אלו ולהכריע במחלוקת מומחים, כי אם אך לבחון את סבירות ההחלטה.

ניסיונה של העותרת לשכנע את בית המשפט כי יש להתערב ולפסול שאלות אלו בטענה כי מדובר בכשלי ניסוח ו/או כשלים לוגיים בניסוח השאלות והתשובות לבחירה, לא צלח נוכח תשובות ענייניות שניתנו לכך על ידי המשיבות, תשובות המלמדות על מחלוקת רפואית מקצועית.

ערה אני לפסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון בעניין עע"מ 3717/18 ד"ר עופר פרץ נ' הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין בישראל (ניתן ביום 10.6.18) וכן עע"מ 6674/17 אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל (ניתן ביום 3.12.17), שם ראה לנכון בית המשפט להתערב בשאלות שעמדו לבחינה ולפסול חלק מהן. יש להניח כי בית המשפט הרגיש נוח להתערב בזירה מקצועית המוכרת לו מקרוב.

35. לאור כל האמור לעיל, בהינתן המסגרת העיונית המצומצמת העומדת לבחינתי ובהינתן הנטען לא שוכנעתי כי החלטת יו"ר המועצה המדעית הדוחה בקשת העותרת לקיים הליך של עיון מחדש בהחלטת ועדת הערר נגועה בחוסר סבירות עד כי יש מקום להתערב בהחלטתו.

כך, גם לא ראיתי לנכון להתערב בשאלות עצמן ולפסול אותן כבקשת העותרת.

36. מעבר לנדרש אעיר, כי אין להתעלם מהשיהוי הניכר המלווה עתירה זו. כעקרון, אין בפניה חוזרת אל הרשות המנהלית בבקשה "לעיין מחדש" כדי לעכב את המועד לפנייה לערכאות, בהינתן מועד מתן ההחלטה אותה מבקשים לתקוף.

החלטת ועדת הערר נמסרה לעותרת ביום 11.1.18, בעוד פנייתה לבית המשפט נעשתה רק ביום 21.5.18. גם בהיות המועד בו נדחתה בקשתה לעיון מחדש – ביום 7.3.18, חלפו למעלה מחודשיים עד להגשת העתירה.

מדובר בשיהוי ניכר שיש בו לכשעצמו כדי להביא לדחיית העתירה.

סוף דבר

37. לאור כל האמור לעיל , דין העתירה להידחות.

העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪ .

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' אב תשע"ח, 17 יולי 2018, בהעדר הצדדים.