1. בתובענה זו עומדת לדיון החלטת ועדת השגה שהתכנסה ביום 13.3.18 (להלן – הוועדה), בעקבות פסק דין בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים, בל 34061-08-17.

2. רקע הדברים:

א. התובע הינו נכה 100% בניידות והוא מבקש להחליף את הרכב בו הוא מתנייד מפולקסוואגן T5 שנת 2010 למרצדס ספרינטר.

ועדה לגודל רכב אישרה לתובע רכב מסוג פורד טרנזיט קאסטום L340.

ב. בהליך קודם (בל 16207-05-16) ניתן ביום 29.3.17 פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים, לפיו הוועדה תזמין שוב את התובע ותבחן את הטענות בנושא הימצאות התובע בקשר עין עם הנהג ובכיוון הנסיעה ואת הטענה כי לתובע מכשירים נלווים אשר הוא צמוד אליהם בכל מקום, כגון מנוף, כיסא שירותים ו(בלון) חמצן.

ג. בהליך נוסף (בל 34061-08-17) ניתן ביום 28.2.18 פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים, לפיו עניינו של התובע "יוחזר שוב לוועדה לגודל רכב, אשר תתייחס לכך שלתובע יש מכשירים נלווים אשר הוא צמוד אליהם בכל מקום, כגון מנוף, כיסא שירותים וחמצן ותיתן דעתה לטענת התובע כי אין מרחב מספיק ברכב לצורך מכשירים אלה והשימוש בהם בעת הנהיגה" (להלן – פסק הדין).

ד. בהתאם להוראות פסק הדין, ועדת ההשגה התכנסה ביום 13.3.18, ציינה את נימוקי ההשגה ואת החלטת הוועדה מדרג ראשון ובפרק מסקנות הוועדה נרשם כך:

"הנבדק נשאל ע"י הוועדה האם קיים צורך בכל נסיעה לכל הציוד המלווה להסעה יחדיו הנבדק ענה וכן עפ"י פס"ד נרשם כי לתובע יש מכשירים נלווים אשר הוא זקוק להם בכל עת שבו נדרש להסיעו לצורך לינה מחוץ לביתו.

בהסתמך לפס"ד בדקה הוועדה את מידות אביזרי העזר שברשותו. הוועדה בחנה ובדקה כי הציוד שבביתו (כיסא שירותים, מנוף חשמלי) המותאם לביתו לא ניתן לקפלם. הוועדה מסרה לנבדק ולמשפחה כי קיים ציוד זהה לזה שברשותו עם יכולת קיפול קלה ונוחה אשר מסופקת ע"י משרד הבריאות, שתאפשר צמצום נפח האחסון ברכב שהומלץ, לציין כי כסא שירותים מתקפל לרוחב של 30 ס"מ, מנוף חשמלי מתקפל לרוחב של 44 ס"מ.

בסידור מתאים הרכב נתונים אלו יאפשרו אחסון הציוד ברכב המומלץ לנסיעות בהם נדרש הציוד.

הנבדק רשאי לקבלם ממשרד הבריאות, לפיכך וועדת השגה מתייחסת בעת המלצתה למידות הסטנדרטיות.

הוועדה הציע למשפחה את הפיתרון הקיים אך נתקבלה בסרוב להחליף לציוד חדיש שיתאים לשימושם בביתו ושידרש מחוץ לביתו.

הוועדה סבורה כי הרכב שהומלץ בוועדת השגה בהחלט עונה לצרכיו למידותיו מאפשר כניסה ויציאה, הסעה בנוחות ובביטחה עם מקום לאחסון כל הציוד הנלווה להם זקוק הנבדק בעת נסיעותיו לצורך לינה מחוץ לביתו עפ"י מידות מכשירי שיקום המסופקים כיום ע"י משרד הבריאות ונבחרו ע"י מכרז ארצי לשימוש כלל הנבדקים.

לפיכך הוועדה דוחה את השגתם להחלפת רכב גדול יותר בשל טענות שהוצגו בפניה."

החלטה זו היא העומדת לביקורת בתובענה זו.

3. במסגרת כתב התביעה, נטענו הטענות הבאות:

א. הרכב המאושר מאפשר כניסה לרכב וסיבוב עם הכיסא בתוך הרכב, אך אין בו מספיק מקום לנסיעה עם כל הציוד הנלווה הנדרש הקיים ברשות התובעת, וזאת גם אם המנוע וכיסא הרחצה יוחלפו למתקפלים.

ב. התובע זקוק לכיסא גלגלים, שהוא מכשיר ההתניידות הראשי. כמו כן זקוק למנוף, המשמש ככלי למעבר משכיבה לישיבה וההפך, והוא נמצא בשימוש בנסיעות לטיפולים המצריכים מעבר למיטה, כגון מיון או בדיקות CT ו– MRI או בנסיעות ארוכות המצריכות לינה מחוץ לבית, כגון אירוח או שהיה בבית החולים. במקרים אלה (אירוח או שהיה בבית חולים) התובע גם זקוק לכיסא רחצה ושירותים. בנוסף, התובע זקוק למחולל חמצן ולבלון חמצן, מאחר שבלון מלא מספיק רק לשעתיים. השימוש בבלון נעשה במעברים ובמקומות ללא מתח מתאים ואילו השימוש במחולל חמצן נעשה במקום בהם יש שקע מתאים. עוד התובע נזקק למעלית, המשמשת לעליה ולירידה מהרב עם כיסא הגלגלים וכן לכיסא למלווה צמוד במהלך הנסיעה.

ג. התובע ערך בדיקות אצל היבואן, על מנת לבדוק אם הציוד הנדרש נכנס לרכב המאושר ואלה כללו – מדידת הרכב, יצירת שרטוטים בקנה מידה של תא הנוסעים ושל הציוד הנלווה וכן גזירת פוליגלים במידות של הציוד ומיקומם בתוך הרכב (אצל היבואן). מהבדיקות עלה שאין ברכב המאושר להחלפה מספיק מקום לכיסא הרחצה ולא הושאר מקום לרצועת עיגון לכיסא.

ד. לא ניתן להחליף את הציוד הקיים לציוד מתקפל, מאחר שהציוד שנרכש עלה כסף רב ואת הציוד המתקפל לא ניתן להשאיר מאוחסן ברכב, שיעמיד אותו בפני סכנת גניבות ואף עלול להיפגע מהחום ברכב הסגור.

בנוסף, מנוף מתקפל יתפוס אות והשטח כמו המנוף הקיים ולעניין זה בוצעו הדגמות בביתו של התובע. התובע גם ציין כי מנוף מתקפל פחות יציב ופחות קל לתפעול ממנוף קבוע ומצריך יותר מאמץ בשימוש.

ה. החלטה הוועדה מתעלמת מהוראות פסק הדין. חברי הוועדה לא בדקו פיזית את גודל הרכב ואם כל הציוד ייכנס ולא חישוב מידות ושרטוטים. אם היו עושים כן, היו נוכחים שכל הציוד אינו יכול להיכנס, גם אם מדובר בציוד מתקפל.

ו. הוועדה קבעה כי ניתן לקבל ציוד מתקפל ממשרד הבריאות, איך אין וודאות שזה יאושר ומדובר בציוד שיש לשלם עבורו.

ז. קביעת הוועדה לפיה אין זה בטיחותי לנסוע עם מנוף פתוח ברכב אינה נכונה והדברים אינם מתיישבים עם בדיקות שבוצעו עם חברות אבזור שונות.

4. התובע הגיש אישורים רפואיים של בנו, המשמש כנהג מלווה. כמו כן הגיש חוות דעת של מר שלמה נצר, מהנדס מכונות, לפיה נפגש עם התובע אצל היבואן, בדק את אפשרות סידור הציוד בתא המטען של הרכב המאושר לפי גזרי פוליגל, ניסה מספר אפשרויות סידור והגיע למסקנה כי גם ללא השארת מקום להתקני העיגון, אין מספיק מקום בפורד כדי להוביל את כל הציוד הנדרש. כן נטען כי אין ניסיון קודם לזיווד ברכב המאושר, ולעומת זאת התקנה מוצלחת לציוד כבר בוצעה ברכב מסוג מרצדס ספרינטר.

5. בישיבת ההוכחות, המומחה מטעם התובע לא נחקר ובנו של התובע, אשר מסר תצהיר בהליך, אישר שהוא התייחס במסמכים הרפואיים שהוגשו למגבלותיו הרפואיות ולא למצבו הרפואי של התובע.

מטעם הנתבע העיד מר אורן נדב, אחד מחברי הוועדה שהחלטתה עומדת לדיון.

6. לפי עדותו של מר נדב, הוא יועץ טכני במרב"ד, בוועדות ערר וכן עובד במשרד הבריאות ביחידה הארצית למכשירי שיקום וניידות, בעל נסיון של 15 שנים בתחום אביזרי השיקום ואף היה מעורב בכתיבת המכרזים לאביזרים שבסל .

במסגרת עדותו, הוגשו מספר תמונות של הרכב המאושר (נ/1 – נ/5), המדגימות בדיקה שהעד ערך ("לבקשת מנהל המרב"ד ניגשתי לרכב זהה שהומלץ, הבאתי ציוד כזה מהמחסן אצלנו, קיפלתי אותו הכנסתי אות ולרכב והבאתי צילומים שביה"ד יוכל לראות ולהתרשם"). במקביל להצגת הצילומים, הוסבר כי נראים בהם המעלית, שני ספסלים (אחד מתקפל ואחד קבוע), מנוף מתקפל וכיסא שירותים/ רחצה מתקפל, כשהרכב צולם מזוויות שונות (מהחלק האחורי שלו, מהצד ובצידוד מלפנים).

כאשר נשאל לגבי אביזרים נוספים שנזכרו בפסק הדין (כגון מחולל חמצן ובלון חמצן), העד השיב כי הרכב שצולם כולל מושבים שהוספו ואינם כלולים בהחלטת הוועדה, "לכן ניתן להבין שאם כל המושבים הללו לא היו קיימים, הציוד הזה היה נמצא במקום עוד יותר נרחב ברכב".

7. להלן תמצית טיעוני הצדדים בסיכומיהם:

א. לטענת התובע, הוא זכאי לרכב בו הוא יכול להתקין את האביזרים המצויים ברשותו ומקום בו הוועדה דנה באביזרים מסוג אחר (מתקפלים), הרי שהתאימה לו רכב שבו אין מקום לאביזרים המצויים כיום ברשותו. הוועדה אינה יכולה לכוף על התובע להחליף את הציוד הרפואי שברשתו והטענה לפיה התקנת אביזרים אלה ברכב אינה בטיחותית היא טענת סרק.

אם הנתבע סבר כי המכשירים הנלווים לתובע ואשר ברשותו הם ברי החלפה, היה עליו לומר זאת בהליכים הקודמים. בשלב זה, אין כל משמעות להשבת עניינו של התובע לוועדה, אם הנתבע רשאי לדרוש את החלפת הציוד. גם עם פי הוראות פסק הדין, היה על הוועדה לדון באביזרים הקיימים שברשות התובע.

למעשה, הוועדה התעלמה מהוראות פסק הדין, היא מקובעת בדעתה ופעלה בניגוד להוראותיו.

אשר לעד מטעם הנתבע ולצילומים שהציג, הרי שהטענה לפיה יש מקום גם לציוד הנוסף היא השערה בלבד, מאחר שהנושא לא נבדק. בנסיבות אלה, יש לקבל את האמור בחוות הדעת המומחה מטעם התובע, שהנתבע ויתר על חקירתו הנגדית.

ב. לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות מאחר שהוועדה פעלה על פי פסק הדין, על יסוד הממצאים הרפואיים וכלל נתוניו האישיים של התובע, בהתאם להוראות הסכם הניידות.

עוד נטען כי סמכות בית הדין היא לבחון אם נפל פגם בסבירות החלטת הוועדה, אך בית הדין אינו מוסמך להעניק זכויות מעבר להוראות הסכם הניידות. במקרה דנן, לא נפל פגם בהחלטת הוועדה. התובע לא פירט מכוח איזה סעיף בהסכם הניידות הוא מבקש לאשר את האביזרים אותם הוא מבקש לשנע ברכב. הוועדה שמעה את התובע, בדקה באופן יסודי את מידת ההתאמה של הרכב המייצג לנתוניו האישיים והוסבר בעדות שנשמעה בבית הדין מדוע לא ניתן להסיע את התובע עם ציוד שאינו מאובטח ברכב באופן בטיחותי. מדובר בהחלטה מנומקת שאין להתערב בה.

דיון והכרעה

8. המקור הנורמטיבי לזכויות המוגבלים בניידות הוא הסכם בדבר גמלת ניידות, בין מדינת ישראל ובין המוסד לביטוח לאומי, אשר מתפרסם בילקוט הפרסומים (להלן – הסכם הניידות או ההסכם). הפיקוח השיפוטי של בית הדין על ביצועו של ההסכם דומה לפיקוח על חקיקת משנה וזאת לאור מהותו של ההסכם (דב"ע נו/ 01-24 המוסד לביטוח לאומי – יונגרייז, פד"ע לא 577 (1996)). נפסק כי אין בית הדין מוסמך להעניק זכויות למוגבל בניידות מעבר להוראות ההסכם (דב"ע נו/ 0-337 לוי מלמד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 364 (1998)) וכי אין להעניק זכויות למוגבל בניידות, ככל שהדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו (דב"ע נז/ 0-282 עטל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל 501 (1998)).

בהתייחס לקביעות לגבי הרכב המאושר, בהתאם להסכם הניידות, נפסק כי "המכון הרפואי לבטיחות בדרכים הינו "גוף מקצועי, אשר הצדדים להסכם הפקידו בידיו את בדיקתם של המוגבלים בניידות" (דב"ע נב/0-84 שמעון הזנפרץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 301 (1993)), ולכן יש להתערב בהחלטותיו רק ככל שחרגו מהוראות ההסכם המסמיך, ממתחם הסבירות או ניתנו שלא בדרך המקובלת ושלא בתום לב (שם; כן ראו בדב"ע נו/0-33 רויטל לוי מלמד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 364 (1998); עב"ל 1346/00 שלום בן שלום – המוסד לביטוח לאומי, מיום 24.5.01)." (עב"ל (ארצי) 18559-07-10 המוסד לביטוח לאומי – צברי, 5.12.11, להלן – עניין צברי).

עוד נפסק בעניין צברי, כי "המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, על שתי ערכאותיו (ועדה לגודל רכב וועדת השגה), הוסמך לקבוע את הרכב והאביזרים המיוחדים המתאימים למוגבל בניידות, בהתאם לצרכיו הרפואיים-שיקומיים ולקריטריונים המפורטים בהסכם; ... במסגרת סמכותו המקצועית של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים כפי שנקבעה בהסכם, מוטל עליו לקבוע את הרכב המתאים למוגבל בניידות בהתאם לצרכיו, כמו גם את האביזרים המיוחדים אשר נדרש להוסיפם לרכב. הרכב המתאים אמור להיקבע בהתאם לצרכיו הרפואיים-גופניים של המוגבל בניידות, תוך הנמקה בכתב בקשר לכך, וככל שקיימות מספר אפשרויות מתאימות - תוך בחירת האפשרות הזולה ביותר מביניהן. בנוסף יש לאשר כל אביזר מיוחד אשר "דרוש לצורך הנהיגה ובטיחות הנסיעה והשימוש ברכב", בהתאם לשיקול דעתו המקצועי של המכון" (כל ההדגשות במקור – ד.ו.).

זאת ובנוסף – "על-פי מבחן הפסיקה, על בית הדין להעביר תחת שבט ביקורתו השיפוטית את החלטת הוועדה ולבחון סבירותה (דב"ע נה/172-0 מצקביץ - המוסד לביטוח לאומי, והאסמכתאות שם, לא פורסם)." (עב"ל (ארצי) 1346/00 בן שלום – המוסד לביטוח לאומי, 24.5.01).

על יסוד כל האמור לעיל יש לשוב ולבחון את החלטת הוועדה.

9. בעניינו של התובע, יש לבחון האם הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין מיום 28.2.18. בפסק הדין הורה בית הדין לוועדה להתייחס "לכך שלתובע יש מכשירים נלווים אשר הוא צמוד אליהם בכל מקום, כגון מנוף, כיסא שירותים וחמצן ותיתן דעתה לטענת התובע כי אין מרחב מספיק ברכב לצורך מכשירים אלה והשימוש בהם בעת הנהיגה".

מהחלטת הוועדה עולה כי פעלה על פי הנחיות בית הדין. הוועדה ביררה עם התובע את הצורך באביזרים בכל נסיעה, בחנה את מידות האביזרים שברשות התובע, ציינה כי קיים ציוד זהה עם יכולת קיפול קלה ונוחה, המסופק על ידי משרד הבריאות ושבסידור מתאים של הרכב, יתאפשר אחסון של הציוד ברכב המומלץ. לאור כל אלה, הוועדה הגיעה למסקנה לפיה "הרכב שהומלץ בוועדת השגה בהחלט עונה לצרכיו למידותיו מאפשר כניסה ויציאה, הסעה בנוחות ובביטחה עם מקום לאחסון כל הציוד הנלווה להם זקוק הנבדק בעת נסיעותיו לצורך לינה מחוץ לביתו עפ"י מידות מכשירי שיקום המסופקים כיום ע"י משרד הבריאות ונבחרו ע"י מכרז ארצי לשימוש כלל הנבדקים".

10. בתשובה לנטען בסיכומי התובע, כאילו הוועדה לא פעלה על פי פסק הדין, הרי שמעדותו של מר נדב עולה כי ההיפך הוא הנכון. העד הסביר כי למרות שהאביזרים שהתובע מתנייד איתם אינם בהסכם והעד ראה בהם אביזרים שנדרשים לבית ולא להתניידות, "למרות זאת הוועדה החליטה על רכב שכן ניתן להוביל את הציוד המבוקש..." (עמוד 4 שורות 25 – 27).

11. התובע מבקש לקרוא בפסק הדין חיוב של הוועדה לדון בעניינו לפי האביזרים שיש ברשותו, אך פסק הדין אינו מנוסח כך. הוועדה, שהיא ועדה מקצועית, סוברנית לקבוע כי גם אם התובע נדרש להתנייד עם כל האביזרים שברשותו, אין מניעה שהתובע ישתמש באביזרים מתאימים בעלי מימדים אחרים, שניתנים לקיפול ולהסעה יחד עמו.

12. אשר לחוות דעת המומחה מטעם התובע, מר נדב התייחס בחקירתו הנגדית להמלצתו ובסופו של דבר, מדובר במחלוקת מקצועית. בלשונו – "הבחירה שנעשית על ידי המטופל להציג את הדברים בצורה שנוחה לו, אז אני מציג את הדברים בצורה שיש מקום, ואם רוצים ניתן, למרות שאנחנו לא מאפשרים את הציוד המתקפל הזה. אנחנו מתייחסים למה שאנחנו יכולים ויש מקום." (עמוד 9 החל משורה 30).

13. לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה.

14. סוף דבר – התביעה נדחית, ללא צו להוצאות, כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי.

ניתן היום, כ"ה אדר תש"פ, (21 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.