המבקשת עתרה להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מחודש יולי 2015. המדובר בדוח מהירות המבוסס על צילום והמבקשת טענה כי מי שנהג ברכב במועד הרלוונטי הוא מר שלום ברקאי אשר תצהירו צורף לבקשה.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי הקנס שבצד הדוח שולם זה מכבר, עוד בשנת 2017, עשנה וחצי לפני הגשת הבקשה. בהחלטה מיום 31.5 אפשרתי למבקשת להשלים טענותיה בהקשר זה, והיא אמנם הגישה תצהיר לפיו הקנס שולם במסגרת הליכי גבייה ועיקול נגדה, כך שהיא לא הייתה מודעת לו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מקבל את עמדת המשיבה ודוחה את הבקשה.

כידוע, כפי שנקבע בסעיף 229(ח') לחוק סדר הדין הפלילי:

"שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו".

לפיכך, הארכת מועד לאחר תשלום אינה אפשרית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן כפי שקבע בית המשפט העליון ברע"פ 2096/07 צפורה כוכבי נ' מדינת ישראל – מקרה בו לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת כי תלוי נגדו אישום.

עוד ראו לעניין זה רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (29.1.08); רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (10.11.08) ורע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 8.1.09), ורבים אחרים.

גם לא קיבלה המבקשת, לפי טענתה, את הדוח בסמוך למועד הרלוונטי, הרי צריכה הייתה לדעת עליו לאחר שנפתחו נגדה הליכי גבייה, במסגרתם שולם הדוח. בעניין זה כבר נקבע כי גם תשלום במסגרת הליכי גבייה ייחשב כתשלום בידי אדם, אשר יש לראותו כמודע בגין מה שולם הקנס וראו לדוגמא רע"פ 2417/15 בעניין אור אבידן וההחלטה בעפ"ת 34355-09-15 בעניין עלא עיסא שם דחה בית המשפט המחוזי בחיפה טענתו של המערער כי לא היה ער לכך שהתשלום שביצע היה גם בגין הדוח הרלוונטי וקבע כי "חזקה היא כי אדם המשלם תשלום כלשהו, יודע עבור מה הוא משלם".

יותר מכך, התשלום בוצע בשנת 2017, כשנה וחצי לפני הגשת הבקשה. גם אם ניתן היה לקבל כי בעת נקיטה בהליכי גבייה כנגדה שילמה המבקשת את הקנס מבלי לדקדק בפרטים, לא ניתן לקבל השתהות כה ארוכה מצידה בבירור הפרטים. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בעניין אבידן הנ"ל: "אף נמצאנו למדים כי הבקשה הוגשה לבית משפט קמא, רק בחלוף כארבעה חודשים מתשלום כפל הקנס, ביום 8.7.14 . על כן גם לא התמלא בעניינה של המערערת התנאי הנוסף המתחייב, קרי הגשת בקשה באופן מיידי לאחר שהוסרה המניעה".

החוק אינו קובע מועד להגשת בקשה להארכת מועד, אולם מובן כי כאשר המועד להגשת בקשה להישפט הינו שלושה חודשים, הרי הגשת בקשת להארכת מועד לאחר זמן כה רב מהווה שיהוי בלתי סביר ובלתי מוסבר בנסיבות אלה. ראו לעניין זה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 453-10-09 אבו אלמוהנד:

"ההסבר של המערערים לאיחור בהגשת בקשתם להישפט למשטרה, היה עשוי להוות נימוק סביר וראוי, לו היו פונים מייד לבית המשפט בבקשה להארכת המועד. המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר.על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין."

בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה בידי בית המשפט העליון ברע"פ 511/10.

אינני מתעלם מהעבודה שקיים תצהיר אדם אחר המקבל אחריות לעבירה, אולם כבר קבע בית המשפט העליון כי בהליך זה, של הארכת מועד להישפט, יש לפן הדיוני משקל מוגבר לעומת הליכים אחרים:

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט".

רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל

מעבר לאמור לעיל, בחינת תצהירו של מר ברקאי מגלה כי אינו עומד בדרישות שקבע בית המשפט העליון בעניין אמנון סאלם (רע"פ 8427/17) לביסוס חשש לעיוות דין. כמו במקרה שם, גם במקרה דנן לא ברור כיצד יכול המצהיר לומר בתצהיר שנערך שנתיים וחצי לאחר מועד האירוע כי דווקא הוא שהחזיק ברכב במועד זה, ובהעדר אסמכתא התומכת בהצהרה זו, המדובר בתצהיר סתמי שאינו מבסס כאמור טעם להארכת המועד.

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל גם יחד, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ז סיוון תשע"ח, 10 יוני 2018.