1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 14.3.2018 בצומת כביש 44/קפלן (אזור). התובעת טוענת לנזקים בסך כולל של 13,581 ₪, בגין שווי רכב (לאחר ניכוי שרידים) ושכר שמאי. הנתבע 1 הגיש אף הוא תביעה, עבור נזקיו, בתא"מ 57308-08-19 (בפגרה, פחות משבועיים לפני יום הדיון), בסך של 10,528 ₪ (אף כאן, בעבור שווי רכב לאחר ניכוי שרידים ובצירוף שכר שמאי).

2. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים, זאת חרף מחלוקת מצומצמת מאד באשר לארוע התאונה עצמו.

3. התובעת פנתה שמאלה בצומת בו הרמזורים לא פעלו, ועל מנת להשלים את הפניה, עליה לחצות 4 נתיבים של תנועה נגדית, כשהימני (הרחוק ממנה) הוא נת"צ. כלי הרכב ב-3 הנתיבים הקרובים אליה עמדו ואפשרו זאת, ואילו הנתבע ניסה לחצות את הצומת על הנת"צ. הרכב שעמד ראשון ברמזור, בנתיב הימני מבין 3 הנתיבים הרגילים, היה רכב מסחרי גבוה, שחסם את שדה הראיה של שני הנהגים המעורבים. חזית רכב התובעת פגעה בדופן שמאל של רכב הנתבע, וזה המשיך בנסיעה ישר וימינה, תוך עליה על אי תנועה פינתי וירידה ממנו, ועליה על מדרכה עד לפגיעה באנדרטה שבימין הדרך.

4. למעשה, אין כמעט מחלוקת בין הצדדים.

5. התובעת טוענת, כי נכנסה לצומת מאחורי רכב נוסף שפנה שמאלה, וכלי הרכב בכיוון הנגדי נאלצו לעצור; עם זאת, היא התקשתה להסביר כיצד הגיע רכב הנתבע לפני חזית רכבה, אם היתה מאחורי רכב אחר, והניחה כי הרכב שלפניה כבר הגדיל את הפער ונכנס לתוך רחוב היעד (אם כי לא הבחינה בכך).

6. הנתבע טוען, כי הוא נסע על הנת"צ לאחר שעמד בנתיב שלשמאל הנת"צ משך 2-3 דקות, ולאחר שראה שהתנועה בנת"צ זורמת. אף הוא טען שנכנס אל הצומת לאחר רכב אחר (מונית), והוא טען עוד, כי נסע במהירות של 30-40 קמ"ש.

7. לאחר ששמעתי את שני הנהגים, אני סבור כי אין מקום לתת אמון בגרסת הנתבע באשר לשתי נקודות אחרונות אלה: לא מסתבר בעיני שרכב חלף לפני הנתבע אל מול עיני התובעת, והיא לא נעצרה, ובמיוחד לא מסתבר בעיני כי רכב הנתבע היה במהירות הנטענת, נוכח תוצאות התאונה, והמרחק שעבר הרכב מרגע הפגיעה ועד שנעצר באנדרטה. גם הטענה כי עמד 2-3 דקות והמתין אינה מתיישבת עם ניסיון החיים באשר לתנועה בצומת מרומזר בו הרמזורים אינם פועלים, ולבטח שאינה מתיישבת עם כך שהנתיב הרביעי נותר פנוי לתנועה כל העת.

8. דבריו של הנתבע גם אינם מתיישבים לגמרי עם דבריו בשיחה שהוקלטה עמו בהמשך אותו יום (אם כי הוא, מצדו, ביקש להפנות את תשומת הלב לכך שההקלטה נעשתה בשעה שהיה זמן קצר יחסית לאחר פגיעת ראש), או עם דבריו במשטרת ישראל, מספר ימים לאחר מכן, בכל הנוגע לנתיב הנסיעה עליו נסע.

9. אני מאמץ את גרסת התובעת, אפוא, באותן נקודות קלות של מחלוקת בין הצדדים, ובכל מקרה, נדמה כי התמונה של התאונה ברורה: התובעת היתה אמורה לצאת מנקודת הנחה שמהנתיב הרביעי, המוסתר מעיניה ע"י הרכב הגבוה, עשויה לבוא תנועה – בין אם רכב כגון מונית (בהנחה שאוטובוס גדול מספיק כדי שהרכב הגבוה לא יסתיר אותו) – ובין אם אופנוע או אופניים), ולעבור מהנתיב השלישי לרביעי בזהירות יתרה; ואילו הנתבע התפרץ לצומת, על נתיב אסור לנסיעה (עבורו), ובלא לתת את הדעת כלל באשר לסיבות שהביאו את כלי הרכב שלשמאלו לעמוד. ברור, כי אף הוא היה אמור לצפות לאפשרות שרכב כלשהו חוצה את הצומת, ולבד מכך שאסור היה לו להגיע לצומת על הנתיב המסוים, היה בוודאי חייב להבין שכלי הרכב האחרים בכיוונו נתנו זכות קדימה לרכב חוצה, והיה עליו להתאים את התנהגותו להנחה זו.

10. בנסיבות אלה, אני סבור שיש לחלק את האחריות בין הנהגים ביחס של 75:25 לחובת הנתבע (מדובר בחלוקת אחריות המקימה עילת תביעה).

11. באשר לתיק שבפני, אני מחייב, אפוא, את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 10,186 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 374 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, ט' אלול תשע"ט, 09 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.