לפניי ערעורה של גב' אנה יונתנוב (להלן – המערערת) על פסק דינו של בית הדין לעררים בירושלים (כב' הדיין אלעד אזר) מיום 12.4.2018, בגדרו נדחה ערר כנגד החלטת המשיבה לדחות את בקשת המערערת למתן מעמד בישראל.

המערערת ילידת אוקראינה, אלמנתו של אזרח ישראלי, השוהה בישראל כדין מזה 16 שנים, תוך שמרבית השנים מחזיקה היא ברישיון ישיבה מסוג א/5 מכוח נישואיה לאזרח ישראלי. ההליך המדורג הופסק מספר פעמים על ידי המשיבה נוכח התרשמותה השלילית מכנות הקשר הזוגי בין השניים, אולם במסגרת עתירה שהגישה המערערת בזמנו, הושגה הסכמה לחידוש ההליך המדורג בשנת 2013. ההליך המחודש נגדע באיבו כבר בשנת 2015, נוכח פטירתו של בן הזוג הישראלי. המערערת ביקשה להעביר את עניינה לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים - הן על יסוד נוהל הטיפול בהפסקת ההליך המדורג לבן זוג זר של אזרח ישראלי, והן על יסוד טעמים הומניטאריים כלליים הנוגעים לעניינה. בקשתה זו נדחתה על הסף על ידי ראש הדסק מטעם המשיבה, ועניינה של המערערת לא הובא לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית. הערר שהוגש על החלטה זו בפני בית הדין לעררים נדחה. כפי שיבואר סבורה אני דין הערעור להתקבל ולא היה מקום לסילוק בקשתה של המעררת על הסף.

אפרט.

עיקרי העובדות

1. המערערת, אזרחית אוקראינה, ילידת 25.7.1948 (כבת 70), אלמנתו של אזרח ישראלי, ואם לבת בגירה המתגוררת באוקראינה. למערערת ולבן זוגה הישראלי לא נולדו ילדים משותפים בישראל.
2. המערערת ובן זוגה הישראלי, הכירו בשנת 1999 במהלך טיול בטורקיה. בעקבות כך, המערערת נכנסה לראשונה לישראל ביום 10.4.2001, באשרת תייר מסוג ב/2, וביום 19.6.2001 יצאה מישראל.
3. השניים נישאו ביום 29.6.2001 (עבור שניהם לא היו אלו נישואים ראשונים). בעקבות כך, שבה המערערת לישראל בהזמנת בעלה המנוח ביום 22.9.2002, ברישיון ביקור מסוג ב/2.
4. ביום 4.12.2002, הגישה המערערת בקשה להסדרת מעמדה בישראל מכוח הנישואין, במסגרתה טענו בני הזוג כי מכירים משנת 1999 ומגוריהם משותפים משנת 2001. באותו יום, ניתן למערערת רישיון ביקור מסוג ב/2 עד ליום 4.3.2003, וביום 27.2.2003 הוארך רישיונה של המערערת עד ליום 26.3.2004.
5. ביום 18.3.2004, ניתן למערערת רישיון שהייה ועבודה מסוג ב/1 עד ליום 18.6.204, וביום 3.6.2004, ניתן למערערת רישיון ישיבה מסוג א/5 וזאת עד ליום 3.6.2005. ביום 30.5.205 הוארך רישיונה של המערערת עד ליום 30.5.2007, וביום 18.5.2008, הוארך רישיונה עד ליום 18.11.2008.
6. בני הזוג הגישו בקשה להתאזרחות המערערת מכוח ההליך המדורג, ובמסגרת זו נקבע להם ריאיון ביום 7.8.2008. במהלך הריאיון, ביקש המנוח להפסיק את ההליך המדורג בטענה כי בני הזוג מסוכסכים ביניהם, כי אין ברשותם חשבונות משותפים וכי חושש הוא כי המערערת תיפרד ממנו לאחר שתקבל מעמד בישראל. המערערת מצידה הכחישה את הדברים באומרה כי היא מטפלת בו ודואגת לכל צרכיו, וכי טענותיו של האיש נובעות מקושי נפשי עימו הוא מתמודד וכי המנוח זקוק לטיפול פסיכיאטרי. כעבור ימים ספורים, ביום 11.8.2008, שבו המערערת והמנוח למשרדי המשיבה יחד, והמנוח התחרט על דבריו בריאיון וביקש לבטל את הצהרתו הקודמת.
7. לפיכך, ביום 16.12.2008, נאותה המשיבה להאריך את רישיון הישיבה מסוג א/5 של המערערת, וזאת עד ליום 24.12.2009. ביום 21.12.2009, שוב פנו המערערת והמנוח ללשכת המשיב בבקשה להארכת רישיונה מסוג א/5, ומסרו כי רבו ביניהם, אולם לאחר מכן שוב חזר בו המנוח מדבריו.
8. ביום 27.4.2010, נערך לשניים ריאיון נוסף במהלכו התרשמה המראיינת כי המדובר בזוגיות שאיננה יציבה, וזאת לנוכח טענתו של המנוח לבעיות אינטימיות ביניהם, וכן טענתו כי המערערת עזבה את הבית פעמים רבות וחזרה. המנוח ציין במהלך הריאיון כי אמנם חשב לחפש אישה חדשה אך כעת הוא והמערערת חיים יחד, והמערערת מבשלת לו אחרי העבודה. עוד ציין כי המערערת משלמת חצי מתשלומי המשכנתא שלו מדי חודש. המערערת ציינה כי המנוח לוקח תרופות נגד לחץ דם וכי "יש לו בעיות עם הראש, הוא צועק, מתעצבן". לדבריה, היא עזבה את בעלה ליום אחד והלכה לחברה. המערערת הסבירה למנוח כי בלעדיה הוא לא יוכל לשלם משכנתא. עוד ציינה המערערת כי המנוח מבוגר ויש להם קושי ביחסים האינטימיים. עוד אמרה המערערת: "אני מרחמת עליו, בלעדיי הוא ילך לאיבוד. הוא גדל ב.. יתומים ויש לו הרגשה של מחסור כל הזמן". עוד ציינה כי לאחרונה החל לשכוח דברים ואף את התרופות אינו לוקח בזמן, וכן אמרה כי המנוח כלל אינו בקשר עם בניו.
9. ביום 26.5.2010, החליט המשיב על התחלת ההליך המדורג מחדש, וביום 31.5.2010 ניתן למערערת רישיון ישיבה מסוג א/5 לשנה. כעבור חודשיים, ביום 6.7.2010, פנה המנוח ללשכת המשיבה ושוב מסר שנפרדו, ובני הזוג לא הגיעו לריאיון שנקבע להם לצורך בירור העניין.
10. ביום 31.5.2011, ביקשו בני הזוג להמשיך את ההליך המדורג, ובעקבות כך, רישיונה של המערערת מסוג א/5 הוארך ב-9 חודשים, עד ליום 1.2.2012.
11. ביום 25.8.2011, נערך לשניים ריאיון, ממנו עלתה התרשמות שלילית מכנות הקשר והבדלים בגרסאותיהם של המערערת והמנוח, באשר לשעות העבודה של המערערת ומקום עבודתה, באשר לעלות הנסיעה של המנוח לבולגריה ולטיב הקשר הטלפוני שהיה ביניהם במהלך נסיעתו. יש לציין, כי במסגרת הריאיון מסרו השניים גם גרסאות דומות, למשל באשר למעשיהם בערב שלפני הריאיון (מה אכלו לארוחת ערב, מה צפו בטלוויזיה), באשר להכנסה של המנוח ולגובה המשכנתא שהם משלמים מדי חודש, או באשר לאופן הגעתם המשותפת לריאיון ועוד.
12. ביום 23.10.2011, תושאלה המערערת במסגרת בדיקה שנערכה על ידי יחידת האכיפה באזור מגוריה, ומהרישום עולה כי המערערת מסרה שהיא מתגוררת בגפה מאחר שבן זוגה עבר להתגורר בבאר שבע, בעוד שהיא גרה עם חברה. כעולה מדו"ח פעולה, המערערת הצהירה כי היא לא מתגוררת עם המנוח ואינה מעוניינת להיות עמו בקשר כלל. יצוין, כי המערערת הכחישה כי זו אכן הייתה הצהרתה בפני הפקח.
13. נוכח טענת המשיבה באשר לדברי המערערת לפקחי יחידת עוז, החליטה המשיבה, ביום 10.11.2011, על הפסקת ההליך המדורג למערערת והיא נדרשה לעזוב את הארץ תוך 14 יום. לדברי המשיבה, החלטה זו נמסרה למערערת ידנית, אולם היא סירבה לחתום על כך.
14. המערערת הגישה השגה, ביום 1.12.2011, על החלטת המשיבה (השגה 2240/11), אולם זו נדחתה ונקבע כי ההחלטה על סיום ההליך המדורג הינה סבירה, ועל כן על המערערת לעזוב את ישראל תוך 30 יום.
15. בעקבות כך, ביום 6.6.2012, הגישו המערערת והמנוח עתירה מינהלית (עת"מ 10768-06-12), אשר נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לפני כב' השופטת שרה גדות. בפסק הדין מיום 13.9.2012, נקבע כי החלטת ועדת ההשגה וכן החלטת המשיבה מבוטלות, וכי עניינה של המערערת יידון מחדש על ידי המשיבה. בהחלטה צוין, כי ההודעה על הפסקת ההליך המדורג למערערת נסמכה אך ורק על דו"ח הפעולה שנערך יחידת האכיפה. עוד צוין בהקשר זה, כי בדו"ח הפעולה לא נכתב במפורש כי הוא מתייחס למערערת, על אף שהוצגה בפני הפקח, כך על פי הדו"ח, תעודת רישיון ישיבה מסוג א/5, ועל כן בנקל ניתן היה לציין במי המדובר. כן צוין בפסק הדין, כי דו"ח הפעולה אינו חתום ואין ראיה חיצונית נוספת להוכחת האמור בו. על כן נקבע, כי דו"ח זה איננו יכול לבסס בשום פנים החלטה להפסקת מעמד של שוהה בישראל, ובשל כך החלטת ועדת ההשגה לזרים איננה נכונה ולא היה מקום לאשר את ההחלטה להפסקת ההליך המדורג כשהיא מבוססת אך ורק על אותו דו"ח. בפסק הדין צוין, כי עמדה זו הוצגה בפני המשיבה אשר נאותה לדון בעניינה של המערערת פעם נוספת.
16. ביום 10.1.2013, נערך לבני הזוג ריאיון על מנת לבחון את עניינם. כעולה מתשובת המשיבה, התרשמותה של המראיינת מבני הזוג הייתה שלילית, וזו סברה כי כל מטרתה של המערערת הוא קבלת מעמד בישראל. עיון בפרוטוקול הריאיון מעלה, כי המנוח סיפר כי בשל הצפה בדירתם שנגרמה בגלל השכנים, והנזק הכבד שנגרם לדירה, הוא עבר להתגורר עם אחותו ראיסה בבאר שבע קרוב לשנה, בעוד שהמערערת נשארה לטפל בדירה בתל אביב. המערער ציין כי מימן את שיפוץ הדירה מהכסף ששם בצד מהפנסיה. המערער אמר כי שמר עם המערערת על קשר טלפוני וכי המערערת באה לבקר אותו כל שבוע. לדבריו, המערערת לא נשארה איתו בבאר שבע כדי לא להפריע לאחותו. המנוח ציין כי בחודש אפריל 2012 חזר להתגורר בתל אביב בדירה המשופצת. עוד סיפר המנוח, כי בשנת 2011 אובחן כחולה במחלת הסרטן, הוא עבר שני ניתוחים, ויש לו בעיה במיתרי הקול וקשה לו לדבר. עוד אמר: "אנה מטפלת בי – אף אחת לא תטפל בי ככה. היא כל הזמן ביקרה אותי בבית חולים". עוד ציין כי המערערת לוקחת אותו לטיפולים במחלתו בבית החולים אסותא ברמת גן. כן אמר, כי בתה של המערערת ובעלה הגיעו לביקור ואף הם סייעו בטיפול בו, בעוד שילדיו אינם עוזרים לו כלל.

המערערת סיפרה במהלך הריאיון, כי המנוח אובחן בחודש ינואר 2011 בסרטן המעי הגס ואושפז בבית החולים איכילוב כשבוע. כן סיפרה, כי באפריל 2011 הייתה הצפה בדירה עקב שיפוצים שערכו השכנים. המערערת סיפרה, כי בתחילה שניהם המשיכו להתגורר בדירה, אולם המנוח התחיל להיחנק בדירה ובהמלצת הרופא יצא מהבית. המערערת אמרה כי בחודש אפריל 2011 גילו למנוח סרטן בריאות ולא ניתן היה לאפשר לו להתגורר בדירה. לדבריה, היא דיברה עם בנו של המנוח ועם אחותו ראיסה שגרים בבאר שבע, והיא לקחה אותו לדירתה. המערערת הסבירה כי לא נשארה עם המנוח בבאר שבע, מאחר שאחותו מבוגרת, בת 78, דירתה קטנה מאוד, וכמו כן, עבודתה היא במרכז. המערערת ציינה כי פעמיים-שלוש בשבוע נסעה לבאר שבע, ושני לילות הייתה אצל חברה בתל אביב. המערערת אמרה כי המנוח חזר להתגורר בדירה בחודש אפריל 2012. המערערת ציינה, כי בחודש אוקטובר 2011 נותח המנוח בריאות בבית החולים סורוקה, ובחודש דצמבר 2011 הוא עבר ניתוח במעי הגס גם בבית החולים סורוקה. המערערת סיפרה, כי כאשר המנוח היה מאושפז בבית החולים לא היה באפשרותה לעבוד, והיא הגיעה לתל אביב רק ליומיים. לדבריה, באותו זמן, בדק אותה פקיד משטרת ההגירה, אך היא לא אמרה לו שאינה מתגוררת עם בעלה, שהרי היא ציפתה לקבל אזרחות ישראלית. עוד אמרה, כי קיבלה פיצויים בעבודה, עשתה שיפוצים, זרקה את הכל, וכי בתה ובעלה הגיעו לביקור והבעל של בתה עוזר ומשפץ בדירה כמה שהוא יכול. המערערת ציינה מי הרופאים המטפלים במנוח וכן אמרה כי למנוח יש מטפל המגיע 19 שעות בשבוע. כן אמרה המערערת כי המנוח מעוניין להעביר את ירושתו אליה וכי המסמכים לכך בהכנה.

על פי הנטען בכתב הערעור, ילדיו של המערער, שלא עמדו בקשר רצוף עימו במשך השנים, העריכו בשלב מסויים כי יומו של המנוח קרב עקב המחלה הקשה, ולכן ניסו להשפיע על המערערת לוותר על זכויותיה בירושה. לפי הנטען, משסירבה המערערת לוותר על זכויותיה, החליטו ילדיו של המנוח להתנכל לה ולפגוע בהסדרת מעמדה, ועל כן הגישו הודעות כזב למשיבה בדבר כנות הקשר בין בני הזוג, הודעות אשר הובילו לכך שהמשיבה הטילה ספק בכנות הקשר.

1. ביום 12.2.2013, ניתנה החלטת המשיבה בדבר הפסקת ההליך המדורג לנוכח התרשמות שלילית מכנות הקשר ומהטעם שלאורך כל ההליך לא היה מדובר ביחסים כנים ויציבים וכן הזוגיות לא הייתה משכנעת. בהחלטה צוין, כי בשנת 2011 הופסק ההליך המדורג עקב התרשמות שלילית מכנות הקשר, ובתקופה זו נעצרה המערערת על ידי יחידת האכיפה והודתה כי עברה לגור אצל חברתה בתל אביב בעוד שבעלה עבר לגור בבאר שבע אצל אחותו. בהחלטה נכתב, כי משיחת טלפון שערכה המשיבה עם "אחות המנוח" עלה כי המדובר באשתו לשעבר (ולא באחותו) וכי יש להם שני ילדים משותפים. עוד צוין בהחלטה כי מהריאיון שנערך ביום 10.1.2013, עלו סתירות בין גרסאות בני הזוג, וכן צוין כי בנו של המנוח אמר כי המערערת ביקרה את המנוח בבאר שבע מספר פעמים בודדות לזמן קצר וביקשה לעזור לה לסיים את ההליך המדורג ולהתאזרח. בסיכום ההחלטה נכתב כי הוועדה הלשכתית החליטה לדחות את בקשתה של המערערת ועליה לצאת מישראל תוך 14 יום, וכי ניתן להגיש ערר על החלטה זו תוך 45 יום, היינו, לאחר המועד שבו התבקשה המערערת לצאת מישראל.
2. ביום 4.3.2013, עוד בטרם חלפו 45 יום שניתנו למערערת לצורך הגשת ערר, נעצרה המערערת בגין שהות בלתי חוקית.
3. כעבור חודש, ביום 4.4.2013, הגישה המערערת עתירה נוספת (עת"מ 7553-04-13), לשחרורה ממשמורת. ביום 18.4.2013, ניתנה החלטת בית המשפט המורה על שחרור המערערת בתנאים והפקדת ערבות. ביום 5.5.2013 הוגשה עתירה מתוקנת במסגרתה עתרה המערערת גם כנגד החלטת המשיבה להפסקת ההליך המדורג. ביום 7.3.2013 ניתן פסק דין בעתירה, הקובע כי לנוכח הסכמת המשיבה, יתחיל ההליך המדורג להסדרת מעמד המערערת בישראל מהתחלה. בפסק הדין נקבע, כי ההליך יחל מהתחלה גם בכל הקשור עם סוג האשרה שתונפק למערערת במסגרת זו, כמו גם בחינת כנות הקשר, כאשר בחינת הקשר תבוצע באופן אובייקטיבי כמצופה מהמשיבה.
4. בעקבות כך, ביום 15.10.2013, ניתן למערערת רישיון ישיבה מסוג ב/1 לחצי שנה. ביום 6.4.2014, הגיעה המערערת בגפה למשרדי המשיבה בבקשה להאריך את רישיונה, וכשנשאלה היכן בן זוגה, השיבה כי הוא חולה סרטן ומרותק למיטה.
5. ביום 27.5.2014, פנו המערערת והמנוח באמצעות בא-כוחם ללשכת המשיבה בבקשה להאריך את רישיונה, בשיחה שנערכה עמה סיפרה כי המנוח כמעט אינו מדבר וכי ייתכן שהדבר ייצור בעיה במועד הריאיון.
6. ביום 11.9.2014 אכן נערך ריאיון למערערת ולמנוח, ממנו עלתה התרשמות חיובית כי השניים מתגוררים יחד, מעודכנים בסדר היום אחד של השנייה וכי המערערת מטפלת ועוזרת למנוח במחלתו. לאחר הריאיון, ביום 20.10.2014, ניתן למערערת רישיון ישיבה מסוג א/5 לשנה.
7. ביום 14.7.2015, שוב פנה המנוח ללשכת המשיבה בבקשה לבטל את ההליך ומסר כי אינו גר עם המערערת, אולם כעולה מרישומי המשיבה, חזר בו כשבוע לאחר מכן.
8. ביום 8.10.2015, נערך לשניים ריאיון נוסף, במהלכו טען המנוח כי לא נשאר לו איש מלבד המערערת, שכן אינו בקשר עם ילדיו, והפעם האחרונה שהיה איתם בקשר הייתה שנתיים קודם לריאיון. המערערת הוסיפה כי ילדיו לא ביקרו את המנוח ב-15 השנה שהיא איתו. בריאיון נאמר כי הוא חלה בסרטן בשנית כחודשיים לפני הריאיון, ולדבריו ילדיו מעולם לא טיפלו בו, בעוד שהמערערת מטפלת בו והולכת איתו לרופאים. עוד עלה מהריאיון, כי המערערת אינה עובדת בעקבות תאונת עבודה (שאירעה ביום 18.3.2015 ובעקבותיה מתנהלת תובענה בבית משפט השלום בתל אביב) ונמצאת עם המנוח בבית. המנוח הסביר כי בחודש יולי 2015 ביקש להפסיק את ההליך המדורג מאחר שהיה בהתקף זעם ודבריו נאמרו מתוך כעס.
9. לאחר הריאיון, הוארך רישיון הישיבה מסוג א/5 למערערת בשנה נוספת.
10. ביום 5.4.2016 נפטר המנוח. כעולה מהחלטת המשיבה מיום 3.8.2016, הגישה המערערת ביום 31.7.2016 בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטאריים עקב פטירת בן הזוג. בהחלטה נכתב כי "באותו רגע נערך ריאיון להפסקת הליך". המשיבה קבעה בהחלטתה כי ההליך המדורג מופסק והמערערת מתבקשת לעזוב את ישראל תוך 14 יום, והוסיפה כי למערערת זכות להגיש בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטאריים.
11. ואכן, ביום 8.8.2016, הגישה המערערת בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, על רקע הפסקת ההליך המדורג בעקבות פטירת בן זוגה הישראלי. המערערת טענה כי ניהלה חיים מאושרים יחד עם המנוח, וכי הם עברו ביחד את כל הקשיים עד יומו האחרון של המנוח. המערערת טענה כי הייתה האדם היחיד שהיה יקר לליבו וכי קרובי משפחתו נטשו אותו לבדו ללא כל עזרה בתקופה הקשה. לדבריה, במהלך כל השנים האחרונות רק היא הייתה לידו, טיפלה בו ודאגה לכל צרכיו, ועד הרגע האחרון היא הייתה איתו בבית החולים. המערערת טענה כי היא מתגוררת בישראל למעלה מ-15 שנים, ביניהם למעלה מ-10 שנים ברישיון ישיבה מסוג א/5, מנהלת משק בית בארץ וכל נכסיה נמצאים בישראל, היא השתלבה בחברה הישראלית ולה חברים קרובים המתגוררים בישראל.
12. בין לבין הוארך רישיון המערערת מסוג א/5, מעת לעת.
13. ביום 27.11.2016, ניתנה החלטת ראש דסק צפון אשר דחתה את בקשת המערערת מפאת אי עמידתה בתנאי הנוהל להפסקת הליך מדורג, לפיו לא היה ספק בכנות הקשר בין בני הזוג לאורך ההליך המדורג, תוך שצוין כי בשנת 2013 אושרה התחלת ההליך המדורג מחדש. עוד נקבע בהחלטה כי המערערת לא הצביעה על טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים העלאת עניינה לוועדה הבינמשרדית ההומניטארית או מתן מעמד בישראל, וכי מירב זיקותיה למדינת מוצאה. לפיכך נדרשה המערערת לצאת מישראל תוך 14 יום.
14. ביום 15.12.2016 הגישה המערערת ערר פנימי על ההחלטה, וביום 5.2.2017, ניתנה החלטת מנהל אגף מרשם ומעמד, מר עמוס ארבל, לפיה לאחר בחינת התיק והבקשה על נסיבותיה הפרטניות, לא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל, ועל כן החלטת ראש הדסק בעינה עומדת.
15. ביום 9.3.2017 הוגש הערר נשוא הערעור דנן, ביום 23.10.0017 התקיים הדיון בערר, וביום 12.4.2018 ניתן פסק דין אשר דחה את הערר והורה למערערת לצאת מישראל תוך 45 יום, תוך שהובהר כי המערערת תוכל לבקש אשרות ביקור בישראל על מנת לפקוד את קבר המנוח.
16. מכאן הערעור שלפניי.

הטענות בערעור

1. טענתה המרכזית של המערערת נוגעת לעובדה שעניינה כלל לא הובא בפני הוועדה הבינמשרדית, ומשכך לא ניתן לה יומה בפני הוועדה על מנת לשטוח את טענותיה ולהוכיח את זיקתה לישראל. לטענתה, בית הדין התעלם מהעובדה כי היא מתגוררת בישראל ברציפות החל משנת 2002 ועד היום, בהיותה נשואה לאזרח הישראלי, תוך שהיא שוהה בישראל כדין ומחזיקה ברישיון ישיבה מסוג א/5. לטענת המערערת, היא קשרה את גורלה עם מדינת ישראל, אשר הפכה במרוצת השנים למרכז חייה. לדבריה, היא עבדה והשתקעה בישראל, היא רואה בישראל ביתה הקבוע ואין לה כל אפשרות לחזור לאוקראינה. לעניין כנות הקשר עם בעלה טוענת המערערת, כי שגה בית הדין בהתעלמו מהעובדה שבני הזוג ניהלו יחד משק בית משותף, כאשר כהוכחה לכך הוגשו מסמכים רבים המצביעים באופן ברור על קשר כן ואמיתי בין בני הזוג. עוד טוענת המערערת לעניין זה, כי אמנם הזוגיות עם בעלה ידעה משברים, אולם הם לא נפרדו וחיו יחד לאורך תקופה ארוכה רצופת קשיים, ובכללה התמודדות עם מחלת הסרטן של בעלה המנוח. לדבריה, אמנם חלק מחילוקי הדעות עם בן זוגה המנוח הובילו לכך שהוא הודיע למשרד הפנים על הפסקת הקשר הזוגי ביניהם, אולם הוא מיד חזר בו כעבור מספר ימים. לשיטת המערערת, שגה בית הדין בקובעו כי אין בנסיבותיה האמורות טעמים הומניטאריים המצביעים, לכל הפחות, על סיכוי מסוים לקבלת בקשתה על ידי הוועדה הבינמשרדית, וזאת בניגוד לפסק הדין מפי בית המשפט העליון בעניין אסברוק (עע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (פורסם במאגרים), מיום 19.3.2005; להלן – עניין אסברוק), שבית הדין לעררים עצמו ציטט בפסק דינו.

תשובת המשיבה

1. עמדת המשיבה, היא כי דין הערעור להידחות. לשיטתה, החלטת בית הדין הינה סבירה, מנומקת וראויה, והיא התקבלה לאחר שנשקלו מכלול נסיבותיה של המערערת. המשיבה סבורה, כי המערערת אינה עומדת בתנאי הסף הקבועים בנוהל הפסקת ההליך המדורג לצורך העברת הדיון בעניינה לוועדה הבינמשרדית, וכן לא הצביעה היא על טעמים הומניטאריים אחרים מכוח הנוהל הכללי של הוועדה הבינמשרדית לשם דיון הוועדה בעניינה.
2. לעניין תנאי הסף של הנוהל להפסקת ההליך המדורג, טוענת המשיבה, כי נוכח הספק בכנות הקשר בין בני הזוג, הרי שבכך לא מתקיים התנאי הקבוע בנוהל זה לצורך העברת הדיון בעניינה של המערערת לוועדה הבינמשרדית, הדורש כתנאי להעברת הדיון בעניינה כי לא היה ספק בכנות הקשר הזוגי. כן טוענת המשיבה בהקשר זה, כי המערערת אף אינה עומדת בתנאי נוסף הקבוע בנוהל, שעניינו משך תקופת הנישואין העולה על מחצית מתקופת ההליך המדורג, שכן לטענתה, ההליך המדורג החל בשנת 2013 מהתחלה על כל המשתמע מכך, ובשל כך חלפה רק שנה וחצי ממועד התחלת ההליך המדורג מחדש ועד למועד פטירתו של המנוח.
3. לעניין הטעמים ההומניטאריים הנוגעים לזיקתה של המערערת לישראל, סבורה המשיבה, כי עצם היות המערערת אלמנתו של אזרח ישראלי, אשר היו לה חיים משותפים איתו, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק מתן מעמד בישראל. לטענתה, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי שהות ממושכת בישראל, השתקעות או תחושת זיקה עמוקה לארץ אינן מהוות כשלעצמן טעמים הומניטאריים המצדיקים מתן מעמד בישראל. עוד טוענת המשיבה, כי הדברים מקבלים משנה תוקף במצב דברים שבו כנות הקשר הזוגי בין המערערת לבין בן זוגה הישראלי הייתה מוטלת בספק, והובילה לכך שבהסכמת הצדדים, החל ההליך המדורג מחדש בשנת 2013.

דיון והכרעה

1. המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לרכישת אזרחות ישראלית, לבן זוג הנשוי לאזרח ישראלי, מעוגנת בסעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952. בית המשפט העליון עמד על תכליתו של הסעיף, אשר נועד להקל על הליך ההתאזרחות של בן זוג של אזרח ישראלי, אולם אינו מעניק אזרחות אוטומטית ואינו שולל את שיקול הדעת של שר הפנים (בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 788, 791, 793 (1999)). בעניין זוולדי הובהר כי "הרציונאל העומד מאחורי נוהל זה כרוך, אם כן, בשמירתו של התא המשפחתי והקלה על מי שקשר את גורלו עם בן זוג ישראלי באופן שיבטיח כי לא יצטרך לבחור בין בן הזוג למגוריו בארץ" (עע"מ 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים (פורסם במאגרים), מיום 27.2.2011), פסקה 10).  
2. לשם יישומה של הוראה זו, פורסם על-ידי שר הפנים, במסגרת הסמכות הנתונה לו, נוהל הליך מדורג לבחינת הבקשה להתאזרחות, מכוח נישואין לבן זוג בעל אזרחות ישראלית, הוא "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (נוהל מס' 5.2.0008), אשר תכליתו לבחון על ציר הזמן אם מתקיימים התנאים הדרושים לעניין וביניהם: קשר נישואין תקף, קיומו של מרכז חיים בישראל והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית (בג"ץ 5091/07 בדולב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים), מיום 11.5.2010); בג"ץ 4711/02 דניאלה הלל נ' שר הפנים (פורסם במאגרים), מיום 2.8.2009); בג"צ סטמקה הנ"ל).
3. על פי ההליך המדורג, עם הגשת הבקשה למתן אזרחות לבן הזוג הזר, בהנחה שאין חשד ראשוני ביחס לכנות קשר הנישואין ובהיעדר מניעה בטחונית או פלילית, יזכה בן הזוג להיתר ישיבה ועבודה בישראל לתקופה של עד שישה חודשים (אשרת שהיה מסוג ב/1). בתוך תקופה זו תיבחן בקשתו של בן הזוג הזר ויוחלט, על סמך הקריטריונים האמורים, על כניסת בן הזוג להליך המדורג. עם אישור הבקשה זוכה בן הזוג הזר לאשרה מסוג א/5, הניתנת מדי פעם לשנה אחת במשך תקופה כוללת של ארבע שנים.
4. משרד הפנים קבע בנהליו הנחיות גם ביחס לפן ההומניטארי הנוגע למקרים שבהם פוקע קשר הנישואין, עוד בטרם תם ההליך המדורג, מחמת גירושין או פטירת בן הזוג הישראלי. אכן, ככלל, משנגדע הקשר הזוגי בין בן הזוג הישראלי לבין בן הזוג הזר, נשמט הבסיס הרעיוני למתן אזרחות לבן הזוג הזר, מאחר שאין צורך להגן על תא משפחתי שאיננו קיים עוד (בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו (6) 289, 293 (2002); דנג"צ 8916/02 דימיטרוב נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, מיום 6.7.2003); בג"ץ 3103/05 טיגילאורי נ' שר הפנים (פורסם בנבו, מיום 5.3.2009).
5. חרף זאת, במסגרת "נוהל הפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים" (מס' 5.2.0017), שפורסם לראשונה בשנת 2006, קבע משרד הפנים חריגים לכלל עקרוני זה, אשר ביסודם שיקולים הומניטאריים כבדי משקל המצדיקים מתן מעמד לבן הזוג הזר על אף פקיעת הקשר הזוגי, אשר יובאו בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים. ההסדר הקבוע בנוהל זה נדון בהרחבה בבית המשפט העליון אשר דן במאוחד בעתירות רבות שנסבו סביב שאלה עקרונית זו (בג"ץ 4711/02 הלל נ' שר הפנים (פורסם בנבו, מיום 2.8.2009). בעקבות עמדת בית המשפט העליון במסגרת הדיון בפרשה זו, אשר מתח ביקורת על האמור בנוהל זה, והנחה משרד הפנים לבוחנו מחדש, ערך משרד הפנים שינויים בנוהל (הנוהל עודכן אז לאחרונה ביום 11.5.09). לאחר שתוקן הנוהל, ניתן פסק הדין הסופי בפרשת הלל, ובו נקבע כי ההסדר שגובש בנוהל הינו סביר (פרשת הלל הנ"ל; בג"צ 3825/06 ספיאשוילי נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, מיום 7.2.2010).
6. הנוהל המתוקן משנת 2009 (אשר עודכן לאחרונה ביום 17.5.2015), קובע מנגנון של שימוע מקדים בהליך קביעת המעמד. לאחר השימוע ולאחר קבלת ההחלטה בדבר הפסקת ההליך המדורג מחמת פקיעת קשר הנישואין, תיבחן האפשרות להעברת התיק לדיון בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים, בהתאם לתנאי הסף הקבועים בנוהל. לעניין תנאי סף אלה, מבחין הנוהל בין פקיעת הקשר הזוגי מחמת ניתוק הקשר לבין פקיעתו מחמת פטירתו של בן הזוג הישראלי. כאשר ההליך המדורג מופסק עקב פטירתו של בן הזוג הישראלי, מבחין הנוהל בין מקרה שבו לבני הזוג ישנם ילדים משותפים לעומת מצב שבו אין לבני הזוג ילדים משותפים. תנאי הסף לעניין סיטואציה של פקיעת הקשר הזוגי מחמת פטירה כאשר לבני הזוג אין ילדים משותפים, הינם שבן הזוג הזר היה מצוי בקשר זוגי כן ואמיתי והגיש בקשה להסדרת מעמדו מכוח קשר זוגי זה; בן הזוג הזר קיבל רישיון מסוג א/5 במסגרת ההליך המדורג; בן הזוג הזר עבר יותר ממחצית תקופת ההליך המדורג קודם לפטירת בן הזוג הישראלי, כאשר תקופת ההליך המדורג תיחשב החל ממועד השדרוג לרישיון ישיבה מסוג א/5 (תקופת זמן זו תוקנה אף היא בעקבות בג"ץ הלל, וצומצמה מ-3 שנים לשנתיים); לא היה ספק בכנות הקשר בין בני הזוג לאורך ההליך המדורג.
7. הנוהל קובע, כי כאשר מרכז האשרות סבור כי המקרה עומד בקריטריונים האמורים, יועבר התיק לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים (בהתאם לנוהל המיועד לכך, מס' 5.2.0022), וזאת לאחר שייערך לבן הזוג הזר שימוע לבחינת זיקתו לישראל ביחס לזיקתו למדינת אזרחותו, ובכלל זה, משך התקופה בה שוהה הזר בישראל, קיומם של קרובי משפחה של הזר בארץ או בארץ מוצאו, ומידת התערותו בחברה הישראלית.
8. אשר למקרים שבהם סבר מרכז האשרות כי עניינו של בן הזוג הזר אשר בן זוגו הישראלי נפטר אינו עומד בתנאי הסף, יזומן הנתין הזר ותימסר לו הודעה מנומקת בכתב בדבר הפסקת ההליך המדורג. אולם, אם התרשם מרכז האשרות כי על פניו קיימים טעמים הומניטאריים מיוחדים שאינם נובעים מניתוק הקשר הזוגי או הפטירה, יעביר את התיק, בצירוף המלצתו והמלצת מנהל הלשכה, להחלטת ראש הדסק במטה. בכל מקרה שבו בדעת ראש הדסק במטה הרשות שלא להביא את עניינו של המבקש לדיון בפני הוועדה, יובא המקרה להכרעתו של ראש תחום אשרות ברשות האוכלוסין שיבחן קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים העברת המקרה לדיון בוועדה.
9. על יסוד התשתית הנורמטיבית המתוארת לעיל, אפנה למקרה שלפניי.
10. בענייננו, אני סבורה כי לא היה מקום לסילוק עניינה של המערערת על הסף, וכי יש להביאו לפניי הוועדה הבינמשרדית, על מנת שתידרש לסוגיית זיקתה של המערערת לישראל, הכל פי שיפורט.
11. כמתואר לעיל, ראש הדסק קבעה בהחלטתה כי עניינה של המבקשת כלל אינו עומד בקריטריונים הקבועים בנוהל הפסקת ההליך המדורג (מס' 5.2.0017) להבאתו בפני הוועדה הבינמשרדית, ואף קבעה, כי המערערת לא הצביעה על טעמים הומניטאריים המצדיקים את הבאת עניינה לדיון בוועדה מכוח הנוהל הכללי על פיו היא פועלת (מס' 5.2.0022). החלטתה של ראש הדסק נסמכת על שני טעמים מרכזיים – האחד, הספק בכנות הקשר בין בני הזוג, והשני, זיקת המערערת למדינת מוצאה הגוברת על זיקתה למדינת ישראל. ההכרעה בכנות הקשר ובזיקת המערערת למדינת מוצאה הינה מהותית באופייה, ומטבע הדברים מחייבת היא הפעלת שיקול דעת על יסוד התרשמות סובייקטיבית ואובייקטיבית מעניינו של בן הזוג הזר. כפי שקבע בית המשפט העליון בעניין אסברוק, האיזון בין ההגנה על זכויות האדם המבקשים מעמד מטעמים הומניטאריים לבין הצורך לנהל את משאביה הציבוריים של הוועדה הבינמשרדית ביעילות מוביל למסקנה כי על מנת שבקשה תועבר לוועדה הבינמשרדית, די שהיא תעלה "סיכוי מסוים" כלשון בית המשפט, לקבלתה. היינו, די בכך שאין המדובר בבקשה שמראש ברור כי הדיון בה יהווה בזבוז לא מוצדק של משאבי הציבור. בית המשפט העליון קבע, כי אין לדרוש מהמבקש מעמד להראות כי קיים סיכוי סביר שבקשתו תתקבל, שכן אין להציב משוכה כה גבוהה, עוד בטרם תינתן למבקש האפשרות לפרוש את טענותיו בפני הוועדה.

בענייננו, המערערת שוהה בישראל כדין מזה 16 שנים, תוך שמרבית התקופה החזיקה היא רישיון שהייה מסוג א/5 מכוח היותה נשואה לאזרח ישראלי. נטען כי במהלך שנים אלה, השתקעה המערערת בישראל, התערתה בחברה הישראלית, למדה את השפה העברית, עבדה בישראל במשך שנים ארוכות, ורכשה חברים וקרובים המעידים על השתקעותה כאן. נטען גם כי למערערת דירה בישראל המצויה בבעלותה מכוח ירושה שהותיר לה המנוח. על כך יש להוסיף, כי אין המדובר באדם אשר עשה דין לעצמו, וכאשר הופסק ההליך מצד המשיבה מטעמי ספק בכנות הקשר בין בני הזוג, הגישה המערערת עתירות מינהליות על מנת להסדיר את מעמדה בישראל, וכי ההליך המדורג המחודש נגדע מכורח המציאות, לאחר שלכאורה נראה שהמערערת סעדה את בן זוגה הישראלי במהלך מחלתו הקשה.

בהקשר זה יוער כי אף שהמערערת, בהסכמתה, החלה את ההליך המדורג מחדש בשנת 2013, הרי שבכל הנוגע לבחינת זיקתה של המערערת לישראל, לא ניתן להתעלם מן העובדה שבפועל שוהה המערערת בישראל כדין מזה שנים ארוכות. בחינה מעין זו צריכה להיעשות תוך ראיית המציאות כהווייתה, מבלי לעשות הפרדה מלאכותית בין תקופת ההליך המדורג הקודם לזה המחודש.

בנסיבות אלה, אין לומר כי המערערת לא הצביעה על "סיכוי מסוים" לקבלת בקשתה בוועדה הבינמשרדית, כך שהתוצאה לפיה עניינה של המערערת נדחה על הסף על ידי ראש הדסק על רקע הנסיבות האמורות היא בלתי סבירה ודינה ביטול.

48. בנוסף אומר למעלה מן הדרוש כי ספק אם החלטתה של ראש הדסק ניתנה לאחר שנערך למערערת שימוע מלא כנדרש בנוהל ההליך המדורג, תוך מתן הזדמנות למערערת להגיש מסמכים ולהוכיח את טענותיה. כעולה מכתב התשובה, למערערת נערך ריאיון באותו יום שבו הגיעה למשרדי המשיבה להודיע על פטירת בעלה (ביום 3.8.2015). לא ראיתי בחומר שלפניי ובתיק בית הדין את פרוטוקול הריאיון. מכל מקום, מעצם מועד עריכת הראיון ניתן ללמוד כי למערערת לא ניתנה הודעה מראש על דבר השימוע, אף שעל פי הנוהל על המשיבה לזמן בכתב את האדם שאמור לעבור ראיון פרק זמן סביר קודם לראיון. כך גם לא ברור אם קוימה ההוראה בנוהל המאפשרת למרואיין להתייצב לראיון השימוע עם מלווה, וכן מתן הזדמנות להגיש מסמכים לתמיכה בטענותיה (ראו והשוו פודלוז'ניה נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול - משרד הפנים (פורסם במאגרים), מיום 26.1.2014).

49. העתירה מתקבלת, אפוא, כך החלטת ראש הדסק מבוטלת. עניינה של המערערת יידון איפוא בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

המשיבה תשלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 11,700 ₪.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ט, 03 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.