25 מרץ 2019

לפני:

כב' הרשמת תמר עציון פלץ

החלטה

1. לפניי בקשה לחייב את המשיב/התובע, בעל דרכון סודני, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהן של המבקשות/הנתבעות, בגין התביעה שהגישה כנגדן (להלן: הבקשה והתביעה, בהתאמה).
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה, בכתבי הטענות ובכל יתר המסמכים שבתיק בית הדין נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.
3. ביום 2.9.2016 הותקנה תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: התקנות), וכך היא קובעת:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"

1. על פי לשון התקנה הכלל הוא, כי יש לחייב בהפקדת ערובה תובע שאינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה. זאת, בין היתר, כעולה מדברי ההסבר לתיקון תשע"ו (2016) לתקנות, לנוכח הצורך הגובר "להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים" (להלן: דברי ההסבר לתיקון לתקנות. יוער, כי ביום 17.9.2018 נדחתה עתירה לבג"ץ בדבר חוקתיות תקנה 116א, בג"ץ 7016/16 עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים).
2. במקרה שלפניי אין מחלוקת, כי התובע אינן תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, ולכן הכלל הוא כי יש לחייבו בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו כנגד הנתבע, או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותה מהפקדת ערובה.
3. מעיון בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה עולה, כי התובע הוצב לעבודה על ידי הנתבעת 3, חברת זרוע הזהב כח אדם בע"מ, אשר פורקה (להלן: זרוע הזהב), ומזמינת השירות המופיעה בתלושי השכר היא הנתבעת 2 ("מוקד הים", תחת הכותרת "מחלקה").

כמו כן, בסעיף 7.4 לכתב ההגנה מטעם הנתבעות נטען, כי הנתבעת 1 התקשרה בהסכם פורמאלי למתן שירותים באמצעות הנתבעת 2, וכי מתן השירותים נעשה בצורה אותנטית. ודהיינו, הנתבעות טוענות כי מזמינת השירות היא הנתבעת 1, וכי הנתבעת 2 הציבה את התובע לעבודה בחצריה במסגרת התקשרות אותנטית. ואולם, הנתבעות לא הגישו עותק מהסכם ההתקשרות הנטען ביניהן, לא תמכו את בקשתן להפקדת ערובה בתצהיר כלשהו ואף לא הבהירו מדוע שורשרה לכאורה, הצבתו של התובע בחצרי הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2 ובאמצעות זרוע הזהב גם יחד.

1. בנסיבות אלה לא ניתן לשלול את האפשרות, כי מי משתי הנתבעות (1-2) או שתיהן יחד, תוכרנה כמעסיקותיו בפועל של התובע לאחר 9 חודשי הצבה בהתאם להוראות חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו- 1996, ו/או כמעסיקות במשותף, ובפרט משתלושי השכר מעידים על תקופת עבודה של כ- 30 חודשים. לכך יש להוסיף גם את עובדת פירוקה של זרוע הזהב, ושאלת יכולתו של התובע להיפרע ממנה, כגורם שעשוי להשפיע על ההכרעה בשאלת זהות המעסיק במקרים גבוליים (ראו: ע"ע (ארצי) 410/06 המוסד לביטוח לאומי – ראיד פאהום, ניתן ביום 2.11.2008, בסעיף 38 לפסק הדין).
2. לאור האמור, ומשלא הוצגו דוחות נוכחות על ידי מזמינת השירות ואף לא ברור היכן הופקדו הסכומים שנוכו משכרו של התובע בגין הפרשות לפנסיה, הרי שהתובע עומד בדרישת ראשית הראיה הקבועה בתקנה 116א לתקנות, ודין הבקשה להידחות.
3. לפיכך, הבקשה נדחית.
4. המבקשות/הנתבעות תישאנה בהוצאות הבקשה, ביחד ולחוד, בסך של 1,500 ₪, אשר ישולמו לתובע בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיו, וללא קשר לתוצאות ההליך.

ניתנה היום, י"ח אדר ב' תשע"ט (25 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.