ניתן ביום 20 דצמבר 2018

<#1#>

בשם המערער: עו"ד יואל אייזנברג

בשם המשיב: עו''ד הילה שור

השופט אילן סופר

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופט דניאל גולדברג; ב"ל 43069-10-15), אשר דחה את תביעת המערער להכיר באירוע מיום 19.7.2007 כ"פגיעה בעבודה", כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק).
2. המערער, עורך דין, עוסק בתחום הנדל"ן ומייעץ לקבוצות רוכשים. בשנת 2001 המערער הצטרף יחד עם מר אלי בן שושה בשן (להלן – בשן) לקבוצת רוכשים ברחוב עלמא 6 בשכונת נחלאות בעיר ירושלים. המערער יחד עם בשן בהיותם חברים בקבוצת הרוכשים לקחו על עצמם את ניהולה. על רקע קשיים שהתגלו בפרויקט התגלע סכסוך בין המערער ובין בשן. סכסוך זה הגיע לשיאו בשנת 2006, כאשר חברת החשמל ניתקה את זרם החשמל לחלק מן הדירות בפרויקט בשל היעדר טופס 4. בשן אשר פעל להסדיר את העניין מול חברת החשמל, טיפל רק בחלק מהדירות, כך שדירתו של המערער נותרה ללא חשמל. המערער סבר כי תפקידו של בשן היה להסדיר את העניין בעבור כלל הדירות ועל כן, נוצר מתח רב בין השניים.
3. ביום חמישי, 19.7.2007, הגיע המערער לפגישה עסקית בבית קפה. בין המערער ובשן, שהיה במקרה באותו הזמן בבית הקפה, החל ויכוח שכלל קללות והעלבות. בעקבות כך, המערער הגיש תביעה נזיקית בבית משפט השלום. בפסק הדין נקבע כי המערער הוא זה שהחל את העימות המילולי; כי בשלב מסוים הקניט את בשן בכך שהתייחס לצו הרחקה שהוציאה אשתו נגדו; וכי בתגובה לכך בשן תקף את המערער ובין היתר פגע בעינו השמאלית, שבה הושתלה קרנית. הפגיעה בעין גרמה לעקירת השתל ממקומו, לדליפת נוזל מהעין ולכאבים עזים. המערער פונה לטיפול רפואי ועוד באותו ערב נותח. לבסוף קבע בית המשפט השלום כי בשן אחראי בעוולת התקיפה כלפי המערער וחייבו בפיצויים, תוך שקבע כי נקבע כי למערער אשם תורם בשיעור 33% לקרות הנזק.
4. ביום 3.5.2015 הגיש המערער למשיב תביעה לתשלום דמי פגיעה ולהכרה באירוע מיום 19.7.2007 כפגיעה בעבודה. התביעה נדחתה בנימוק שהתקיפה אירעה עקב משקעים של שנאה וטינה בין התובע לבין בשן, כאשר ההיכרות העסקית בין התובע לבין בשן התקיימה כשנתיים קודם לאירוע וכי לא ניתן לקשור את התקיפה להתקשרות העסקית ביניהם.
5. המערער הגיש תביעה כנגד החלטת המשיב לבית הדין האזורי אשר דחה את התביעה. בית הדין קמא קבע כי המערער לא הצליח להראות קשר בין אופי עיסוקו, מיקומו והזמן שבו התרחש האירוע לעיסוקו ועל כן, קבע כי המערער לא הצליח להראות כי התקיפה הייתה "עקב" עבודתו של המערער על פי מבחן האלמלא ומבחני המשנה שנקבעו בדב"ע (ארצי) נג/0-222 המוסד לביטוח לאומי – זילברשטיין, כ"ז 59 (1994)) (להלן – הלכת זילברשטיין). בית הדין התייחס לעובדה שבזמן התקיפה היה קיים סכסוך עסקי שהביא למתחים בין המערער לבשן, אך קבע כי הרקע והמניע לתקיפה היה העלבתו של בשן על ידי המערער. לבסוף, ציין בית הדין כי משבג"ץ דחה את מבחן האלמלא לקביעת זיקת אירוע התקיפה לעיסוק הנפגע. התייחס בית הדין למבחן "תרומת העבודה לאירוע" וקבע כי המערער לא הראה כי עיסוקו הוא זה גרם לתקיפה.
6. המערער ערער על פסק הדין לפנינו. בטרם נפנה להכרעה נביא בקצרה את טענות הצדדים בהליך דנן.

טענות הצדדים בערעור

1. המערער טען כי בית הדין שגה כאשר, לטענתו, ביטל לחלוטין את מבחן ה"אלמלא לא" ביחס לקשר הסיבתי בין אירוע התקיפה ובין עבודתו. המערער טען כי פגישת העבודה נקבעה מבעוד מועד בבית הקפה ועל כן, יש לראות בה כפגישה אשר קיימה את תנאי המיקום והזמן ביחס לזיקתה לעבודתו של המערער, וכי אלמלא לא היה המערער תוך כדי עבודתו לא היה נתקל המערער בבשן והתקיפה לא הייתה מתקיימת.

המערער המשיך וטען כי גם החלק המהותי להכרה בתקיפה שכזו כפגיעה בעבודה התקיים, שכן התקיפה התקיימה עקב עיסוקו של המערער ולאור הסכסוך העסקי שנוצר בין הצדדים. זאת בין השאר בשל העובדה כי זהות התוקף, בשן, תואמת את הסיכון המקצועי הקיים בעיסוקו של המערער.

המערער טען גם כי התקיפה לא התבצעה על רקע המתח שנוצר כתוצאה מניתוק החשמל, אלא בשל העובדה כי בעלי דירות המרתף בפרויקט התכוונו להגיש תביעה נגדו בשנת 2008 בהתבסס על תצהירו של בשן.

1. המשיב טען כי התקיפה הייתה על רקע עלבון אישי ולא כחלק מעבודתו. בהקשר לכך, התייחס המשיב לעובדה כי בית הדין ציין שהתקיפה נערכה במהלך פגישה מקרית בין בשן למערער ולא במהלך פגישה מקצועית בין השניים ולאור העלבתו של המערער את בשן במהלך אותה הפגישה. בעניין זה ציין המשיב כי בית הדין קבע כי חלפה למעלה משנה מהיום שבו התנתקו הקשרים המקצועיים בין השניים ועד לתקיפה.

המשיב המשיך והתייחס לכך שהמערער ביקש להגיש ראיה המצביעה על כך שהתקיפה התבצעה על רקע תביעה חדשה. המשיב התנגד להוספת הראיה החדשה ללא החלטה המתירה את צירופה. לחלופין טען המשיב כי קבלת הראיה רק תוכיח את העובדה כי לא התקיימו יחסים עסקיים בין המערער לבשן בזמן שסמוך לתקיפה. לטענת המשיב, זאת ניתן ללמוד מכך שייפוי הכוח שנתן בשן למערער לא היה ייפוי כוח בלתי חוזר כפי שנהוג בעסקאות מקרקעין; מכך שהמסמכים המצורפים מעידים על כך שהמערער מטפל באישורי הבניה לפרויקט אבל לא בהכרח מצביעים על קשר ישיר בינו ובין בשן. כמו כן, התייחס המשיב לעובדה כי חידוש תביעת דיירי המרתף שהציג המערער ושלטענתו בוססה על תצהירו של בשן, לא יכולה להעיד על קשרים עסקיים מאוחרים שכן הסיבה לחידוש התביעה הייתה אי יכולתו של בעל דירת המרתף לשלם את האגרה הנדרשת לצורך פתיחה בהליכים.

לגופו של הערעור, טען המשיב כי לעניין הוכחתה של התקיפה על רקע אישי ניתן להסתמך על קביעותיו של בית משפט השלום בהליך שהתנהל בין המערער ובין בשן. שם נקבע כי חילופי הדברים שנאמרו בין הצדדים לפני התקיפה היו בעלי רקע אישי וללא קשר ליחסים העסקיים ביניהם. ביחס למבחן האלמלא, ציין המשיב כי יש לפרשו באופן מצומצם כך שרק במקרים בהם כורח הנסיבות מעמיד את העובד במקום ובמועד מסוים שאלמלא אותן נסיבות לא הייתה מתקיימת התקיפה, אז תוכר התקיפה כפגיעה בעבודה.

1. במסגרת קדם הערעור הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על סמך כל המצוי בתיק.

הכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
2. סעיף 83 לחוק קובע חזקה לפיה, כל תאונה שהתרחשה תוך כדי העבודה, רואים אותה כתאונה שאירע עקב העבודה:

"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך"

הפסיקה קבעה כי חזקה זו חלה על עובדים שכירים אך לא כך לגבי עצמאים, אשר צריכים להוכיח באופן נפרד כי האירוע התקיים "עקב" העבודה וכי אין להסתפק בעניינם כי האירוע התקיים במהלך העבודה:

"כעובד עצמאי, לא חלה על המערער חזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק), לפיה "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה...", כך שעליו חובת ההוכחה שהתאונה אירעה לו "...תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו", כאמור בהגדרת "תאונת עבודה" בסעיף 79 לחוק (דב"ע שם/0-117 ישראל – המוסד לביטוח לאומי (להלן – עניין ישראל [1])). (ב) כדי להוכיח כי התאונה אירעה עקב העיסוק במשלח היד על התובע להראות כי הפעולה בה נפגע נעשתה "...לצורך עיסוקו במשלח ידו ('עקב'), בין שתראה בה פעולה השייכת מהותית לעיסוק עצמו ובין שתראה בה פעולה הנלווית לעיסוק" (עב"ל (ארצי) 104/99 ברדה – המוסד לביטוח לאומי, ל"ח 241, 245 (2002)) (הדגשות הוספו – א.ס.)

כך גם ביחס לאירועי תקיפה אשר התרחשו לעובד עצמאי "תוך כדי" העבודה, יהיה על העובד להוכיח כי התקיפה התקיימה עקב עבודתו. במקרה כזה יש לפרש את הקשר הסיבתי על ידי מבחן ה"אלמלא לא" באופן מצמצם, כך שרק במקרה שבו העבודה העמידה את העובד בפני הסיכון כך שלולא העבודה הוא לא היה עומד בפני סיכון זה, יוכר האירוע כפגיעה בעבודה:

"על כן פסק בית-דין זה כי יש להציב גבול פן ירחיבו את המבחן מעבר לכל היגיון שבביטוח בפני תאונת עבודה" (דב"ע מא/108- 0[4], בע' 73), ופן יביאו את המבחן לתחום הנלעג (ad absurdum), תוך התעלמות מכך שהוא נועד "למקרה בו כורח נסיבות העבודה מעמיד את העובד, במועד מסויים, במקום מסויים, בפני סיכון שלולא העבודה, לא היה עומד לפניו (דב"ע מד/163- 0[5]). על כן דרושה "מעין זיקת חובה" בין העבודה ובין הימצאו של העובד בזמן ובמקום הפגיעה (דב"ע מה/17-0)." (דיון (ארצי) 0-171/מט המוסד לביטוח לאומי - מוחמד, כ"א(1) 252, 255 (1990)) (הדגשות הוספו – א.ס.)

בעניין זה, נקבעו בהלכת זילברשטיין מבחני משנה אשר לאורם יקבע הקשר הסיבתי:

"א) אופי העבודה או העיסוק של הנפגע, וסיכוני הפעלת אלימות כלפי מבצעי העבודה או העיסוק;

ב) תפקידו, מעמדו וסמכויותיו של הנפגע, במקום העבודה או העסק;

ג) זהותו של הפוגע (עובד, עובד-לשעבר, לקוח, מקבל שירות, נמצא בקשר עסקי); ד) אם הפוגע הוא עובד או עובד-לשעבר - תפקידו ומעמדו של הפוגע במקום העבודה או העסק;

ה) אופי קשרי העבודה, ההיררכיה והסמכות, שבין הנפגע לבין הפוגע;

ו) המקום והזמן שבהם בוצעה הפגיעה;

ז) הנסיבות שבהן בוצעה הפגיעה;

ח) הרקע והמניע לביצוע הפגיעה – ענייני העבודה או עניינים שמחוץ לעבודה;

ט) תרומת העבודה לאירוע;

י) אם הפוגע הוא עובד לשעבר - משך הזמן שחלף מאז סיום העבודה; לגבי מרווח הזמן שלאחר ניתוק יחסי עובד-מעביד, ניתן להקיש ממשמעות גורם הזמן לגבי תאונה אשר ארעה לעובד לשעבר, הקשורה לעבודתו הקודמת של העובד." (דיון (הלכת זילברשטיין, עמוד 66)

יוער כי בעניין זילברשטיין בג"ץ דחה את העתירה והשאיר את ההלכה על פיה, תוך שקבע כי "שני תנאי המהות היוצרים "תאונת עבודה" – היינו, תנאי המועד: "תוך כדי", ותנאי הקשר הסיבתי: "עקב" – אינם שווי דרגה וחשיבות. "עקב" היא הגבירה ואילו "תוך כדי" נגררת ונשרכת אחריה; במקום שבו הוכח קשר סיבתי ראוי בין התאונה לבין העיסוק – לאמור שהתאונה אירעה "עקב" עיסוקו של העובד העצמאי במשלח ידו – יזכו התלויים בקיצבה או במענק, אף אם מועד האירוע לא נפל "תוך כדי" עיסוקו של העצמאי במשלח ידו, במובנו המצומצם של המושג "תוך כדי"" (בג"ץ 1262/94 זילברשטיין – בית הדין הארצי לעבודה מ"ח(4) 837, 854 (1994). בשולי הדברים ציין בג"ץ כי יש להיזהר משימוש מכאניסטי במבחן ה"אלמלא לא" וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

1. מן הכלל אל הפרט. כפי שקבע בית הדין האזורי, המערער היה חשוף לאפשרות התקיפה מידי בשן בכל מקום שאליו נקלע בלי קשר ישיר לעבודתו, על כן, הדרישה לקשר בין מיקום, הזמן והנסיבות שהביאו לביצוע התקיפה לעבודתו של המערער לא מתקיים. אך כאמור תנאי המועד של "תוך כדי" הינו משני לתנאי של "עקב" דהיינו יש לבחון בראש ובראשונה את הקשר הסיבתי בין התקיפה לעיסוקו של המערער.

מהראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי, עולה כי לא עבודתו של המבקש העמידה אותו בפני סכנת תקיפה מצד בשן, אלא הסכסוך האישי שנוצר בין השניים. המערער היה בעל דירה בפרוייקט, ושורשיו של הסכסוך נעוצים בניתוק החשמל לדירות והחזרתו למעט לדירת המערער ודירות נוספות, בעקבות טיפולו של בשן בעניין.

גם אם היה סכסוך עסקי עכור בין הצדדים, הרי שסופו אשר בא לידי ביטוי בתקיפה עצמה, לא נוגע כלל לעניין הסכסוך העסקי כי אם ליחסים אישיים עכורים בין הצדדים כפי שניתן לראות מתוכן הוויכוח שנגע להטחת עניינים אישיים הקשורים בבשן. על כן, מקובלת עלינו מסקנת בית הדין האזורי הנסמכת על ניתוח הראיות, כי תרומת עיסוקו של המערער לאירוע התקיפה הייתה שולית עד אפסית וכי עיקר הסיכון נוצר כתוצאה ממערכת היחסים האישית. כפי שיפורט להלן, עניין זה השתקף היטב מהמסמכים אשר הגיש המערער לבית הדין האזורי. יצוין כי המשיב בחר שלא לחקור את עדי המערער ועל כן לא התקיימה ישיבת הוכחות.

בכתב התביעה טען המערער כי הקשרים בינו ובין בשן היא עסקיים בלבד:

"אציין כי עובר ליום הפגיעה התקיימו בין המערער לבין אלי בשן (תוספת שלי – א.ס.) קשרים עסקיים הנוגעים לתחום כמתווך ועו"ד בייצוג עסקאות נדל"ן." (סעיף 4 לכתב התביעה)

בתצהירו המערער גילה כי מעבר ליחסים המקצועיים הייתה לו גם מעורבות אישית בפרויקט שבו פעל ביחד עם בשן. זאת לאור העובדה שהוא ובשן היו חלק מקבוצת הרכישה ולאור העובדה שקנו בפרויקט דירת מגורים:

"בשנת 2002 ארגנו קבוצת רוכשים בה היו חברים מלבדי, מר אלי בשן, מר שקלי טיירי, מר שלום שאלתיאל ומר אריאל פלנר." (סעיף 3 לתצהיר המערער)

"בשנת 2003 תפסנו חזקה בדירות..." (סעיף 7 לתצהיר המערער)

כמו כן, התייחס המערער בתצהירו לאירוע ניתוק החשמל בדירתו ולכך שבשן טיפל בסוגיה זו רק בקשר לקומה שבה הייתה דירתו של בשן.

"בשנת 2006 נותק החשמל מהנכס בהעדר טופס 4. אלי בשן שאמור היה לייצג את הקבוצה, הגיע להסכם עם חברת החשמל שהתייחס רק לקומה הראשונה, בה היו דירתו ודירת פלנר. תוך שהוא מותיר את יתר הדירות באפלה. רק כעבור שנה חודש החשמל ליתר החלקים בבניין." (סעיף 11 לתצהיר המערער) (הדגשות הוספו – א.ס.)

גם בתצהירו של חבר אחר בקבוצת הרכישה – פרופ' אריאל פלנר (להלן – פלנר) נאמר כי למערער הייתה נגיעה אישית בפרויקט וכי הסכסוך בינו ובין בשן נבע מכך שזה האחרון לא פעל לחיבור דירתו של המערער לזרם החשמל:

"ביום 15/3/02 רכשתי ביחד עם ה"ה שי בן צור, אלי בשן... את הנכס המצוי ברח' עלמא 6 בירושלים..." (סעיף 2 לתצהירו של פלנר)

"ב-8/06 יצאתי לארה"ב לשבתון עם משפחתי. ערב יציאתי ניתקה חברת החשמל את החשמל לנכס משום שלא היה טופס 4. אלי בשן פעל בארץ לחיבור הנכס לחשמל ובסופו של דבר הצליח לחבר את דירתו ואת דירתי שהיו בקומה שניה שהייתה למעשה קיימת בתחילה ולא נבנתה מחדש. שאר חלקי הנכס נותרו בלא חשמל." (סעיף 7 לתצהירו של פלנר).

מכאן שלמערער הייתה נגיעה אישית בפרויקט בשל בעלותו באחת מהדירות, וכי הסכסוך בינו ובין בשן היה על רקע העובדה שבשן לא טיפל בחיבור מחדש של דירת המערער לזרם החשמל. עניין זה הביא לתוצאה כי מדובר בסכסוך אישי ולא מקצועי. כפי שבית הדין האזורי ציין גם אם בעבר היה סכסוך עסקי בין המערער ובשן, הרי שהתקיפה באה על רקע של משקעים אישיים ויעידו על כך דברי המערער לבשן שנגעו לאשתו של בשן, שהעלו את חמתו.

1. המערער טען כי הסכסוך בין המערער ובין בשן נבע כתוצאה מתביעתם של דיירי דירת המרתף אשר חודשה ועמדה ברקע התקיפה. עיינו בכתב התביעה שהגיש המערער ומצאנו כי צויין בו כי מדובר בתקיפה על רקע עסקי ללא פירוט נוסף. בתצהירו בפני בית הדין ציין המערער כי בשנת 2005 הדיירים הגישו תביעה נגד המערער ובשן בטענה שההסכם שנחתם עימם הופר, כאשר דירתם לא שופצה וזכויות הבנייה שלהם נגזלו. לטענת המערער, התביעה החריפה את מערכת היחסים בינו לבין בשן, אך הליכי התביעה הופסקו בשל אי תשלום אגרה. תביעתם של דיירי המרתף חודשה בשנת 2008 ושוב הביאה להחרפת המתח בינו ובין בשן. אך כזכור התקיפה אירעה ב 2007. בשלב זה היה על המערער להראות כי במועד התקיפה ועוד לפני כן ידע על הכוונה לחדש את התביעה לאחר שזו הופסקה כבר ב 2005. דבר זה לא הוכח. כך או אחרת, גם אם המערער הוכיח כי חידוש התביעה הביא למתח נוסף במערכת היחסים שבינו ובין בשן אשר החלה כתוצאה מהסכסוך הקשור בניתוק אספקת החשמל, עדיין לא הובאה ראיה שענין זה עמד בבסיס התקיפה. סכסוך זה כאמור, הוא סכסוך על רקע אישי ולא מקצועי.

המערער טען עוד כי הרקע לחידוש התביעה, היה מסירת תצהיר של בשן לידי דיירי דירת המרתף. עניין זה לא לובן כראוי באמצעות תצהירו של המערער שכן על פניו עולה כי הדבר נודע רק בשנת 2008, שוב וכאמור לאחר התקיפה. וכתוצאה מכך, לא ניתן לקבל את טענת המערער לפיה התקיים קשר סיבתי בין חידוש התביעה או מסירת תצהירו של בשן לדיירי דירת המרתף ובין הוויכוח בין המערער ובין בשן.

לבסוף, גם לו היינו מקבלים את טענת המערער כי היחסים העכורים אשר נוצרו בינו ובין בשן נבעו כתוצאה מחידוש התביעה או הרקע לה, עדיין לא היה ניתן לייחס באופן ישיר את התקיפה לעבודתו של המערער וליחסים העסקיים בין השניים. כפי שהוכח בפני בית המשפט השלום, אשר קבע בצורה ברורה ומפורטת מה היו האמירות שנאמרו בין הצדדים לתקיפה לפני שזו התבצעה בפועל, האמירות האחרונות שנאמרו על ידי המערער והביאו את בשן לתקוף אותו היו בעלות אופי אישי מובהק. המערער בחר להעליב את בשן באמצעות כך שהזכיר את צו ההרחקה שהוציאה אשתו של בשן נגדו, דבר שלכל הדעות איננו יכול להיחשב כעניין מקצועי. על כן, לא ניתן לקבוע שהתקיפה התבצעה על רקע סכסוך מקצועי.

בשולי הדברים יוער כי לעניין מיקום ותזמון התקיפה יש ערך פעוט בעניין זה, ולכן, אין משמעות לכך שהתקיפה התבצעה תוך כדי פגישת עבודה של המערער עם אדם שלישי.

1. על כן, משלא הוכח כל קשר בין נסיבות התקיפה לעבודתו של המערער, משהתברר כי הקשר בין המערער ובשן נבע גם מהיותם חברים בקבוצת רכישה, כי משקעי העבר בין השניים נוגעים לניתוק החשמל לדירתו של המערער בעוד שדירתו של בשן ודירות אחרות חוברו לחשמל תוך מעורבותו של בשן בהחזרת זרם החשמל, ובהתחשב במניע לתקיפה – דברי המערער על אשתו של בשן, המלמדים עד כמה מדובר בסכסוך שמזמן עבר לפסים אישיים, בכל אלו יש כדי לבסס את דחיית התביעה.
2. סוף דבר - הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 4,000 ש"ח אשר יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ט (20 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.