באמצעות עוה"ד ב. כחלון

פתח דבר

1. דקות אחר חצות של יום שישי ה- 28.04.2017 לאחר ששתה משקאות משכרים יצא התובע פתח אולם אירועים בנמל תל אביב, נכנס לרכבו מסוג ב.מ.וו שנת יצור 2009 וגרם לתאונת דרכים תוך כדי גרימת נזק לרכבו ולרכבים לרכבים אחרים אשר חנו בסמוך.

1. משפנה התובע אל הנתבעת אשר ביטחה את רכבו בביטוח "מקיף", בכדי שתפצה אותו בעבור נזקו, הודיעה לו זו במסגרת מכתב דחייה מיום 06.06.2017 כי תביעתו לפיצוי נזקיו נדחית על ידה מטעם של הכשלת בירור החבות הביטוחית בהתאם להוראות סעיף 22-25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח").
2. זו עמדה אחר טענתה במכתב הדחייה על חשש שהתובע עורר אצלה לנוכח אי התאמה שזוהתה בין זהות הנהג שנהג ברכב בטופס ההודעה שלה, שם נרשמה זהות הנוהג ברכב בתור אחיו של התובע מר סעדון רמי, לעומת מסמך אחר שהובא בפניה בדבר נטילת רישיון נהיגה וזימון הנהג ברכב לקצין משטרה בעקבות התאונה, שם צוין שמו של התובע דווקא כמי שנהג ברכב. משכך ומשלעמדת הנתבעת התובע סירב לפגוש בחוקר מטעמה לשם בירור נסיבות התאונה, ומשלא נמסר לה על פי בקשתה עותק של רישיון הנהיגה של מי שנהג ברכב , מצאה הנתבעת את תביעתו של התובע לתגמולי ביטוח בגין הנזק לרכבו ולרכבים האחרים, כנידחת על ידה וזאת מטעמים של חוסר שיתוף פעולה והכשלת בירור החבות.
3. אלא שלימים התגלתה תפנית בעלילה כאשר הסתבר כי לחשדה של הנתבעת היה בסיס מוצק. נמצא כי לאחר התרחשות התאונה ועם הגעת המשטרה לזירה, סיפר התובע לשוטרים כי מי שנהג ברכב בזמן התאונה היה אחיו, לאחר שזה נטל לידיו את מפתחות הרכב ונהג בו לאחר שהוא ואחיו יצאו מאולם האירועים לביתם מלווים בבנות זוגם. במסגרת תביעה זו הטעים התובע כי חשש לרישיון הנהיגה שלו ובהתאמה לפגיעה במשלח ידו בבורסה ליהלומים הם שהביאוהו, בתאום עם אחיו, לטעת גרסת כיסוי שקרית לתאונה זו בדבר זהות הנהג האמיתי ברכב בזמן התאונה.
4. לימים, התגלתה האמת כפי שסברה המשטרה במקור, ובעקבותיה הועמד התובע לדין בגין נהיגה בקלות ראש ובגילופין תוך כדי גרימת נזק לרכוש. תחילה כפר התובע בעובדות כתב האישום אלא משזה תוקן, בהסכמה, לסעיף נהיגה תחת משקאות משכרים, חזר בו התובע מכפירתו זו והודה בעובדות האישום המתוקן. כך הורשע התובע על פי הודאתו באחריותו לתאונה ונגזרו עליו העונשים הבאים: קנס כספי בסך 1,600 ₪ או 32 ימי מאסר כנגדם; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה משך 18 חודשים ופסילת רישיון נהיגה על תנאי משך 4 חודשים לתקופה של 3 שנים. כן נגזר עליו מאסר על תנאי של 3 שנים לתקופה של 5 חודשים.
5. אף שחזר מהודעתו במקור, הדבר לא הניע את הנתבעת מלחזור בה משלילת הכיסוי הביטוחי ולהכיר בפיצוי התובע בגין הנזקים לרכבו ולנזקיהם של הרכבים החונים. כך מצא עצמו התובע מגיש תביעה זו אותה העמיד על סך 69,000 ₪ לכדי סך הנזקים בצירוף הפרישי ריבית והצמדה שנגרמו לרכבו בהתאם לחוות דעת מטעמו מיום 8.5.17 שאומצה על ידי הנתבעת במסגרת מכתבה אליו מיום 22.5.17 שבו הכירה היא לשיטתו בנזקים אלה אשר נאמדו בחוות הדעת על סך 66,746 ₪ (קרן).

מיהות ובירור המחלוקת שבין הצדדים

1. במסגרת תביעתו זו טוען התובע כי דחיית הכיסוי הביטוחי מנוגדת לתנאי חוזה הביטוח אשר נחתם בין הצדדים וממילא אין עילה להסיר את הכיסוי הביטוחי שכן אין עדות בדבר ניסיון להוצאת כספים במרמה, מקום בו ממילא אחיו עומד בתנאי הביטוח לנהיגה ברכב כך שלכל היותר בהתגלה האמת, אין לנתבעת כל עילה לפסול את זכאותו לתגמולי ביטוח. כן נטען כי בעת קרות מקרה הביטוח היה לו רישיון נהיגה בר תוקף , פוליסת הביטוח הייתה תקפה והנתבעת אישרה את הנזק לרכבו כך שמכל היבט שהוא, בהתגלה הנתונים האמתיים אין סיבה לשלול ממנו באחת את תגמולי הביטוח המגיעים לו כדין.
2. מנגד עמדת הנתבעת בכתב הגנתה הינה שיש לראות במעשיו אלו של התובע ניסיון קלוקל מצדו להוציא ממנה כספים במרמה כמשמעה בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. כן נטען כי התובע הכשיל את בירור החבות הבטוחית במקור כאשר סירב למסור בידיה פרטים מהותיים לשם בירור זהות הנוהג ברכב, לא מסר בידיה רישיון רכב תקף למועד האירוע והתחמק במכוון מלאפשר לה אמצעות חוקר מטעמה לרדת לחקר האמת לשם בחינת זכאותו הביטוחית בגין האירוע .
3. כן נטען, כי התובע לא הוכיח את הנזק לרכבו כאשר בחקירתו הודה זה כי תיקן את הרכב לאחר התאונה אך בד בבד לכך הוא לא טרח בהצגת קבלת תשלום בגין התיקון. בעניין זה טענת הנתבעת הינה כי אין לראות בחוות הדעת של התובע בבחינת הוכחה חותכת לגובה הנזק ומקום שבו נזק זה תוקן בפועל, אך אין ראייה חותכת לכך, גובר משקל העדרה של זו על חוות הדעת ומוביל לדחיית התביעה.
4. כך ובהתאם נותרו הצדדים חלוקים בעמדתם. ביום 24.09.2019 התקיים דיון הוכחות אחד במעמד התובע והנתבעת שבו נחקר התובע על גרסתו. מנגד, אף שהותר לה, ביכרה הנתבעת שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה או כל ראייה תומכת אחרת עובר לדיון אלא הסתפקה בצירופם בדיון בלבד של עותק מחקירות התובע ואחיו במשטרה; עותק כתב האישום כנגד התובע על פרוטוקול הדיון בו; הכרעת וגזר הדין בעניינו של התובע; רישיון הרכב וטופס הודעת התובע על התאונה. התובע לא התנגד לצירופם של מסמכים אלה בקשר עם תוכנם וזאת תוך כדי חקירתו הנגדית ועל כן הללו צורפו כראיות לתיק. הצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב והותירו את המחלוקת בדבר פיצויו של התובע לפתחו של בית המשפט.

דיון והכרעה

1. מזיקוק טענות הצדדים למד אתה כי שתי שאלות עקרוניות דרושות לו לתובע להכרעה: השאלה האחת נוגעת לכשרות הכיסוי הביטוחי שנשלל ממנו, ואילו השאלה השנייה עניינה אומדן הנזק לרכב התובע, וזאת על רקע טענת הנתבעת בדבר פגמים שנפלו בהוכחתו של זה, על רקע תיקון הרכב בפועל מבלי שהוצגה אסמכתא לכך. שאלות אלו יעמדו בלב העניין והן תדונה לפי סדרן להלן:

כשרות שלילת הכיסוי הביטוחי- האמנם?

1. נדמה שאין חולק בין הצדדים כי הדיווח של התובע לנתבעת אודות זהות הנוהג ברכב בזמן התאונה היה שקרי. התנהלותו זו של התובע גם ראתה אור מקביל בחקירתו במשטרה בסמוך לאחר התאונה, תוך כדי תיאום עדויות בעניין זה עם אחיו, רמי.
2. שני האחים ביקשו להביא את המשטרה לכדי הכרה כי התובע נמנע מלהחזיק בהגה בצאת האחים ורעיותיהם מאירוע בנמל תל אביב ועל כן בהכרח מי שגרם לתאונה לרכבים החונים היה האח ולא התובע. לימים כאמור חזר בו התובע מגרסתו זו, הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ונענש. פנייתו לנתבעת על מנת שתפצה אותו בגין הנזקים לרכבו ואך טבעי גם את הרכבים החונים, נתקלה בסירוב עיקש ונותרה כמות שהיא.
3. הסברו של התובע לדיווח השקרי לנתבעת ניתן בתביעתו ומאוחר יותר בעדותו בפניי, והוא חששו מפני שלילת רישיון נהיגתו וההשפעה שעשויה הייתה להיות לכך על משלח ידו. לעמדת התובע בעדותו והחשש שיתגלה השקר למשטרה. שקר אחד במשטרה הוביל לשקר שני לחברת הביטוח והרי לך שקר מתגלגל תוצר הנסיבות, עד אשר חזר בו כאמור התובע מגרסתו במסגרת ההליך הפלילי שנוהל כנגדו בגין תאונה זו, ושב לדרוש את כספו מאת הנתבעת מתוך רצון לגלגל את הגלגל לאחור.
4. עמדתה של הנתבעת, אף לאחר חזרת התובע מהודעתו במקור נותרה כמות שהיא, וזו כאמור מנומקת במכתב הדחייה שלה ומאוחר יותר בכתב הגנתה.
5. לשון מכתב הדחייה (שהוצא כאמור עובר לחזרת התובע מעמדתו), הינה ברורה וחד משמעית והיא נוסחה כך: "המבוטח הכשיל את בירור התביעה, מסר כי בעת האירוע נהג ברכב אדם אחר". ובסיכומו של המכתב: "אנו דוחים את התביעה בשל הכשלת המבוטח לבירור החבות הביטוחית וכן נדחה תביעות מצד שלישי ככל שיהיו כאלו".
6. חוסר שיתוף הפעולה הנטען חולש, בהתאם למכתב, גם על סירובו של התובע לפגוש ו/או למסור פרטים לחוקר שהופעל על ידי הנתבעת. לאמור, זה חל גם על הבירור האופרטיבי שניסתה הנתבעת לעשות ביחס לתאונה, בכדי לקבל מענה לסימני השאלה שהתעוררו אצלה בנוגע לזהות הנהג ברכב בזמן התאונה.
7. הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לפרשנות שיש לייחס לסירובה של הנתבעת לשפות את התובע לכדי נזקו. בעוד שהנתבעת עומדת אחר דחיית התביעה בגין מרמה כלפיה כמשמעותה בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן:" חוק חוזה הביטוח"), טוען התובע כי יש לקרוא את סירובה של הנתבעת במכתב הדחייה בתור חוסר שיתוף פעולה כמשמעותו בסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח ובתוך שכך, לא קמה לה עילה לדחיית התביעה כל שכן לא מתקיימים בענייננו תנאי המרמה על פי דין.
8. לדידי, לשון מכתב הדחייה הינה ברורה. הנתבעת דחתה את הכיסוי הביטוחי מהתובע אך מפני שלשיטתה הוא הכשיל את בירור המקרה הביטוחי כפי שהיא סיכמה זאת "ברחל ביתך הקטנה" בסיפא המכתב כמצוטט מעלה, כאשר אין בציון סעיפים 22 עד 25 של חוק חוזה הביטוח כמפורט במכתב בצורה לקונית, בכדי לגרוע מהמסקנה כי כוונתה הייתה להעדר שיתוף פעולה עימה ותו לא. על כן כך יש לקרוא את סירובה לפיצוי התובע כך.
9. בהתאם, לאחר שבחנתי את מכלול ההיבטים שבתיק על הראיות שבו, מצאתי כי לא עומדת לנתבעת הפררוגטיבה לשלול מאת התובע את הכיסוי הביטוחי מחמת חוסר שיתוף פעולה וניתוח שיורי לצורך הדיון הפורמלי מצא שלא עומדת לה טענה לדחיית הכיסוי הביטוחי גם מפאת מרמה, ואבאר זאת על רקע הדברים הבאים:

ראש וראשונה- על מהותו של מכתב הדחייה ונפקותו על ההליך הנדון

1. נדמה שאין חולק עוד כיום על חשיבתו של מכתב דחייה המוצא מאת חברת ביטוח למבוטחה ו/או למוטב על פי דין על פי פוליסת הביטוח שלה. הדין מורה כי למכתב זה חשיבות מרבית עד כדי כך שחברת הביטוח מושתקת מלהעלות טענות חדשות שאינן נקובות בו, ביחס לסיבותיה שלה לדחיית הכיסוי הביטוחי בגין מקרה הביטוח למעט במקרים חריגים שאינם חלים במקרה זה. לאחרונה התייחסתי לסוגיה זו במסגרת הליך אחר וכל שנותר לי הוא לחזור על הדברים. בהתאם נכתב שם, כי תולדת הדין האמור מקורה בשתי הנחיות המפקח על הביטוח- האחת מיום 9.12.1998 והשנייה מיום 29.5.02.
2. ההנחיה הראשונה משנת 1998 קבעה כי:

"כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה".

1. ההנחיה השנייה משנת 2002 הרחיבה את ההנחיה הראשונה, ובה נקבע כך:

"חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה".

1. הנחיות אלו קיבלו מעמד נורמטיבי מחייב במרוצת השנים במסגרת פסק הדין בעניין אסולין שם נכתבו בהקשר להן, בין היתר הדברים הבאים :

"ההלכה הנוהגת בבתי המשפט כיום הינה לאפשר מתן תוקף להנחיות הללו של המפקח על הביטוח אשר משקפות את המדיניות המשפטית הרצויה בדבר הגנה על מבוטחים וצמצום אי השוויון בינם לבין חברות הביטוח. בנוסף, הנחיות המפקח על הביטוח, עולות בקנה אחד עם עקרונות היעילות המשפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרס עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית המשפט כנגדה." (רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין, פיסקה 3 (4.5.06)).

1. פסק הדין בעניין אסולין שהיווה אבן המסד בסוגיה עקרונית זו, פתח צוהר לפסיקות נוספות שבאו לאחריו (רע"א 2121/14 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אייש ואח', (8.7.14); רע"א 3735/14 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' קסליו אירועים בע"מ, (22.7.14) ; רע"א 3863/15 רחמני נ'Liberty Mutual Insurance Europe Limited, פסקה 36 (9.11.2015)), במסגרתן הוטמעו בהרחבה הסיבות הבסיסיות להחלת עקרון ההזדמנות הראשונה שחל על חברת הביטוח כאשר נטען בהן, בתמצות ובין היתר, כי הטעם הנעוץ בהנחיות הנ"ל נובע בין השאר מזכות המבוטח לוודאות ביטוחית שמטרתה בסופו של יום לאפשר לו לשקול את צעדיו בהתאם בין לתביעה ובין לפשרה ככל שתהא רלוונטית, וזאת כאשר חזית המריבה מונחת במלואה לפניו וכאשר עומדים לפניו טעמיה הסופיים של חברת הביטוח לדחיית תביעתו הביטוחית. יפים לעניין זה דברים שכתב כ"ה (בדימוס) זילברטל בפסק הדין בעניין אייש:

" בהיעדר הכוונה או פירוט במכתב הדחייה לא ניתן להגשים את מטרת הנחיות המפקח, וביניהן, הרצון לאפשר לתובע להתמודד עם טענות המבטחת או לשקול את צעדיו הבאים. ההנחיה מבטאת מגמה ברורה ומבורכת של הגנה על ציבור המבוטחים מפני מצב של פערי מידע באשר לעמדתה האמיתית והמפורטת של חברת הביטוח, כדי לאפשר בחינת אופן ההתמודדות עימה. הנחיית המפקח אף תורמת, ולו בעקיפין, למניעת הגשת הליכי סרק לבית המשפט, שכן תובע פוטנציאלי היודע מראש מה הן טענות המבטחת יכול לשקול בצורה מושכלת האם יש מקום להגשת תובענה על-ידו, על כל ההוצאות והסיכונים הכרוכים בהגשת תובענה שסיכוייה אינם טובים. סבורני, כי תוצאה אחרת מזו שאליה הגיע בית משפט קמא עלולה לרוקן מתוכן את הנחיות המפקח, שכן ניתן יהיה לפרשן באופן שדי בהצגתו של מעין "נימוק על", כללי וסתמי, שתחת כנפיו יכולים להימצא ערב רב של נימוקים, שכלל לא נדרש להביאם לידיעת התובע או צד ג'. מצב דברים זה אינו שונה ממצב הדברים שהנחיית המפקח בקשה למנוע - מצבים בהם לתובע אין כל יכולת להעריך או להתמודד עם עמדת המבטחת." (רע"א 2121/14 אליהו נ' אייש, פיסקה 10, (8.7.14)).

1. לאחרונה אף נדרש בית המשפט העליון לשאלת היקף ההנמקה המצופה מאת חברת הביטוח במסגרת ניסוח מכתב הדחייה ומצא כי היקף ההנמקה צריך להיות תמציתי וענייני מחד, אך גם נהיר ובהיר מאידך:
2. "על מנת לעמוד בחובת ההנמקה, נדרשת המבטחת להציג באופן תמציתי, אך נהיר ובהיר, את מכלול הטעמים לסירובה לתשלום תגמולי הביטוח, בין אם הם מבוססים על טענה משפטית ובין אם הם מבוססים על טענה עובדתית, תוך הפנייה ספציפית לתנאיי הפוליסה הרלוונטיים לעניין. ודוק, אין זה סביר לתפוס את המבטחת בלשונה, ולדקדק אחר כל אות ותו המופיעים במכתב הדחייה. המבחן בו נדרשת חברת הביטוח לעמוד הוא מבחן מהותי – האם יש במכתב הדחייה כדי להעמיד את המבוטח הסביר על מלוא הנימוקים בעטיים החליטה לדחות את תביעתו, באופן המאפשר לו לכלכל באופן מושכל את צעדיו בהתאם. ויודגש, היקף ההנמקה לה נדרשת המבטחת נגזר גם מהיקף המידע שמסר המבוטח. כך למשל, אם המבוטח לא מסר נתון מסוים שיש בו כדי להשליך על תביעת התשלומים, אין לצפות מחברת הביטוח להתייחס לכך כבר במסגרת מכתב הדחייה. ".(רע"א 4009/19 חתמי לוידס נ' מודיעין אזרחי בלדרות מאובטחת בע"מ, פיסקה 14(12.11.19)).
3. להשלמת התמונה יצוין כי הגם הוודאות הביטוחית הצפויה ממכתב הדחייה והמתחייבת מהנחיות המפקח על הביטוח, כאמור מעלה, הטעים הדין עם השנים מספר חריגים, תולדת הפסיקה והנחיות מאוחרות של המפקח על הביטוח (דוגמת העלאת טענה חדשה למקרה של הרחבת הכיסוי הביטוחי המוחרג; טענה למרמת ביטוח שהתגלתה מאוחר למכתב ועוד), שנועדו לאפשר לחברת הביטוח להכניס נימוקים נוספים לדחיית הכיסוי הביטוחי שלא עלו במסגרת מכתב הדחייה (ראה למשל: רע"א 4339/08 עזבון סלים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (24.7.2008) עמ' 6-7).
4. במקרה זה שלפנינו, ניתן לראות בבירור כי הנתבעת הוציאה תחת ידיה את מכתב הדחייה כאשר נתונים אודות זהות הנוהג ברכב היו לוטים בערפל. על כן ניסוחו של המכתב בזמן אמת בדבר סירובו של התובע לשתף עימה פעולה, בהעדרו של מכתב מאוחר יותר, מהווה את הסיבה הקונקרטית לדחיית הכיסוי הביטוחי לאורה יש לבחון את כשרות סיבת הדחייה, וזאת בשונה מטענת מרמה שלא אוזכרה במכתב זה בצורה עניינית כפי שהדין מחייב. בתור שכך סיבת דחיית הכיסוי הביטוחי נשענת הלכה למעשה על העדר שיתוף פעולה של התובע עם הנתבעת וכך יש להבין את סיבת הדחייה ולבחון אותה כמובא להלן:

שלילת כיסוי ביטוחי- חוסר שיתוף פעולה, האמנם?

1. אין ספק כי למקרא מכתב הדחייה המתיישב עם עדותו של התובע, הוא נמנע במכוון מלשתף פעולה עם הנתבעת בנוגע לחקר התאונה וסיבותיה. התובע, כך לפי עדותו, עשה זאת כיוון שהוא חשש שיתגלה למשטרה אותו כזב הקשור בנהיגתו בפועל ברכב בזמן התאונה.
2. השאלה הנשאלת עתה היא האם דיי בהתנהגותו זו של התובע בכדי לשלול ממנו בזמן אמת ולאחר גילוי האמת, את הכיסוי הביטוחי לרכבו. על כך עונה סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח וביתר פירוט לענייננו ס"ק ב' שבו באלה המילים:

הכשלה של בירור החבות

(א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:

1. החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות;
2. אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור.

(ב) עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר.

1. מלשון הסעיף למד אתה כי להבדיל מהסנקציה של שלילת הכיסוי הביטוחי הנקובה בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, סעיף 24 לחוק מאפשר למבטח אך להקטין את חבותו כלפי המבוטח למידה בה היה חייב בה אילו קוימה החובה לשתף פעולה עם המבטחת. משמעות הדבר היא שעקרונית אין לחברת הביטוח הפרוגטיבה לשלול באופן גורף את הכיסוי הביטוחי במלואו למקרה של חוסר שיתוף פעולה מצדו של המבוטח.
2. בנוסף, סעיף 24 לחוק דורש את התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים לקיומו והם: הפרת החובה לשתף פעולה; קיומו של נזק תוצר ההפרה ושיעורו של אותו נזק (ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שלישית, 2016), עמ' 959). כן נדרש קיומו של קשר סיבתי שבין הפרת חובת שיתוף הפעולה לנזק, על מנת להפעיל את התרופה שבו ועל כן רק כאשר קיומה של החובה "היה מאפשר למבטח להקטין חבותו", תקטן חבות המבטח בשל אי-קיום החובה האמורה. (פס"ד שי פרץ לעיל, פיסקה 12 לפסק דינו של כ"ה מינץ).
3. בנדון דידן, כפי שצוין ואין חולק לגביו, התובע עשה בתחילת הדרך כל אשר לאל ידו בכדי לא לשתף פעולה עם הנתבעת וזאת על מנת להסתיר את זהות הנוהג ברכב. כך ובהתאם הוכח מעדותו וכאמור לא נסתר כי בכדי להסתיר את הדיווח השקרי על זהות הנוהג ברכב הוא נמנע מלהמציא לנתבעת מסמכים חיוניים לצורך בירור החבות ואף הקשה במכוון ונמנע מלהיפגש עם חוקר הנתבעת. עם זאת אין דיי כאמור בקיומו של תנאי אי שיתוף הפעולה שכן על הנתבעת בתור מבטחת להראות כי בנסיבות התקיימו שני התנאים המצטברים הנוספים הנקובים בסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, והם קיומו של נזק תוצר ההפרה ושיעורו של אותו נזק.
4. בעניין זה כשלה הנתבעת שכן היא כלל לא טענה לנזק ספציפי שנגרם לה בעקבות חוסר שיתוף הפעולה של התובע עימה בשלב הראשוני להודעה על התאונה, ואף לאחר מכן בהמשך הדרך. בהקשר ובאופן לא ברור כלל, החליטה הנתבעת לוותר על זכותה להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה ולצרף אליו את ראיותיה בעניין זה, אף שבית המשפט התיר לה לעשות כן. לו הייתה באמת ובתמים מבקשת הנתבעת לסמוך ידיה על חוסר שיתוף פעולה ובעטיו לטעון לנזק שנגרם לה בעקבות כך, מצופה היה ממנה לדאוג לתמוך את הדברים בראיות בדבר אותו נזק והיקפו שנגרם לה בעקבות התנהגותו של התובע כלפיה ואשר יש לשיטתה להפחיתו מהפיצוי שעשוי יהיה, אם בכלל, להגיע לו בעתיד. כך וכך לא עשתה הנתבעת במסגרת תביעה זו וסיבותיה עימה. בהקשר ראוי להזכיר כי הנתבעת לא שללה את חוות דעת שמאי חוץ התובע במסגרת מכתבה אל התובע מיום 22.5.17 ובמקום שבו, כפי שיועלה בהמשך, אין משמעות אופרטיבית לעובדה אם התובע נהג או אחיו מבחינת החריגים לפוליסת הביטוח, ספק באם ישנה אפשרות לקיומו של נזק שעשוי היה להיגרם לנתבעת.
5. נעבור עתה לדון מעבר לצורך ואף שמדובר בדיון תאורטי בלבד, בהעדרה של טענה קונקרטית לכך במכתב הדחייה, בשאלה, האם ניתן לראות בהתנהגות זו של התובע כניסיון להוציא מאת הנתבעת כספים במרמה כמשמעו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח?.

על מרמה בתגמולי ביטוח- מהדין למצוי

הוראת סעיף ס' 25 לחוק חוזה הביטוח, אשר עוסקת ברמה בתגמולי ביטוח קובעת כך:

מרמה בתביעת תגמולים

הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו.

1. לא אחת נקבע בפסיקה שראשיתה בהלכת פלדמן הידועה, כי הוראת סעיף 25 יועדה לשם הבאת המבוטח למסור למבטחת מידע מהימן שיקל על בירור התביעה, ולהרתיע אותו ממעשה מרמה כלפיה:

"בבסיס סעיף 25 עומדת תפיסה שונה מזו העומדת ביסוד חוק חוזה הביטוח: בעוד שהמבטחת נתפסת, בדרך כלל, כצד החזק בעסקת הביטוח, ועל כן מרבית ההסדרים בחוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף של המבטחת, הרי שישנם מצבים הדורשים התערבות לטובת המבטחת דווקא, כשהמובהק שבהם הוא מקום בו התרחש מקרה הביטוח [...]. לאחר קרות מקרה הביטוח, נהנה המבוטח מיתרון מידע על פני המבטחת. יתרון זה 'עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן התרחש הפסד, בהכרת נסיבות ההתרחשות שלו, בידיעת שיעור הנזק המדויק שנגרם לו מההפסד, ובעובדה שהוא לומד על התרחשות מקרה הביטוח לפני המבטחת. במקרים מסוימים עלול המבוטח לנסות להסתיר מידע מהמבטחת. הוא יכול לטעון שנגרם לו הפסד מהתרחשות מקרה ביטוח שעה שמקרה ביטוח לא אירע כלל; הוא יכול להפריז בשיעור הנזק שנגרם לו; הוא יכול למסור מידע כוזב בדבר נסיבות התרחשות ההפסד כך שמאורע שאיננו מבוטח ייחשב למבוטח והוא יכול לייחס נזקים שאירעו בעבר לאירוע המדובר... זוהי בעיית סיכון מוסרי' [...]. סעיף 25 נועד, אפוא, לסייע למבטחת להתמודד עם בעיית הסיכון המוסרי האמורה. ההנחה היא שהסנקציה החמורה הקבועה בו – שלילה מוחלטת של זכות המבוטח לקבל תגמולי ביטוח במקרה בו תביעתו נגועה במרמה – תרתיע מפני מרמה או לפחות תהווה ענישה הולמת [...]" ((רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 (12.4.2011)).

1. באותו הקשר נקבע גם כי הסעיף האמור נועד לצמצם את פערי המידע שבין המבוטח הנהנה מיתרון מידע על פני המבטחת לבין המבטחת שלרוב חסרה את אותו מידע שבידי המבוטח המהווה את באר המקור שלו ולהגביל ככל שניתן שימוש לא תקין של מידע זה לטובת המבוטח דוגמת: טענה לנזק מהתרחשות מקרה ביטוח שעה שמקרה הביטוח לא אירע כלל; טענה לנזק שאירע בדרך מסוימת שעה שהנזק נגרם בנסיבות אחרות; או להפריז בשיעור הנזק שנגרם וכך הלאה ( רע"א 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 16, (18.618); ע"א 90/1845 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 676-677 (1993)).

1. לצד כך, ניכר כי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, מקפל בתוכו שלושה יסודות מהותיים:

(א) מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות;

(ב) מודעות המבוטח לכזב או לאי הנכונות של העובדות שנמסרו.

( ג) כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה (19.05.1998) (להלן – "עניין הפניקס").

1. על פי הדין, על חברת הביטוח הנטל להוכיח את שני היסודות הראשונים של סעיף 25 הנ"ל, היינו מסירת עובדות כוזבות או לא נכונות ואת מודעות המבוטח לכך ובהתקיימם של שני אלה, עובר הנטל אל המבוטח להביא ראיות בכדי לשכנע שהמניע למסירת הפרטים הכוזבים מצדו לא היה בכוונה לזכות בתגמולים במרמה (ראה: פסקה 9 לפס"ד פלדמן לעיל). בהקשר, ראוי גם להדגיש כי הדין מורה כיום כי אין צורך בהוכחת קשר סיבתי בין המרמה לבין חבות המבטח או היקפה. היינו לכאורה דיי שהוכחה או לא נסתרה כוונתו של המבוטח להוציא כספים שלא כדין מאת המבטחת בכדי לקיים את התנאי השלישי הקבוע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח מקום בו אין הכרח בקשר ישיר שבין ניסיון לפעולת מרמה לאפשרות תאורטית של הוצאת כספים מסתברת. מנגד הדין גם מורה כי כוונת מרמה בכל מה שנוגע להחרגת הנהיגה ברכב, מחייבת הוכחה מצד חברת הביטוח להתנהלות מתמשכת של המבוטח מצד חברת הביטוח וזאת בכדי לשולל את הכיסוי הביטוחי באופן מלא בשונה ממצב של התנהלות חד-פעמית. (רע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ,( 4.6.19) בעניין פיקאלי דובר על החרגת מגבלת גיל של הנהג, ברם, הרציונל נכון ויפה גם לענייננו).
2. לאחר אלה- בענייננו נדמה שמלאכתה של הנתבעת קלה יחסית בנוגע לשני התנאים הראשונים, שכן בכתב תביעתו הודה התובע כי הוא מסר לנתבעת נתונים שגויים בנוגע לזהות הנוהג ברכב בזמן התאונה, והוא גם היה מודע לכזב שבפרטים אלה שמסר. וכך גם עלה בעדותו:

" ש. בנ/2 אתה אומר שמישהו אחר נהג ברכב, זה שקר נכון?

ת. נכון.

ש. שיקרת לחברת הביטוח?

ת. כן, הייתי חייב להמשיך עם השקר שלי. זה מה שנתתי עדות במשטרה. " (עמ' 2 שורות 2-5 לפר' הדיון).

1. באשר לתנאי השלישי החל על התובע. בעניין זה הטעים התובע כי כלל לא הייתה לו כוונה להונות את הנתבעת. בכתב תביעתו ציין זה כי הסיבה למסירת פרטים שגויים לנתבעת נבעה מפני חששו לאבד את רישיון הנהיגה שלו, דבר שהייתה לו השלכה ישירה על משלח ידו בבורסה ליהלומים, וזו גם הסיבה שהוא סירב לבצע בדיקת שכרות ולכן הוא דיווח בחקירתו במשטרה שמי שנהג ברכב היה אחיו. עוד הטעים התובע כי כלל לא היה לו מניע להונות את הנתבעת כיוון שממילא הוא היה זכאי לתגמולים בדיעבד בעת מסירת פרטים נכונים.
2. בעדותו בעניין זה העיד התובע כך:

" ש. אני אומר לך שבזמן שדיווחת לחברת הביטוח על האירוע, אתה חשבת שאין לך ביטוח כי אתה שיכור או בגלל מה שקרה שם, חשבת שאין לך ביטוח ואז אמרת "אני אשקר ואגיד שאחי נהג" רק בגלל זה דיווחת שקר לחברת הביטוח, כי אם תגיד את האמת לא יהיה לך ביטוח ?

ת. שיקרתי כי פחדתי על השם שלי, והמוניטין שלי כי אני חבר בורסה.

ש. אני אומר לך שזה לא נכון כי חברת הביטוח לא יכולה לשלול רישיון?

ת. כי דבקתי בשקר שלי, אני יודע טוב את החוקים.

ש. ש.ב. אתה חששת שישללו את הרישיון כי נהגת בשכרות?

ת. הייתי מפצה אותו, הייתי נותן לו נהג לכל תקופת השלילה. אחי לא צריך את הרכב.

ש. ש.ב. מדוע אם כך לא דאגת לעצמך?

ת. כי חששתי בגלל המשטרה, אחי לא צריך לפחד, הוא לא צריך כמוני את הרישיון הוא עובד במחסן." (עמ' 2 שורות 2-13 לפר' הדיון).

1. הנתבעת לעומת זאת העלתה בחקירתו הנגדית של התובע מספר אפשרויות חלופיות למניע קונקרטי נסתר שעמד מאחורי מסירת הפרטים הכוזבת (מניע שלא נטען במכתב הדחייה ולא בכתב הגנתה), אשר נסב סביב חששו של התובע מפני שלילת תגמולי הביטוח שלו עקב נהיגה תחת השפעת סמים או אלכוהול (שם, בעמ' 2 שורות 21 לפר' הדיון).
2. מבין שתי החלופות שהוצגו בפניי- זו של התובע וזו של הנתבעת, אני מעדיף את הסבריו של התובע. בכדי שבית המשפט יסיק כוונה –אפשרית, נסתרת להוצאת כספים במרמה מאת חברת ביטוח, נדרש קיומו של מניע בין ממשי ובין תאורטי לפחות, להוצאת כספים אשר יהא בו בכדי להניע את המבוטח לפעול במרמה. במקרה זה הוכח כי פוליסת הביטוח שהונפקה לתובע מכסה כל נהג מעל גיל 24 שנים בעל רישיון נהיגה תקף של שנה אחת לפחות, כאשר אין הנתבעת טוענת שהתובע לא עמד בקריטריונים אלה בזמן התאונה וניכר גם שאין סיבה לסבור אחרת הן מפאת גילו של התובע (יליד שנת 1962 לפי רשימת של הביטוח) ומפאת העובדה שהוא מחזיק ברישיון נהיגה משנת 1978, כמופע בטיעוני התביעה לעונש מיום 12.9.18 (סומן נ/4).
3. המניע הנוסף הקשור בנהיגה תחת אלכוהול אף שמדובר בהרחבת חזית, אינו מספיק דיו בכדי להניע את התובע למסור לנתבעת פרטים כוזבים בדבר זהות הנהג ברכב, היות שאין הדין כיום מתיר שלילת כיסוי ביטוחי בצורה מרחיבה למקרה של שכרות אף אם המבוטח נהג ב"רשלנות רבתי", וזאת בשונה משימוש בסמים בזמן תאונה ((רע"א 2843-18 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נגד ישראל פוליקוב ואח' (15.10.18)). גם הנתבעת לא טרחה בהצגת טענה או חזית הקשורה בנהיגה תחת השפעת אלכוהול – לא במסגרת מכתב דחייה מתוקן שלא הוצא על ידה (לאחר שקיבלה לידיה את תיק המשטרה ) ולא בכתב הגנתה.
4. הוא הדין בהקשר לטענה חלופית הנוגעת לנהיגה תחת השפעת סמים, אשר הועלתה בידי ב"כ הנתבעת לראשונה בעדות התובע בתור סברה בלבד ושנשללה על ידי התובע בעדותו. זו נשללה בחקירת המשטרה את התאונה אשר מצאה את התובע כמי שנהג תחת השפעת אלכוהול ולא תחת השפעת סמים, והראייה היא שהוגש כנגדו כתב אישום בגין נהיגה בגילופין בלבד.
5. כך ובהתאם, יותר מקובלת עליי טענתו על פי עדותו של התובע, ולפיה הוא חשש לרישיונו מפאת הפגיעה במשלח ידו ועל כן הציג בפני המשטרה שאחיו נהג ברכב בזמן התאונה ומשכך עשה והתנהג בהתאם, עם סירובו להיבדק בבדיקת שכרות, ואף לכאורה התעמת עם השוטרים בעקבות כך, הוא יצר מצג דומה כלפי הנתבעת שלא הייתה לו דרך לחזור ממנו ועל כן וכפי עדותו בעניין זה (עמ' 3 שורות 19-23 לפר' הדיון) הוא דיווח לנתבעת שאחיו נהג ברכב על מנת שלא יתגלה אותו דיווח שקרי למשטרה שעשוי היה לשלול את רישיונו ולפגוע במשלח ידו. טענה זו מתיישבת כאמור עם העדר מניע חלופי ראלי אחר ועם מצבו האישי והפיננסי המוכח של התובע באותם ימים, כפי שעלה בין היתר מטיעוני בא כוחו לעונש במסגרת ההליך הפלילי שנוהל כנגדו בגין התאונה (סומן נ/4).
6. אם כן ועל פניו, לו היה התובע מוסר לנתבעת כי הוא זה שנהג ברכב בזמן התאונה , אף אם היה תחת השפעת אלכוהול, לא היה בכוחה של הנתבעת לשלול ממנו את הכיסוי הביטוחי. העובדה שהנתבעת התוודתה לזהותו האמתית של מי שנהג ברכב, היא כשלעצמה אינה מעידה על כוונה נסתרת של התובע להוציא ממנה כספים במרמה בזמן אמת בהעדרו של מניע אפשרי או מסתבר שילמד על אפשרות שכזו.
7. נעבור עתה לדון בשלילת הכיסוי הביטוחי מפאת חוסר שיתוף פעולה כעילה המוכחת במכתב הדחייה של הנתבעת.

אומדן הנזק לפיצוי- מצוי לעומת רצוי

1. התובע תמך את תביעתו זו בחוות דעת מומחה מטעמו אשר אמד את הנזק לרכב בגין התאונה בסך 66,745 ₪ השווה ל40.45 אחוזים מערכו וזאת לאחר שבדקו ימים לאחר התאונה ביום 8.5.17. מדובר בשמאי חוץ של הנתבעת והנתבעת כזכור אימצה את חוות דעתו במכתבה לתובע מיום 22.5.17 או לפחות לא חלקה עליה במסגרת חוות דעת נגדית בהליך כאן ו/או ביקשה לחקור את מומחה התובע על חוות דעתו. משמעות הדבר היא שיש לקבל את אומדן הנזק כפי תביעתו התובע כמו שהוא.
2. אלא שבסיכומיה העלתה הנתבעת טענות חדשות הנוגעות לנזק. האחת, נוגעת לזהות בעל הרכב בתור בעל הזכות לתבוע תגמולי ביטוח. בהקשר זה נטען כי התובע אינו בעליו של הרכב הרשום על שם אחר- אדם בשם סולמון יצחק ועל כן בהכרח הוא אינו רשאי לתבוע את נזקו של זה ואילו הטענה השנייה, נוגעת לאי הוכחת הנזק בפועל בעת שהתגלה בחקירתו הנגדית של התובע כי הוא מכר את רכבו ועוד קודם לכן תיקן אותו מבלי שטרח בצירופה של קבלת תשלום בפועל בגין התיקון.
3. לעניין זה נטען בסיכומי התשובה של התובע, כי רישום הבעלות במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד ואין לו משמעות מהותית, מה גם שהנתבעת לא בחרה לדקדק עם נושא הבעלות בעת עריכת הסכם הביטוח ובתור שכך היא מושתקת עתה. באשר להוכחת תיקון הרכב בפועל, נטען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה שלא בא זכרה אלא עתה.
4. לאחר בחינת הדברים מצאתי כי בעניין הסוגיה הראשונה דעתי עם התובע אלא שבעניין הסוגיה השנייה הנוגעת לאי הוכחת הנזק שמשמעותה דחיית התביעה, דעתי עם הנתבעת ואבאר:
5. באשר לסוגיה הראשונה, אין הדין מחייב הלימה בין בעלותו של אדם על נכס מסוים לבין אי יכולתו לבטחו, שאם תאמר כך, מרבית חוזי הביטוח לא היו יכולים להתקיים וממילא הדין מתיר אף קיומו של מוטב שאינו בהכרח בעליו של הנכס המבוטח לצורך פיצוי למוטב זה במקרה של יום פקודה (ראה סעיף 12 לחוק חוזה הביטוח). בהקשר ראוי להבחין בין התנאים הבסיסים שמקיימים את תשתית ביטוח הרכב הנוגעים לתכונות ולמאפיינים הנדרשים מהנהג ובכללם: קיומו של רישיון נהיגה בר תוקף, מגבלת גיל וכו' המבטאים את הקטנת הסיכון המבוטח מפני תאונה ועל כן הינם בעלי חשיבות לצורך אומדן הסיכוי והסיכון שחברת הביטוח משקללת טרם עריכת הביטוח ומציבה מגבלות ביטוחיות קונקרטיות לעת מצוא וזאת לעומת הרכב המבוטח גופו שאינו קשור בהכרח לאותם מאפיינים המבטאים את הסיכון לרכב זה. לצורכי תנאים להקלת סיכון שעשויה חברת הביטוח להציב בפני המבוטח וזאת לשם הקטנת הסיכוי לגניבת הרכב. התנאים האחרונים שונים מהתנאים המקלים למקרה תאונה הנדרשים על ידה בעת עריכת הביטוח אשר מתבטאים בהתקנת מיגונים למיניהם וזאת לרוב לשם מניעת גניבתו של הנכס המבוטח. לפיכך על ציר הזמן הביטוחי יש להבדיל בין מועד עריכת הביטוח במסגרתו בוחנת חברת הביטוח את הנכס ואומדת את הסיכוי להתקיימות הסיכון מפני גניבה, ועל כן פתוחה בפניה הדרך להציב מגבלות מקדימות להפחתת הסיכון הנ"ל שאינן תלויות בהכרח בשימוש שיעשה בו. אלו הם לרוב השיקולים שחברת הביטוח שוקלת בעת עריכת הביטוח כאשר זהותו של בעל אותו נכס אינה לרוב מעניין שיקולים אלה, אלא וככל שיש לזהות זו נפקות על השימוש ברכב זה. במקרה זה כאמור, לא הוכח כי לזהות בעל הרכב, שהייתה ידועה לנתבעת מבעוד מועד, היה משקל באם לבטח את הרכב או לא וממילא כאמור הנתבעת לא הציבה כל מגבלה בעניין זה בפני התובע בעת עריכת הביטוח ועל כן בהכרח אינה יכולה לטעון לכך עתה.
6. לאחר שאמרנו דברים שאמרנו, בכל מה שנוגע להוכחת הנזק לרכב התובע, דעתי עם הנתבעת. התובע הותיר אחריו שובל של ספק, בנוגע לנזק הראלי שנגרם לרכבו, ובתור שכך הוא לא עמד בנטל להוכחת תביעתו ואבאר זאת על רקע הדברים הבאים:
7. חקירתו של התובע העלתה כי בחלוף הזמן הוא תיקן את רכבו:

" ש. הרכב תוקן?

ת. כן, באזור תעשיה בנתניה, שילמתי במזומן.

ש. כמה שילמת?

ת. שילמתי 70 אלף מזומן.

ש. יש לך אישור שהוצאת סכום כסף?

ת. לא חסר לי כסף, אולי הוצאתי מהכספת." (עמ' 3 שורות 30-33, ועמ' 4 שורות 1-3 לפר' הדיון).

1. התובע הגיש תביעתו זו בסדר מהיר. משמעות הדבר היא שבהתאם לתקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עליו היה לצרף לכתבי טענותיו לרבות לתצהיר עדותו הראשית, את כל האסמכתאות והמסמכים הנדרשים לו לצורך בירורה של תביעה זו. דא עקא, ובשום שלב מוקדם לחקירתו הנגדית, לא גילה התובע לבית המשפט ולנתבעת על תיקון הרכב, כל שכן לא צורפה על ידו כל אסמכתא בדבר תיקון זה אשר ניתן יהיה ללמוד ממנה על עלותו בפועל, כל שכן מה תוקן בדיוק ומתי.
2. על פי הדין על התובע כמבוטח להוכיח לא רק את קרות מקרה הביטוח כי אם גם את הנזק שנגרם לו בעקבות כך (ע"א 378/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (4) ,177 ,184 (1989); רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג (1) 450, 452 (1999); ע"א 8349/09 גרטלר נ' M.H.WHEELER חתם לויד'ס, בפסקה 10 (22.5.2011)).
3. הדין גם מורה כי נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת נזקו, כי אם עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-809 (1981)) ובמצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי "על אף תחושת אי הנוחות" שבהותרתו בידיים ריקות (רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, פסקה 13 (10.9.2017).
4. כאמור, על התובע מוטל הנטל להוכיח את נזקו הנכון תוך הנחת תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי המגיע לו באמצעות נתונים מדויקים. מטרת הדין הינה אפוא, מחד, לאפשר לתובע לשוב למצבו ערב קרות אירוע התאונה ומאידך, לא להביאו לכדי התעשרות שלא כדין על חשבון המזיק בעקבות פיצוי יתר הנסמך על ראיות לא אותנטיות בדבר אותו נזק שנגרם לו בפועל .
5. אלא שכאן, התובע מבקש לסמוך את ידיו על חוות דעת שמאי חוץ מטעמו אשר לא נשללה על ידי הנתבעת בתחילת הדרך, כראייה חלוטה להוכחת הנזק שנגרם לו בפועל.
6. אלא שלדעתי אין בכך די. בין האסכולה הגורסת כי עלות תיקון הרכב הינה פועל יוצא מעלות הערכת השמאי גם ללא הצגת אסמכתא בדבר התיקון בפועל (דוגמת: תא"מ (הרצ') 40972-09-14 נורית דבורה קנפו נ' יוסף גני (19.6.2016); תא"מ (נצ') 53413-07-18 סלימאן נ' זנדרי ) 10.5.19) לבין האסכולה הדורשת אסמכתא מתאימה (מכל סוג) להוכחת עלות התיקון בפועל, דעתי נוטה למחזיקי האסכולה השנייה, וזאת כאשר אין ראייה לקושי אובייקטיבי מצד התובע להציג אסמכתא בדבר תיקון הרכב או כאשר אין בחומר הראיות לרבות מהתרשמותו של בית המשפט מהימנות התובע, בכדי ללמד על עלות התיקון בפועל גם ללא הצגת אסמכתא בדבר תיקונו בפועל.
7. בהקשר ראוי להדגיש כי הדין אינו מחייב את בעל הרכב בתיקונו בכדי לזכות בתגמולי הביטוח בהסתמך על חוות דעת שאושרה על ידי חברת הביטוח (רת"ק (חי') 27847-03-19 מגדל חברה לביטוח נ' דוד חכמה (14.3.19)) אך משזה תוקן, לא ניתן עוד לקבוע כי די באותה חוות הדעת על מנת שלא ניתן יהיה לערער אחריה ולא לדרוש אסמכתאות בדבר תיקון הרכב בפועל. ניכר כי הדבר גם מתיישב עם הוראתו של סעיף 16ד' לפרק 6 של הפוליסה התקנית הקובע כי: "התשלום הסופי והמלא של תגמולי הביטוח למקרה נזק לפי פרק 1 ייעשה לאחר המצאת הוכחות סבירות כי המבוטח תיקן את הנזק לרכב". לאמור, חוות הדעת אינה חזות הכול, ומקום שבו ישנה אינדיקציה לתיקון הרכב, זכותה של חברת הביטוח לדרוש אסמכתאות בגין תיקון זה על מנת שתוכל לאמוד נכונה את הפיצוי המגיע למבוטח , פועל יוצא של קביעת דמי התגמולים המשקפים נכונה את הנזק שנגרם לו.
8. כך ובהתאם נקבע בעניין הלכת אוטו שי הידועה כי חוות דעת שמאי הרכב אינה ראייה חלוטה לאומדנו המוחלט של הנזק וכי "בית המשפט צריך להשתכנע שבחו"ד זו יש ראיה מספקת מבחינת משקלה ומהימנותה לצורך הוכחת הנזק." ובכל מקרה " כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו, על מנת לקבוע אם די בחו"ד השמאי כדי להוכיח קיומו של נזק" (ע"א 33147-11-14 אוטו שי שירותי מימון והשכרה 2006 בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (23/2/15).
9. עיון בפסיקה המנחה המאוחרת לעניין אוטו שי אשר דנה במקרים זהים בהם נמצאה חוות דעת ללא תימוכין בדבר עלות תיקון הרכב אשר תוקן בפועל, מצא כי עדיפות לחוות הדעת על פני הוכחת עלות תיקון זו, תינתן כאשר ישנן נסיבות מיוחדות אשר ילמדו כי התובע תיקן את רכבו, אך לא היה בידו בכדי להציג את קבלת התשלום בגין אותו תיקון ו/או כי ישנן מספיק ראיות בכדי לתמוך את חוות הדעת בנזק שנגרם לו בפועל. כך נקבע בעניין חברת דן, שם מצא בית המשפט מספיק נתונים בכדי לקבוע כי חברת דן אשר מתקנת את האוטובוסים שלה במוסכיה יכולה לבסס את תביעתה בדבר שיעור הנזק גם ללא חשבונית תיקון. (ע"א (ת"א) 24423-03-18 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (28/6/18) וכך נקבע בעניין יעקב דן ( ע"א (ת"א) 51991-10-18 יעקב דן נ' ש. שלמה רכב בע"מ (18.4.19) שם קיבל בית המשפט את עדותו של התובע כי אין בידו להציג קבלת תיקון כיוון שהוא סיכם עם בעל המוסך לדחות את התשלום בגין התיקון עד לתוצאות פסק הדין בענייננו, כיוון שלא היה לו מקור כספי לתשלום התיקון.
10. בענייננו אנו, נמצא באיחור אך מפני שהתובע נחקר על כך ביד המקרה, כי הוא תיקן את רכבו טרם או תוך כדי שהגיש תביעתו זו, אך הוא לא טרח להציג אסמכתא בדבר עלות התיקון. התובע גם לא נימק מדוע אין בידו להציג אסמכתא לכך בכדי שניתן יהיה לאמוד נכונה את שווי התיקון, את הקיפו ואת טיבו או כל ראייה אחרת שתלמד על כך וזאת בשעה שלא רק שהוכח התיקון בפועל כי אם גם על רקע עדות התובע שהטעים כי שילם בגינו סכום גבוה יותר מחוות הדעת שלו (70,000 ₪) ועוד במזומן, מבלי לנפק כל הסבר גם לכך.
11. התנהלות זו של התובע כשלעצמה מצביעה על חשש כי שוויו של הנזק שנאמד בחוות הדעת שלו, הינו גבוה משוויו האמיתי של הנזק שנגרם לו בפועל, שאם לא כן אין לך הסבר מדוע התובע הסתיר מידע זה מבית המשפט ולא טרח לספק ראייה אודותיו ( לרבות בשלב שלאחר חקירתו הנגדית במסגרת בקשה חריגה להוספת ראייה). על כן בהכרח, מקום בו בסופו של יום על התובע להוכיח את נזקו והוא לא עשה כן, אף לא בראיות מסתברות או נסיבתיות, ואין בידו הסבר באשר למחדל האמור, לא ניתן לקבוע כי הנזק האמיתי שנגרם לו הינו זה שנאמד בחוות דעתו, כאשר בנסיבות, אין באי חקירתו הנגדית של השמאי מטעמו בידי הנתבעת ו/או בהצגת חוות דעת נגדית מטעמה (אף שחוות הדעת הגולמית אושרה על ידה לכאורה), בכדי לטעת מסמרות באותה חוות דעת על מנת לבסס את הפיצוי המגיע לתובע באמת.
12. עובדה זו מתיישבת גם עם הרושם הלקוי שיצר התובע החל מראשית הדרך כאשר ניסה להרחיק עצמו מאירוע התאונה ומשראה כי הקירות סוגרים עליו החליט להתוודות, ובהמשך כאשר התגלה ביד המקרה כי רכבו תוקן על ידו ואף לאחר מכן נמכר מבלי שדבר זה גולה קודם לכן לבית המשפט. עניין זה הציב בפני בית המשפט רף בעייתי מאד בכדי לקבוע כי אף שהתגלה באיחור הדבר, אין לסטות מאומדן הנזק בהתאם לחוות הדעת אך מפני שהתובע הותיר רושם מהימן על בית המשפט. אלא משנותר חלל גדול שאין בידו של איש, מלבד התובע למלאו, וכך לא נעשה על ידו, לא נותרה בידי מלבד הברירה כי אם להורות על דחיית התביעה, פועל יוצא של המסקנה המתבקשת ממנה.
13. באשר להוצאות המשפט, נחה דעתי שאין לפסוק הוצאות משפט לאיש בגין ניהול תביעה זו וכי נכון שכל צד יישא בהוצאותיו. הטעם לכך נעוץ בעובדה שאף שמבחינת הפן המשפטי לא נמצא בסיס לקבוע כי התובע עומד ברף הנדרש לדחיית הכיסוי הביטוחי, הוא לא נכשל בהוכחת את נזקו ובתור שכך נדחית תביעתו, כאשר אין חולק כי בסופו של יום נגרם לו נזק מסוים עמום, ואשר בגין כך יוצאת הנתבעת בתור מבטחת הרכב כשידה על העליונה. תוצאה נכונה בנסיבות הקיימות הינה על כן להותיר כל צד עם הוצאותיו מבלי לקבוע הוצאות לאחר.
14. תוצאת הדברים הינה אפוא, דחיית התביעה ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר לצדדים.

ניתן היום, ו' שבט תש"פ, 01 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.