המחלוקת היא הן לגבי האחריות לתאונה והן לגבי הכיסוי הביטוחי.

לגבי האחריות לתאונה – אין חולק כי מדובר בפגיעה מאחור, ועולה מעדות נהגת התובעת ומעדות הנתבע 1, כי התאונה ארעה עקב אי שמירת מרחק מספיק ע"י הנתבע 1 מרכב התובעת, בהתחשב בכך שרכבו הוא רכב כבד והיה עליו לשמור על מרחק שיאפשר בלימה בבטחה גם במקרה של עצירת פתאום של הרכב שלפניו.

לגבי הכיסוי הביטוי, הפוליסה שערך בעל הרכב מכסה נהג מעל גיל 24, ואילו הנתבע 1 היה בעת התאונה בן 23 שנים וחצי. עולה מעדות בעל הרכב, כי מדובר ברכב עבודה שהפוליסה עליו היתה מלכתחילה וחודשה מדי שנה, בידיעת הבעלים, במגבלה של נהג מעל גיל 24, בעוד שבפועל נהגו ברכב עובדי קבלן (שאינם עובדים שכירים המוכרים לבעלים) בלי שידע ובדק לפני נהיגתם ברכב, מהם גילאיהם.

ההלכה המחייבת לעניין הכיסוי הביטוחי היא כפי שנקבעה בדיון הנוסף בהלכת פיקאלי, בדנ"א 5325/19 כפי שהיא חלה במועד מתן פסק הדין, וגם אילו היה הדיון לפי הלכת פיקאלי המקורית, רע"א 9849/17, שהכירה במקרה חד פעמי של סטיה מתנאי הפוליסה לגבי גיל הנהג כמקרה של החמרת סיכון, לא מתקיימים התנאים שנקבעו שכן עולה כי אין מדובר באירוע חד פעמי אלא בשימוש קבוע ברכב ע"י נהגים שגילאיהם אינם תואמים את המגבלה בפוליסה.

לפיכך אני קובעת שהכיסוי הביטוחי אינו חל על התאונה. התביעה נגד נתבעת 2 נדחית.

אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם את סכום התביעה בצירוף אגרה, שכר העדה בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 17.55%.

ניתן היום, י"א טבת תשפ"ג, 04 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.