1. לפניי תביעה כספית על סך 50,000 ₪ שעניינה דרישת פיצוי מוסכם בהתאם לזיכרון דברים שנחתם בין הצדדים שעניינו רכישת עסק מזון.
2. התובעים, נתנאל ואור יפרח, אח ואחות, השוכרים והמחזיקים בנכס ברח' יוסף בן מתתיהו 70/4 בבאר שבע (להלן: "התובעים / נתנאל ואור" וכן "הנכס" בהתאמה) בו הם מפעילים מסעדת אוכל מקסיקני, בשם "מאמא טאקו" (להלן: "העסק"). בעלת הנכס והמשכירה של הנכס בו מופעל העסק היא הגב' פרלה בן חמו (להלן: "פרלה" / "בעלת הנכס").
3. הנתבעים, עידן קדוש ושיר לנגי הם בעלי עסק החל משנת 2015 בתחום ההסעדה והמזון בשם "פסטה וזהו" (להלן: "הנתבעים/ עידן ושיר" בהתאמה). הנתבעים פנו לתובעים לשם רכישת העסק מאמא טאקו על מנת להקים במקומו סניף נוסף לעסק "פסטה וזהו".
4. ביום 20.08.17 חתמו הצדדים על מסמך שכותרתו "זיכרון דברים" (להלן: "זיכרון הדברים") (נספח ג' לכתב התביעה). בשל חשיבות המסמך לענייננו להלן תובא לשונו:

"נתכנסו היום 20.08.17 במסעדת "מאמא טאקו" ברחוב יוסף בן מתתיהו 70 באר שבע בגין מכירת עסק "מאמא טאקו" בין צד א' : נתנאל יפרח, אור יפרח ... לבין צד ב' : שיר לנגי, עידן קדוש... הוסכם ונחתם במעמד זה בין שני הצדדים על סכום המכירה בסך 260 אלף ₪ בלבד. הכסף יועבר לצד א' במעמד חתימת החוזה אצל עו"ד שיבחר לכל המאוחר בסוף ספטמבר. במידה ואחד הצדדים לא עמד בהסכם הנ"ל מתחייב בסכום של 50 אלף ₪ או מציאת סוחר (הכוונה שוכר – הטעות במקור – מ.ח.נ) בתנאים שסוכמו. מוסכם כי צד ב' מקבל את המוזכר (הכוונה מושכר- הטעות במקור – מ.ח.נ) עם הציוד הקיים פרט: פלנצ'ה, פרס, פלטה, קופה, חד פעמי וסחורה". בתחתית המסמך שמותיהם של שני הצדדים וחתימותיהם וכן בגוף המסמך צוינו מספרי תעודות הזהות של הצדדים.

1. אין מחלוקת כי בהמשך לאמור, ביום 27.08.17 הודיע עידן לאור בשיחה טלפונית כי העסקה לא תצא אל הפועל וכי שיחה זו הוקלטה על ידי אור ללא ידיעתו של עידן (תמליל צורף כנספח ז' לכתב התביעה).
2. אין מחלוקת כי ביום 28.08.17 שלחו עידן ושירי באמצעות בא כוחם אל נתנאל ואור הודעת ביטול בכתב של זיכרון הדברים (נספח 5 לכתב ההגנה, נספח ח' לכתב התביעה) בה נכתב כי התובעים העלימו פרטים מהותיים מהנתבעים ובפרט העובדה כי כנגד הנכס בו נמצאת המסעדה, תלוי ועומד צו הריסה משום שהמבנה החיצוני לבניין נבנה ללא היתר כדין. משכך, נכתב כי זיכרון הדברים הוא בגדר void והוא בטל ומבוטל.
3. בתגובה שלחו התובעים מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים מטעמם בו נטען כי זיכרון הדברים מהווה חוזה מחייב וכי הנתבעים מבקשים להתנער ממנו לאור כישלונם לגייס מימון לרכישת העסק. משכך, התובעים עמדו על קבלת פיצוי מוסכם בתוך 14 יום (נספח 6 לכתב ההגנה, נספח ט לכתב התביעה).
4. משדרישתם של התובעים לא נענתה, הוגשה התביעה דנן.

טענות התובעים

1. התובעים טוענים בתמצית בכתבי טענותיהם ובסיכומיהם כי זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים מהווה הסכם משפטי מחייב וכי זה הופר על ידי הנתבעים ומשכך, זכאים הם לפיצוי המוסכם הנקוב בו. נטען כי לשון זיכרון הדברים מלמדת על מסוימות וגמירת דעת לפיה צד להסכם שיחזור בו, ישלם לצד האחר פיצוי מוסכם על סך 50,000 ₪.

בין היתר, נטען כי זיכרון הדברים נחתם לאחר שנוהל ביניהם משא ומתן במסגרתו אף הופחת הסכום שנדרש מלכתחילה ולאחר שהנתבעים ערכו בדיקות פיזיות בעסק. נטען כי הנתבעים קיבלו את כל המידע הרלוונטי לרכישת העסק ונאמר להם במפורש כי קיים צו הריסה על הסככה והעניין מצוי בהליכי הסדרה. נטען כי הנתבעים התייעצו עם יועץ עסקי - כלכלי המלווה אותם ואשר היה עמם בנכס. כמו כן, נטען כי יום לאחר חתימת זיכרון הדברים הועבר לנתבעים הסכם השכירות בין התובעים לבעלת הנכס וכי מספר ימים לאחר חתימת ההסכם, הודיע עידן לאור ולנתנאל כי זיכרון הדברים הועבר לבדיקת עורך דין מטעמו וברצונם לבצע מספר שינויים בהסכם השכירות בהסכמת בעלת הנכס.

נטען כי ביום 27.08.17 הנתבעים הודיעו לתובעים כי אינם מתכוונים לעמוד בהסכם שכן לטענתם התובעים העלימו מהם מידע מהותי ועל כן לא יקיימו ההסכם. נטען כי למחרת נמסרה הודעה בכתב על ביטול ההסכם מחמת העלמת פרטים מהותיים לכאורה בדבר צו ההריסה באופן המהווה לגישתם חוסר תום לב, מרמה והונאה.

נטען כי הרקע האמתי לביטול ההסכם על ידי הנתבעים נוגע לקשיי מימון ולא קיומו של צו הריסה כעולה משיחה מיום 24.08.17 בין אור לבין עידן (נספח ז' לכתב התביעה). נטען כי לאור הפרת ההסכם וביטולו על ידי הנתבעים עומדת לתובעים הזכות לקבל פיצוי מוסכם בגין ההפרה בשיעור של 50,000 ₪.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה ולחייב התובעים בהוצאות.

נטען כי זיכרון הדברים אינו חוזה מחייב שכן אינו עונה על שתי הדרישות למסוימות ולגמירות דעת. נטען כי אין בו מסוימות שכן לא נרשמו במסגרתו פרטים מהותיים כגון תיאור העסק והנכס, תיאור זכות הוטו לבעלת הנכס, קיומו של צו הריסה וכי חלק משמעותי מהנכס נבנה ללא היתר בניה וכי בשל מצבו המשפטי לא ניתן לקבל רישיון לעסק. נטען כי לא קיימת בו גם גמירות דעת שכן נכתב בו כי ייערך חוזה אצל עורך דין ולא נקבע כלל מועד לתשלומים. כמו כן, נטען כי מלשונו עולה כי הוא כפוף לחתימה על חוזה ועל כן, לא מדובר בהסכם. נטען כי התנהגות הנתבעים לאחר חתימתו מלמדת אף היא על העדר גמירות דעת שכן סברו כי עליהם להשלים בדיקות נוספות. נטען כי לא התקיים כל משא ומתן ביניהם ולא בוצעו כל בדיקות. נטען כי היועץ הכלכלי של הנתבעים הגיע לעסק לאחר החתימה על זיכרון הדברים ולא נאמר לו דבר על צו הריסה.

לחלופין, נטען כי אם יקבע כי זיכרון הדברים עומד בדרישת המסוימות וגמירות הדעת הרי שעומדת לנתבעים הזכות המוחלטת לחזור בהם מזיכרון הדברים בשל טעות, הטעיה וחוסר תום לב של התובעים.

נטען כי התובעים פעלו בחוסר תום לב במסגרת המשא ומתן עת נמנעו מלהציג חוזה שכירות עליו הם חתומים ואשר נמצא בו סעיף המבהיר כי נגד הנכס תלוי ועומד צו הריסה וכי חוזה זה הוצג רק לאחר החתימה על זיכרון הדברים.

נטען כי עובר לחתימת זיכרון הדברים, התובעים העלימו מידע ופרטים חיוניים שידיעתם חיונית ליצירת העסקה. בין היתר, לא גילו דבר צו ההריסה כנגד הנכס וכי רוב רובה של המסעדה בנוי ללא היתר מהרשות המקומית, לא הבהירו לנתבעים כי לגב' בן חמו יש זכות וטו על העסקה ככל שתתגבש, טענו כי הם לקראת קבלת רישיון עסק והציגו מסמך שהוא דוח של פקח מאגף רישוי עסקים ולפיו יש לפנות לעירייה להגיש בקשה לרישיון לניהול העסק ולא אישור רישיון עסק. לא הבהירו לנתבעים כי כאשר קיימת חריגת בניה וקיים צו הריסה לא ניתן לקבל רישיון עסק וחזקה כי ידעו על כך ככל שפנו לקבל רישיון עסק מהעירייה. נטען כי התובעים ניצלו את חוסר ניסיונם של הנתבעים תוך הפעלת לחץ עליהם לחתום על זיכרון הדברים וכי זה נוסח על ידי התובעים. נטען כי רק לאחר החתימה על זיכרון הדברים הגיע היועץ העסקי שלהם לעסק על מנת לחוות דעתו. נטען כי מתקיימות גם עילות לביטול ההסכם מחמת טעות, הטעיה ועושק.

נטען כי עם קבלת המסמכים ביום לאחר החתימה על זיכרון הדברים הודיע עידן לתובעים כי קיימת בעיה עם החוזה משום שיש צו הריסה על הסככה המהווה החלק הארי של המסעדה וכן בעיות נוספות. כמו כן, נטען כי היועץ העסקי, לאחר שהבין כי תלוי ועומד צו הריסה כנגד הנכס הבהיר לנתבעים כי אף בנק ואף קרן לעסקים קטנים לא יתנו הלוואה לצורך עסקה מסוג זה. נטען כי אור ידעה כי זה מצב הדברים מלכתחילה ועל כן לחצה על הנתבעים לחתום על זיכרון הדברים בטרם יראו את חוזה השכירות ותוך העלמת מידע קריטי זה.

נטען כי לאור ממצאים אלה הודיע עידן לאור בשיחה טלפונית ביום 27.08.17 כי הנתבעים לא יעשו את העסקה ויום לאחר מכן,28.08.17 נשלח מכתב ביטול מאת ב"כ הנתבעים.

לאור כל אלה, נטען כי יש לדחות את התביעה ולחייב התובעים בהוצאות.

יריעת המחלוקת

1. יריעת המחלוקת נוגעת לשתי שאלות מרכזיות. האחת, האם זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים מהווה הסכם מחייב או שמדובר בשלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. ככל שמדובר בהסכם מחייב, מתעוררת השאלה המרכזית השנייה, שאלת ההפרה של ההסכם, מי מהצדדים הפר את ההסכם והאם מדובר בהפרה יסודית או לא. כמו כן, ככל שישנה הפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבעים, מהן התרופות העומדות לצד שנפגע כתוצאה מההפרה.

המסגרת הנורמטיבית

1. מושכלת יסוד היא כי מסמך שכותרתו "זיכרון דברים" עשוי להיות חוזה בעל תוקף מחייב או שלב בלבד במשא ומתן לכריתת חוזה מחייב, הכל, בהתאם לנסיבות המקרה. על מנת שזיכרון הדברים ייחשב חוזה מחייב עליו לקיים את דרישות פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג -1973 – להעיד על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה מחייב ולהיות מסוים דיו (ע"א 5332/03 רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט (1) 931,937 (2004).

ככלל, המבחן לבחינת גמירת דעתם של הצדדים להסכם הוא מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, תוכן ההסכם, אמירותיהם לפני ואחרי החתימה על ההסכם. מדובר במבחן חיצוני של הצהרה ולא במבחן פנימי של כוונה (ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מו (1) 588, עמ' 594 ).

ביחס לדרישת המסוימות נדרש כי זיכרון הדברים יכיל את כל הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקה כולל מהות הנכס ומהות העסקה, זמני תשלום ועוד ( ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח (2) 291, 296 (1974)). עם זאת, חל ריכוך עם השנים בדרישת המסוימות ביחס לזיכרון דברים והוא עשוי להיות מסוים דיו אף כשאינו כולל חלק מהפרטים המהותיים לעסקה ובלבד שאלה ניתנים להשלמה על פי דין או על פי נוהג (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד (1) 57, 66 (1989)).

עוד יש להוסיף בהקשר זה, כי אם בשלב בו נחתם זיכרון הדברים עמדה בין הצדדים מחלוקת מהותית ביחס לפרט מסוים והוא נותר שנוי במחלוקת הרי שמחלוקת זו, שוללת את התקיימותו של יסוד גמירת הדעת ויוצרת היעדר מסוימות מהסוג שאינו ניתן להשלמה. ככלל השלמה על פי החוק או הנוהג, של פרט חסר מתאימה למקרים בו נשמט הפרט מההסכם באקראי או בהיסח הדעת וחסרונו אינו גורע ממסוימות ההסכמה בנושאים המהותיים. לא ניתן להזדקק למנגנון ההשלמה של פרט חסר מקום בו הצדדים גילו כוונה ולו כוונה משתמעת לקבוע בעצמם את הפרט החסר (ע"א 416/89 גל-אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ"ד מו (2) 177,182 (1992); ע"א 7193/08 עדני נ' דוד פסקה 9 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן (18.7.2010)).

דרישת גמירות הדעת נלמדת על פי תוכן המסמך וכן על פי התנהגות הצדדים במהלך, לפני ואחרי חתימת זיכרון הדברים (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פ"ד לג (2) 283, 287-288 (1979); ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב (4) 673, 681 (1998); ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט (5) 739,744 (1996)).

ברי כי שתי הדרישות הללו – גמירת דעת ומסוימות - אינן מנותקות זו מזו כך שפגם בדרישת המסוימות יכול להעיד על כך שגם גמירת הדעת לוקה בחסר.

בהתאם למסגרת נורמטיבית זו ייבחן המקרה שלפנינו.

הראיות

1. בדיונים שהתקיימו לפניי בימים 9.1.19, 7.10.19 וכן 9.12.19 העידו מטעם התביעה התובעים עצמם, ואילו מטעם ההגנה העידו הנתבעים וכן מר אברהם שפירא היועץ העסקי - כלכלי מטעמם.
2. התרשמתי לחיוב מעדותה של התובעת, הגב' אור יפרח, וסברתי כי יש ליתן אמון רב בעדותה ולהעדיפה על פני עדויות הנתבעים ובפרט, על פני עדותו של מר עידן קדוש. היא העידה בפתיחות, לא נרתעה משאלות קשות, נתנה הסבר סביר והגיוני להתנהלות הדברים וכן לנקודות שבמחלוקת שהוצגו לפניה. עדותה של אור לא עמדה בחלל ריק והיה לה תימוכין חלקי בעדותם של הנתבעים. בנקודה מהותית והיא מסירת מידע ביחס לצו ההריסה עדותה חוזקה בעדותו של עידן ובראיות שצורפו ובהן תמלילי השיחות שהוקלטו על ידה ותכתובת שהוחלפה בין הצדדים בווטסאפ. חיזוקים נוספים לעדותה מצאתי גם בעדותה של שיר לנגי וגם בעדותו של אברהם שפירא.

אוסיף כי על אף הניסיון לפגום בתום לבה בין היתר בנוגע למניעיה להקליט שיחות עם הנתבע, התרשמתי כי לא הייתה לה כוונת מכוון להקליט דווקא שיחות אלה. אור נשאלה במסגרת חקירתה הנגדית מדוע לא אמרה לצד השני שהיא מקליטה את השיחות והעידה כי יש לה הקלטת שיחות אוטומטית בנייד וכי זו אפליקציה שיש לה בנייד "..לא משנה מי מתקשר זה מקליט ולא ייחסתי לזה חשיבות עד לאותו רגע". היא נשאלה מדוע לא אמרה לב"כ הנתבע כי הוא מוקלט והשיבה "באמת לא חשבתי. אם כל אחד שיתקשר אני אגיד שאתה מוקלט, אני מקבלת הרבה שיחות ליום. גם לא נתת לי מקום התפרצת עלי". עת נאמר לה בחקירה נגדית כי תכננה להקליט את השיחה השיבה "קודם כל האפליקציה אצלי מאז שעלתה לאוויר. לא תכננתי שום דבר זה פשוט קיים אצלי" (עמ' 6 ש' 19 ואילך לפרו' מיום 24.09.19). אומר כי התרשמתי כי דבריה אמת.

אור העידה באופן כן, פשוט, ללא הגזמה או המעטה, התרשמתי שהיא אומרת את הדברים כהווייתם. תשובתה בעניין הקלטת השיחות לא פגמה כהוא זה בתום לבה שנשקף מעדותה. אוסיף כי שיחות אלה שהוקלטו על ידה, סייעו במידה רבה להבנת אומד דעתם המשותף של הצדדים במעמד החתימה על זיכרון הדברים, כפי שיפורט בהמשך.

1. באשר לעדותו של התובע, מר נתנאל יפרח, אציין כי מעדותו עלה כי עידן קדוש פנה אליו כבר ביולי 2017 ביחס למכירת העסק וכי הגיע לעסק מספר פעמים כולל לפחות פעמיים ביום בו נחתם זיכרון הדברים וכי הנתבעים היו מלווים ביועץ אברהם שפירא ביום החתימה על זיכרון הדברים. נתנאל העיד ביחס למידע שמסר לנתבעים ופירט איזה מידע מסר לעידן. נתנאל ענה באופן גלוי לשאלות שנשאל. כך גם לשאלות שהתשובות להן היו יכולות להתפרש לרעתו. מצאתי כי יש ליתן אמון בגרסתו ולהעדיפה על פני גרסת הנתבע, עידן קדוש.
2. מנגד, התרשמתי לשלילה מעדותו של הנתבע מר עידן קדוש. עדותו הייתה מתחמקת, נמנעת ממתן תשובות לשאלות שבמחלוקת ולשאלות שהיה בהן לשפוך אור על התמונה העובדתית. עידן טען כי אינו זוכר או אינו יודע עת נדרש להבהיר עניינים שבמחלוקת שאמורים להיות בתחום ידיעתו כגון אילו שאלות שאל את התובעים לפני החתימה על זיכרון הדברים, הליך הגשת הבקשה למימון מקרן לעסקים קטנים, התאריכים והמועדים לקבלת תשובת הקרן. עדותו בעניינים מסוימים לא הייתה סבירה והגיונית ולא השתלבה עם הגיונם של הדברים. כך למשל, לא ידע להסביר מדוע חתם על זיכרון דברים כאשר גם לשיטתו נאמר לו על ידי אור כי יש כוונה "להפוך את המקום" או מדוע לא פנה לערוך בירור בעירייה בנוגע לכך. כך גם לא ידע להסביר מדוע לא פנה אל פרלה בן חמו וחתם על זיכרון דברים על אף שלטענתו אור אמרה לו שקיימת מניעה לשוחח עמה באותה עת. לא ידע לומר מדוע על אף אמירות אלה לכאורה בחר לחתום על זיכרון דברים חרף בירור העניינים הללו. לא הייתה סבירה גרסתו כי תחילה חתמו על זיכרון דברים ורק לאחר מכן נפגשו עם היועץ העסקי במסעדה כאשר היועץ העסקי העיד כי לא ידע בעת שהיה במסעדה עם הנתבעים כי זיכרון הדברים כבר נחתם. עידן נשאל בחקירה נגדית "איך יכול להיות שבבוקר אתה חותם על הסכם לקניית עסק ואחרי שעה שעתיים שאתה נפגש עם היועץ העסקי שלך אתה אפילו לא מספר לו את זה?" והוא משיב "על מה על זה שחתמתי על העסק?" ובהמשך " אני לא זוכר אם סיפרתי לו או לא, אבל אני מתאר לעצמי שכן" (עמ' 27 ש' 10 ואילך). עת נשאל האם לא הגיוני כי סיפר ליועץ עסקי שמלווה אותו בבקשה לקבלת הלוואה כי הרגע חתם על קניית עסק שבשבילו יש לקחת הלוואה השיב "זה על זיכרון דברים ולא על קניית עסק" (עמ' 27 ש' 24).עידן טען כי על זיכרון דברים לא צריך לספר ליועץ עסקי בשונה מחוזה. אני סבורה כי אין בכך כל היגיון.

לא זו אף זו, עדותו של עידן לא השתלבה בעניין זה עם עדותה של שיר אשר העידה כי תחילה היה איתם היועץ העסקי בנכס, שאל שאלות וערך בדיקות ולאחר מכן הוא עזב והם חתמו על זיכרון הדברים.

גם עדותו של עידן לפיה לא ידע על צו ההריסה עובר לחתימה על זיכרון הדברים לא עלתה בקנה אחד עם הראיות האחרות, בין היתר ההתכתבויות בינו לבין אור מהן עולה כי היה מודע לשינוי צפוי ביחס למצבו התכנוני של הנכס עובר לחתימה על זיכרון הדברים.

התרשמתי כי עידן מנסה לצמצם את היקף ידיעתו גם בעניינים שהיה מודע אליהם.

הצגת עידן כצעיר חסר ניסיון בעסקים אשר הוטעה על ידי התובעים לא תאמה את ניסיונו באותה עת שכן כבר ניהל עסק אחר ושאף להתרחב ולפתוח סניף נוסף כאשר הוא מלווה כל אותה עת ביועץ עסקי ועל כן, לא התרשמתי כי זה המצב להווייתו. אוסיף כי התובעים כמו הנתבעים אף הם צעירים המנהלים עסק של מזון וכי למעשה הן התובעים והן הנתבעים יזמים בתחום המזון וההסעדה ובהקשר זה, אין פערי כוחות משמעותיים ביניהם.

למעשה, מעדותו של עידן עלה כי לאור רצונו שלא לפספס הזדמנות עסקית והיותו אימפולסיבי כפי שהעיד על עצמו במסגרת שיחה מוקלטת בין הצדדים, חתם על זיכרון דברים על אף שלא היו בידיו כל המסמכים שסבר כי דרושים לו.

1. ביחס לעדותה של הנתבעת, הגב' שיר לנגי, מעדותה עולה כי לא הייתה בנכס לפני מועד החתימה על זיכרון הדברים וכי את המשא ומתן מול התובעים ניהל עידן. היא העידה על שהתרחש ביום החתימה על זיכרון הדברים, על כך שהמסמך נחתם שלא במעמד היועץ העסקי שלהם אך לאחר שזה נכח בעסק יחד איתם. היא העידה כי הנתבעים שאלו שאלות את התובעים וטענה כי לא נאמר לה על צו ההריסה. היא העידה כי מלכתחילה התכוונה לעמוד בהסכם עליו חתמה עם התובעים אך בדיעבד התברר לה כי המסמך לא שווה כלום עת לא גילו התובעים על צו ההריסה.

אציין כי התרשמתי כי עדותה באה לצמצם את מעמד החתימה על זיכרון הדברים ואת תוקפו בין היתר, טענה כי אור ניסחה את ההסכם ו"אנחנו רק חתמנו" וכי דווקא מדבריה עולה כי במעמד החתימה על זיכרון הדברים סברה כי הוא מחייב וכי זה נחתם על ידם תוך שהם מודעים לפיצוי המוסכם בסך 50,000 ₪ במקרה של הפרתו על ידי מי מהצדדים.

כמו כן, עולה מעדותה כי זיכרון הדברים בא לעולם על מנת להבטיח כי התובעים לא ימשיכו בניהול משא ומתן עם קונים פוטנציאליים אחרים לעסק וכי מבחינת הנתבעים היה לחץ לחתום עם התובעים על הסכם על מנת שהעסק לא יימכר לאחרים.

אני סבורה כי על אף שהנתבעים לא קיבלו באותו יום את הסכם השכירות עם הגב' בן חמו, עדותה של שיר מבהירה כי הדבר לא מנע מהם להתקדם להסכם עם התובעים ולמעשה אף לא עמדו על כך שישוחחו עם הגב' בן חמו או עם בתה ביחס אליו לפני חתימה על זיכרון הדברים.

עדותה של שיר גם שופכת אור על כך שהקרן לעסקים קטנים אליה פנו על מנת לקבל מימון לרכישת העסק הספציפי, לא נתנה מימון לפרויקט וכי עובדה זו נודעה להם לאחר החתימה על זיכרון הדברים ולא עובר לכך.

אציין כי עדותה של שיר חיזקה בחלקה את עדותה של אור, בין היתר לכך שבמעמד עריכת זיכרון הדברים אישרה שיר כי אור העלתה ברמקול אדם נוסף, כי הם שאלו שאלות, כי הם התמקחו על התמורה עבור העסק, שהיה מקובל עליה סכום הפיצוי של 50 אלף ₪ במעמד החתימה על זיכרון הדברים. היא למעשה העידה כי התחייבה לקנות את העסק במעמד החתימה על זיכרון הדברים וכי היו שני הסכמים - הסכם בינם לבין הנתבעים והסכם נוסף שהיה עליהם לערוך עם פרלה בן חמו. על אף טענתה כי היו בירורים נוספים שהיה עליה לעשות לאחר החתימה על זיכרון הדברים ועל אף הטענה כי לא חשבה שזיכרון הדברים מחייב אותה, לא התרשמתי כי כך התייחסה לדברים בזמן אמת.

1. מטעם הנתבעים העיד גם מר אברהם שפירא, היועץ העסקי שלהם אשר מלווה אותם משנת 2015 בהקמת העסק פסטה וזהו ואשר ליווה אותם גם בעסקה זו. אציין כי התרשמתי לחיוב מעדותו וכי עדותו סייעה להבהרת חלק מהנקודות אשר היו שנויות במחלוקת למעט עניין צו ההריסה. אני סבורה כי עדותו תמכה בחלק רחב מעדותה של אור ביחס לכך שהנתבעים עם היועץ ערכו בירורים, שאלו שאלות ובדקו את המסעדה ואת המטבח. עדותו גם מחזקת את טענת התובעים כי החתימה על זיכרון הדברים הייתה לאחר שנערכו הבדיקות במקום ולא לפני כן. עניין אשר אושר גם בעדותה של שיר. כמו כן, עולה מעדותו כי שהה במסעדה במשך כחצי שעה ועזב. אברהם שפירא גם אישר כי הנתבעים נשארו במקום אחריו.

עדותו של אברהם שפכה אף היא אור על הסיבה לביטול זיכרון הדברים על ידי הנתבעים והיא נושא המימון של העסק והעובדה כי הנתבעים הסתמכו למעשה על קבלת מימון חיצוני אשר לא יכול להתקבל, לטענתו, מקום בו בחוזה השכירות שיש להציג לקרן המימון מצוין כי קיים צו הריסה. מעדותו של אברהם עולה כי אלמלא ציון הדבר בהסכם השכירות ניתן היה לקבל מימון מתאים מהקרן.

ישנה נקודה אחת שבה עדותו של אברהם לא עלתה בקנה אחד עם עדויות התובעים והיא עניין צו ההריסה אשר לטענתו לא נאמר לו על ידי התובעים בהיותו בנכס בעוד שהתובעים טוענים כל אחד מהם בנפרד כי הדבר צוין על ידם. איני מתעלמת מקושי זה בין העדויות. יחד עם זאת, לאור, עדותו של עידן ולפיה, התובעים אמרו לו "שהולכים להפוך את המקום" אני סבורה כאמור כי לנתבעים הייתה ידיעה ביחס לצו ההריסה לפני החתימה על זיכרון הדברים ולכן אין כל חשיבות האם הדבר צוין גם באוזניו של היועץ העסקי או לא.

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר עיון בכתבי הטענות על צרופותיהם ולאחר ששמעתי את העדים ובחנתי את הראיות, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה כפי שיפורט להלן.
2. אקדים ואומר כי לדעתי זיכרון הדברים במקרה דנן מהווה הסכם מחייב והוא אינו שלב בכריתת הסכם. הדבר נלמד מלשון זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים וגם מהתנהלותם לפני ואחרי כריתתו אשר יש בה ללמד על אומד דעתם המשותף של הצדדים בזמן אמת.

לשון זיכרון הדברים

1. עיון בלשון המסמך שכותרתו "זיכרון דברים" והוא נושא תאריך 20.08.17, מלמד כי הצדדים ציינו בו במפורש כי נתכנסו לשם מטרה ברורה והיא מכירת העסק, הם נקבו בשם העסק, בכתובת הנכס בו מופעל העסק, בכך שמדובר בעסקה של מכירת העסק – מסעדת מאמא טאקו, כולל רשימת פריטים שיש בו, ציינו בו את זהות הצדדים באופן הכולל מספר תעודות זהות של כל אחד מהם. לא זו אף זו, הצדדים השתמשו בלשון מפורשת לפיה "הוסכם ונחתם במעמד זה בין שני הצדדים על סכום המכירה בסך 260 אלף ₪ בלבד." הצדדים התייחסו גם למועד העברת הסכום האמור בציינם ש"הכסף יועבר לצד א' (קרי התובעים – הערה שלי מ.ח.נ) במעמד חתימת החוזה אצל עו"ד שיבחר לכל המאוחר בסוף ספטמבר".
2. לעניין יסוד המסוימות, זיכרון הדברים, כולל את שמות הצדדים; מהות הנכס וזיהוי כתובת מדויקת, הגם שלא צוינו בו מספרי הגוש והחלקה; מהות העסקה; וסכום התמורה בגין העסק. זיכרון הדברים אינו כולל פירוט תשלומים, אופן ביצוע התשלום ואולם, מדובר בפרטים שניתן להשלימם על פי הנוהג המקובל בעסקאות מסוג זה, בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים וכך גם באשר למועד מסירת החזקה. כאמור, זיכרון הדברים כולל סכום כולל לתשלום ומועד אחרון לתשלום – סוף ספטמבר 2017 והמעמד בו ישולם סכום זה. בהקשר זה, אני סבורה כי הוא מסוים דיו על מנת לענות על דרישת המסוימות.
3. עוד עולה מלשון ההסכם כי הצדדים קבעו מנגנון הדדי מוסכם למקרה בו אחד הצדדים לא עמד בתנאי ההסכם וזו לשונו "במידה ואחד הצדדים לא עמד בהסכם הנ"ל מתחייב בסכום של 50 אלף ₪ או מציאת סוחר (הכוונה שוכר – הטעות במקור – מ.ח.נ) בתנאים שסוכמו". מקריאה פשוטה של האמור על פני הדברים עולה כי ככל שאחד הצדדים לא עומד בתנאים – לא מוכר את העסק או לא משלם 260,000 ₪ עד לסוף ספטמבר במעמד חתימת חוזה אצל עו"ד שיבחר, הרי שעליו לשאת בפיצוי הצד שכנגד ב- 50,000 ₪ או במציאת שוכר חלופי באותם תנאים – קרי, שוכר חלופי שירכוש העסק ב- 260,000 ₪ וישלם עד לסוף ספטמבר 2017.
4. מקריאה סבירה של לשון הדברים עולה כי ככל שהתובעים היו חוזרים בהם ממכירת העסק לנתבעים בסכום שסוכם מכל סיבה שהיא היה עליהם לפצות את הנתבעים בסכום של 50,000 ₪. מנגד, לו הנתבעים חוזרים בהם מרכישת העסק בסכום האמור עמדו בפניהם שתי אפשרויות. האחת, לפצות את התובעים בסך של 50,000 ₪ והשנייה, מציאת שוכר חלופי שיבואו בנעליהם ביחס לתנאים וירכוש העסק בסך של 260,000 ₪ בתוך פרק הזמן שצוין בהסכם. לטעמי, קביעת סכום התמורה עבור העסק וקביעת סכום הפיצוי במקרה של הפרה וקביעת מועד אחרון להעברת התמורה המעוגן בזמן, מלמדות על כך שלא מדובר בשלב ביניים במשא ומתן שאמור להימשך אלא על הסכם שהשתכלל.
5. עדויות הצדדים ביחס לסעיף הפיצוי המוסכם בזיכרון הדברים מלמדת כי התובעים גמרו בדעתם למכור ואילו הנתבעים גמרו בדעתם לרכוש את העסק.

ביחס לפיצוי המוסכם אור העידה כי הם והנתבעים דיברו ביניהם על סכום פיצוי וכי רואה החשבון שלה אשר הקריאה לו את זיכרון הדברים הציע שסכום הפיצוי יהיה מחצית מסכום העסקה "...ואז שאלתי מה נראה לכם 50 אלף עוד לא ניתקתי ממנו והיא אישרה וגם שיר כתבה את הזיכרון דברים. אמרנו 50 אלף נתקנו התקדמנו עם הזיכרון דברים" (עמ' 11 ש' 12 ואילך).

עידן נשאל במסגרת קדם המשפט מדוע הכניסו סעיף בזיכרון הדברים של פיצוי של 50,000 ₪ והשיב "אני אומר שחשבנו שהכל חוקי שם. האמת לא אנחנו הכנסנו את הסעיף הזה אלא התובעים הכניסו את הסעיף הזה. אנחנו פשוט חתמנו." (עמ' 2 ש' 15-17) (ההדגשה שלי – מ.ח.נ). מעבר לכך שעדותו של עידן בעניין זה יש בה מעין היתממות הרי שבזמן אמת לא התנגד לסעיף.

כמו כן, עידן נשאל על ידי בית המשפט על כך שבזיכרון הדברים נכתב פיצוי או הכנסת שוכר אחר לנכס מדוע לא מצאו שוכר אחר באותם תנאים לנכס והאם עשו מאמצים להביא שוכר כזה ועידן השיב "אני אומר שאני הצעתי להביא שוכר אחר לנכס, ואור אמרה שאין צורך אנחנו כבר נסתדר משהו כזה, זה היה אחרי שהודענו להם שהחוזה לא חוקי" (ההדגשה שלי – מ.ח.נ). גם מתשובה זו ניתן להבין כי עידן חשב שהוא אמור למצוא שוכר אחר לנכס וזאת על אף ההודעה שמסר באותה עת.

שיר נשאלה בחקירתה הנגדית ביחס לפיצוי המוסכם "את יושבת בזיכרון הדברים ואת רושמת בכתב ידך שאם מישהו מפר את ההתחייבות אם למכור או אתם לקנות הוא ישלם 50,000 ₪, איך הגעת לסכום של 50,000 ₪?" והיא השיבה "לא אני הגעתי לסכום. אור הגיעה לסכום. אור הכתיבה לי את זיכרון הדברים ואני נטו כתבתי" (עמ' 21 ש' 32-33). עוד נשאלה "זה היה מקובל עליך הסכום של 50 אלף ₪ אם מישהו מפר את ההתחייבות?" והשיבה "כן" (עמ' 22 ש' 3 לפרו' מיום 7.10.19).

על אף שעדותה של שיר אף היא מיתממת ומצמצמת את המשמעות של החתימה על זיכרון הדברים היא בכל זאת מאשרת כי באותה עת היה מקובל עליה סכום הפיצוי המוסכם שנקבע והדבר אף הוא מלמד על גמירת דעת בעיניי.

1. בזיכרון הדברים נכתב גם "כי הכסף יועבר לצד א' במעמד חתימת החוזה אצל עו"ד שיבחר לכל המאוחר בסוף ספטמבר" (ההדגשה שלי – מ.ח.נ). מהו מעמד חתימת החוזה אליו התכוונו הצדדים?

מהלשון ניתן לחשוב כי מדובר בשלב נוסף בין התובעים לנתבעים אולם, מעדויות הצדדים עולה כי הכוונה הייתה אחרת ולמעשה העסקה ביניהם למכירת העסק –עסק המזון הפעיל והציוד בו - הושלמה הייתה התחייבות למכור והתחייבות לקנות במחיר שסוכם ואולם, מועד העברת התמורה נקבע כמועד בו ייחתם חוזה אצל עורך דין שכן הנכס הוא בבעלות צד שלישי והתובעים הם השוכרים של הנכס כך שיש עוד צורך בחתימת חוזה ביחס לנכס, לשכירות בנכס. וכך העידו הצדדים ביחס לעניין זה:

אור נשאלה בחקירתה הנגדית אם זיכרון הדברים מהווה חוזה מחייב מדוע רשמה בזיכרון הדברים שאחר כך יקבע חוזה מחייב אצל עורך דין והשיבה "כמו שאתה קונה רכב עושה זיכרון דברים ואח"כ עושה העברת בעלות" (עמ' 10 ש' 18 לפרו'). עוד העידה "החוזה נחתם בינינו לבינם, אך כשמתקדמים עם ההסכם שהעסק עובר להיות שלהם הם צריכים לשבת עם פרלה וגם אנחנו" (עמ' 10 ש' 29-30).

נתנאל נשאל בחקירתו הנגדית על כך שבזיכרון הדברים נכתב שיש לעשות חוזה אחר כך אצל עורך דין ומדוע נכתב כך אם זיכרון הדברים הוא הסכם מחייב והוא השיב "לא צריך, אתה מבלבל, צריך לעשות מול עו"ד את החוזה עם פרלה" (עמ' 18 ש' 5). נתנאל נשאל בחקירה נגדית "יש הסכם ביניכם לבין הנתבעים על מכירת העסק?" והשיב "נכון" (עמ' 18 ש' 17-18 לפרו'). הוא נשאל "למה לא כתבתם בהסכם שהחוזה שיחתם הוא בין הנתבעים לבינכם ?" והשיב "החוזה לא שלנו. הנכס לא שלי, איך אני יעשה דבר כזה?" (הטעות במקור – מ.ח.נ).

שיר העידה בחקירתה הנגדית כך "יש את החוזה של העברת הכספים בינינו לבין אור ויפרח, ויש את החוזה שכירות מול בן חמו שאותו היא יכולה פרלה לא לאשר מסתבר" (עמ' 22 ש' 17-18 לפרו'). עוד נשאלה מדוע לא רשמה בזיכרון הדברים שההתחייבויות שלהם כפופות לבדיקות שתעשה והשיבה "זה ברור לי לפני שאני חותמת על הסכם שכירות שאני עושה את הבירורים שלי והזיכרון דברים מותנה בהסכם שכירות מול עו"ד" (עמ' 22 ש' 13-14) (ההדגשה שלי – מ.ח.נ). מדבריה, עולה כי יש לחתום על הסכם שכירות ואולם, ברי כי הסכם השכירות לא נחתם מול התובעים אלא מול הגב' פרלה בן חמו.

לאור המקובץ נראה כי לשון זיכרון הדברים וכוונת הצדדים הייתה כי מועד התמורה עבור רכישת העסק של התובעים יהיה המועד בו הנתבעים יחתמו על חוזה שכירות עם הגב' פרלה בן חמו אשר בנכס שלה מופעל העסק וכך אני קובעת.

1. ואולם, ביחס ליסוד גמירת הדעת, לא די בקריאת לשון ההסכם. אני סבורה כי התנהגותם של הצדדים עובר לחתימה על ההסכם ומיד לאחריה מלמדת אף היא על כך שהם ראו עצמם קשורים בהסכם מחייב עד להתנערותו של עידן מההסכם וזאת מן הרגע שהבין כי לא יעלה בידו לקבל מימון לרכישת העסק. קיימות מספר אינדיקציות על גמירת הדעת של שני הצדדים לכרות חוזה ביניהם כפי שיפורט להלן.

קיום משא ומתן בין הצדדים

1. עובר לחתימה על זיכרון הדברים התקיים בין הצדדים משא ומתן במהלכו הופחת מחיר הרכישה, הנתבעים היו במקום עם היועץ העסקי שלהם, שאלו שאלות ועידן היה במקום יותר מפעם אחת כך שמעמד החתימה לא התרחש כך סתם בחלל הריק ועל כן המשא ומתן שבסופו נחתם זיכרון הדברים יכול להוות אינדיקציה לגמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה מחייב.
2. נתנאל העיד כי נפגש עם עידן מספר פעמים באופן כללי וכי שבוע או שבועיים לפני ההסכם נפגש אתו פעם אחת כשהוא הגיע לבד (עמ' 14 ש' 31-32). עוד ציין כי ביום החתימה על ההסכם עידן הגיע מספר פעמים. נתנאל נשאל בחקירתו הנגדית איזה הליכי משא ומתן היו ביניהם והשיב כך (בעמ' 16 ש' 21 ואילך לפרו')"הוא בא וראה את הנכס שבוע שבועיים לפני, אני לא זוכר אם הוא בא עוד פעם אני חושב שכן, אך ב 20 שני הנתבעים באו הלכו חזרו עם היועץ עסקי שלהם, בדקו היועץ שאל מלא שאלות, ראו את כל הנכס, הסברתי להם בדיוק הכל וגם אחותי, הם יצאו ואחרי משהו כמו שעה שעתיים חזרו ורצו לסגור את העניין. לשאלת ביהמ"ש כשהם חזרו הם באו רק שניהם".
3. עידן העיד כי הגיע בפעם הראשונה למסעדה בחודש יולי 2017 (עמ' 30-31 לפרו'). עידן אישר בחקירתו הנגדית כי במועד בו חתם על זיכרון הדברים הסכים כי העסק שווה 260,000 ₪ (עמ' 25 ש' 8-9 לפרו' מיום 7.10.19) ואולם הבהיר כי אינו יודע כמה הוא שווה בפועל. הוא העיד "אני לא יודע כמה הוא שווה, אז שהסכמנו עשיתי חישוב מהיר של כל הציוד שיש שם והסכמנו למחיר שמצוין" (עמ' 25 ש' 14-15) (ההדגשה שלי – מ.ח.נ). הוא נשאל אם לקח בחשבון רק את הציוד או עוד נתונים והשיב "ממה שאני זוכר זה היה רק הציוד" והוא נשאל אם הכניס את המיקום במסגרת השיקולים שלו והשיב "לדעתי כן".
4. שיר העידה על חלוקת התפקידים בינה לבין עידן בעסק. היא אישרה כי עידן מנהל את העניינים בעסק שלהם אך הוסיפה "אנחנו שותפים מקבלים החלטות ביחד, זה שעידן ניהל את המשא ומתן מולם לא אומר שאנחנו לא מקבלים החלטות ביחד" (עמ' 20 ש' 17-18) (ההדגשה שלי – מ.ח.נ). שיר העידה כי הסכום שדרשו התובעים עבור העסק היה גבוה מ-260,000 ₪ ואישרה כי הם התמקחו כדי להגיע לסכום של 260,000 ₪ (עמ' 19 ש' 28 ואילך).

שיר העידה כי היועץ העסקי מר אברהם שפירא לא היה איתם במעמד החתימה (עמ' 20 ש' 29-32) וטענה כי אינה זוכרת את סדר הדברים שהיה ביום החתימה. עוד אישרה בעדותה כי היא ועידן היו עם אברהם שפירא בנכס באותו זמן אך זה לא היה במעמד החתימה (עמ' 20 ש' 34). בהמשך העידה כך "באותו יום עידן הגיע לנכס, אני הגעתי אחריו, אברהם הגיע בנפרד, הגיע לנכס היה אתנו, הלך ולאחר מכן חתמנו" (עמ' 21 ש' 3-4 לפרוטוקול)(ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

1. אברהם שפירא, היועץ העסקי של הנתבעים הגיש תצהיר ממנו עולה כי כבר בתחילת חודש יולי 2017 התבקש על ידי הנתבעים לגייס מימון מקרנות המדינה או מקרן נס על מנת להקים סניף נוסף למסעדה שלהם. אברהם הצהיר כי על פי דרישת הקרנות יש לצרף לבקשת המימון טיוטת הסכם שכירות, דפי בנק, דוחות רווח והפסד ופירוט ההשקעות הנדרשות וכי ביום 20.08.18 נקבעה לנתבעים פגישה יחד עמו בקרן נס להצגת הפרויקט החדש שלהם, הקמת סניף נוסף למסעדה שלהם בבאר שבע. לדבריו, מספר ימים לאחר הצגת הפרויקט מתקבלת החלטה ומודיעים למבקשים מה עלה בגורל הבקשה. מר אברהם שפירא העיד כי ביום 20.08.17 בפגישה בקרן נס הציג כנושא המימון שלהם את מסעדת מאמא טאקו ואת המיקום.

הוא העיד כי לאחר הפגישה עם הקרן, הגיע למסעדה ביום 20.08.17 כי הנתבעים ביקשו ממנו ללוות אותם לראות את המקום והוא הצטרף. אברהם אישר בעדותו כי הבהיר לכולם כי בלי חוזה שכירות לא ניתן לקבל מימון מהקרן (עמ' 35 ש' 1-3). עוד העיד כי לא דובר עמו על צו הריסה ולא הוצג רישיון עסק (עמ' 35 ש' 4-5).

לדבריו, הפעם הראשונה שראה את המסעדה הייתה לאחר שהיו בוועדה של קרן נס. עת נשאל כיצד הציג תכנית למימון במקום שמעולם לא ראה השיב "יש תנאי סף שלא אני קובע אם המקום מתאים או לא מתאים ראוי או לא ראוי. אני עושה את התכנית הכלכלית, את התכנות הכלכלית שמתבסס על נתונים של המקום הקיים והצפי למקום החדש. פיזית לאחר מכן שיש מצב שמקבלים את המימון אז נכנסים להשקעות ותוכניות יותר מפורטות לעשייה בפועל". (עמ' 33 ש' 19 ואילך לפרו' מיום 09.12.19).

אברהם הצהיר כי "כחצי שעה לאחר שהגעתי למקום עם הנתבעים ובחנתי אותו והתרשמתי ממנו, עזבתי את המקום מכיוון שהבנתי שאת חוזה השכירות לא ניתן לקבל במקום, ואז למחרת היום הבנתי שהנתבעים חתמו על מסמך זמני של זיכרון דברים". הוא חזר על האמור גם בעדותו לפניי (עמ' 35 ש' 7-8 לפרו'). אברהם אישר שכשעזב את המקום, הנתבעים נשארו במסעדה. עת נשאל "בעיקרון יכול להיות שהדברים האלה כן דוברו עם הנתבעים אחרי שעזבת את המקום נכון?" השיב "לא הייתי אז אני לא יודע".

1. בהקשר זה אוסיף כי בניגוד לגרסתה של שיר ולגרסתם של התובעים כי אברהם שפירא, היועץ העסקי הגיע לנכס לפני החתימה על זיכרון הדברים הרי שעידן טען כי אברהם הגיע לנכס לאחר שהם חתמו על זיכרון הדברים ולא לפני כן (עמ' 29 ש' 26 לפרו'). עידן העיד "אני לא זוכר אם זה היה בבוקר או לא אבל כשהגענו חתמנו" והוא נשאל אם הייתה הגעה נוספת שלהם לעסק מאוחר יותר עם היועץ העסקי והוא משיב "לדעתי כן". יש לומר כי גרסה זו אינה סבירה בעיניי כלל ועיקר.

לא זו אף זו, גם היועץ אברהם שפירא נשאל כיצד במועד בו ביקר בנכס עם הנתבעים לא ידע למעשה כי הסכם הדברים כבר נחתם כטענת עידן וזה לא ידע לתת הסבר סביר. הוא נשאל על כך שבמהלך הביקור שלו בנכס אף אחד מהנתבעים לא אומר לו שהם כבר חתמו על זיכרון דברים והוא נשאל כיצד הוא מסביר זאת והשיב "לי אין הסבר" (עמ' 35 ש' 15-18 לפרו').

אברהם אישר בעדותו כי למחרת הביקור שלו במסעדה הבין שהנתבעים חתמו על זיכרון דברים וכי ראה את מסמך זיכרון הדברים במייל. עת נשאל מתי ראה השיב "יום, יומיים שלושה אחרי אני לא זוכר בדיוק. אבל לא בתאריך 20.8.17 שזה יום הפגישה" (עמ' 25 ש' 23 לפרו'). לשאלה איך הגיב על כך שהנתבעים עשו זיכרון דברים השיב "אני מניח שכעסתי אבל אני לא זוכר את התגובה" (עמ' 35 ש' 28 לפרו'). הוא נשאל מדוע כעס והשיב "כי עד שלא קיבלנו את כל המסמכים אי אפשר לעשות זיכרון דברים. זיכרון דברים אני ממליץ לעשות לאחר שרואים את הסכם השכירות והדברים הבסיסיים..."(ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

1. לאור האמור לעיל, אני קובעת כממצא עובדתי כי זיכרון הדברים נחתם רק לאחר שהיועץ העסקי היה בנכס עם הנתבעים ועזב את המקום ולא לפני כן. עוד אני קובעת כממצא עובדתי כי נודע ליועץ על חתימת זיכרון הדברים רק ביום למחרת, 21.08.17.

המידע שנמסר לנתבעים ביחס לעסק עובר לחתימה על זיכרון הדברים

1. אור העידה באשר למידע שנמסר לנתבעים עובר לחתימה. בין היתר, העידה כי הודיעה לנתבעים על כל פרטי הנכס, על כך שיש צו הריסה, שהם מטפלים בזה וכי הצו מתייחס לכל שורת החנויות במקום. אור העידה כי במעמד זיכרון הדברים ידעו הנתבעים כי הנכס בו מופעלת המסעדה מושכר וכי המשכירה היא הגב' פרלה בן חמו. היא העידה כי אמרה לנתבעים כל מה שהיה צריך להגיד (עמ' 8 ש' 6 לפרו' מיום 4.09.19).

לדבריה, הנתבעים ידעו על צו ההריסה ואמרה "לגבי צו ההריסה אמרתי כמה פעמים ואפשר לראות בהודעות ביני לבין עידן, אני ועידן דיברנו בווצאפ ואז הוא שלח לי הודעה שהוא עבר על החוזה ויישלח לי דברים שלא מסתדרים לו, שאלתי כמו מה והוא אמר כמו הצו הריסה על הפרגולה אם אנו סוגרים לכמה זמן סוגרים מי מפצה אותנו אם זה ימשך יותר מידי זמן, אני שואלת אם בן אדם טוען שהוא לא ידע על צו ההריסה ואני לא דיברתי איתו לפני , ההודעה הייתה צריכה להיות בצורה אחרת כמו מה זה צו ההריסה, אני פעם ראשונה שומע על זה, איך הוא שאל דברים לגבי צו ההריסה שהוא ידע כמו האם מפצים אותנו, כמה זמן. הם ידעו הכל ולא הסתרנו אפילו פרט אחד לאורך כל הזמן" (עמ' 6 ש' 19 ואילך לפרו' מיום 24.09.19).

אור אישרה בעדותה בחקירה נגדית כי הם היו בהליך קבלת רישיון לעסק. עת נשאלה מדוע לא הציגה כל מסמך שמוכיח הגשת בקשת רישיון עסק והשיבה "אני לא חושבת שהם ביקשו מסמך כזה אבל כשדיברתי עם עידן הצעתי לו ללכת יחד, הכל גלוי, הכל פתוח הכל ידוע" (עמ' 9 ש' 22-23). עוד אישרה כי קיבלה רישיון זמני לעסק (עמ' 10 ש' 1-2) והעידה כי כל שנה מאריכים הרישיון. יש לציין כי טענתה בעניין זה לא נסתרה.

1. נתנאל העיד כי הנתבעים "ידעו על כל הדברים" (עמ' 13 ש' 21 לפרו'). הוא אישר כי הסבירו לנתבעים על הבנייה של הפרגולה ואם יצטרכו לשנות אותה וכי אם למשל צו ההריסה יעלה 20,000 ₪ פרלה אינה יכולה לשלם את זה כי היא מבוגרת ואז הם ישלמו והיא תפחית את דמי השכירות ובאופן הזה ישלמו עבור התיקון. הוא העיד כי זה רוב הדברים שפרלה ביקשה שמי שיחליף אותם יעמוד בדברים הללו וזאת מכיוון שהיא לא תוכל לשלם זאת. נתנאל נשאל בחקירה נגדית "כל זה הסברתם לנתבעים." והשיב "בטח". עוד נשאל "אמרתם להם שיש צו הריסה?" והשיב "במיליון אחוז כן" (עמ' 14 ש' 21-22). נתנאל נשאל בחקירה נגדית "שאתה עושה עסקה כל עסקה, אתה צריך לגלות את כל הדברים שיש בעסק?" והשיב "כמובן. הם קיבלו מעל מה שהיה בהסכם והכל היה גלוי" (עמ' 15 ש' 9 לפרו').

נתנאל נשאל ביחס למידע שביקשו הנתבעים והשיב "כל מה שהם רצו לדעת במיוחד לצו ההריסה מה אומר מה צריך לשנות וברגע שישנו ייקח זמן השיפוץ איך זה מבחינת ההסכם, אם העסק סגור שבועיים האם אנחנו נשלם את השכירות איך זה הולך, הסברתי להם הכל , יותר ממה שרשום בחוזה יותר לפרטים" (עמ' 16 ש' 26-28 לפרו'). הוא נשאל האם אמר לנתבעים שהעירייה דורשת שיפוץ בכל המתחם והשיב "זה הצפי העתידי שלה כן. זה התבע וצו ההריסה לסככות". עת נאמר לו בחקירה נגדית "אולי בגלל זה לא סיפרתם על צו ההריסה אלא רק על שיפוץ במתחם?" השיב נתנאל "לא מבין אותך. דיברנו על צו הריסה ומה צריך לעשות. זה שנתיים אחורה ודיברנו שזה כללי צריך על כל ארבע החנויות" (עמ' 17 ש' 8-0 לפרו'). נתנאל העיד כי הם היו מצויים בהליך של קבלת רישיון עסק והעיד כי בכל מקרה היה על הנתבעים לקבל רישיון עסק חדש שכן זה ניתן לכל עסק לפי דרישות העסק.

1. עידן נשאל בחקירה נגדית "לפני שחתמת על זיכרון הדברים יש איזה מידע שביקשת לקבל ולא קיבלת?" והוא השיב "שוב אני חוזר ואומר שאני לא זוכר מה שהיה" (עמ' 26 ש' 29). עוד נשאל האם יש מידע שהיועץ העסקי שלו ביקש או ביקש ממנו או ביקש מהתובעים ולא קיבל ועידן השיב "לא יודע" (עמ' 26 ש' 33).

עידן אישר כי בעת שחתם על זיכרון הדברים הוא ידע שהנכס בשכירות (עמ' 26 ש' 34-35). עת נאמר לו כיצד חתם על זיכרון דברים כשהוא לא יודע מה דמי השכירות בנכס ויתכן כי אלה עומדים על 100 אלף ₪ לחודש ועידן השיב כך "יש דברים בסיסיים שאני מתאר לעצמי ששאלנו לפני שחתמנו שאחד מהם כנראה היה גם השכירות" (עמ' 27 ש' 3-4). הוא נשאל אם שאל על הארנונה והשיב "אולי כן אולי לא זה פחות קריטי" (עמ' 27 ש' 6 לפרו'). נאמר לו "הסיבה שזה לא קריטי הדברים האלה כי כמו שאמרת מה ששקללת בעיקר בתוך המחיר של 260,000 ₪ זה ציוד?" והוא השיב "אם זה מה שאמרתי אז כן" (עמ' 27 ש' 9 לפרו').

במסגרת קדם המשפט נשאל עידן על ידי בית המשפט למה חתם על זיכרון הדברים השיב עידן "אני אומר שמבחינתי הכל היה כשר רגיל, לא ידעתי שיש צו הריסה למבנה. מבחינתנו באנו למבנה שהוא בתהליך של רישיון עסק, הם טענו שזה חלק מתהליך של רישיון עסק האמנו לו ממש נכנסו לזה. הטופס הזה הוצג לנו לדעתי בזמן שחתמנו על זיכרון הדברים. אני לא זוכר ממש מה היה כתוב הכתב לא היה כל כך ברור ולא קריא. לא חשבנו שניכנס לסיטואציה כזו חשבנו שהכל תקין". (ההדגשה שלי – מ.ח.נ). בעדותו זו בקדם המשפט אישר למעשה עידן את עדות התובעים כי ידע כי המבנה הוא בתהליך של רישיון עסק, דבר המחזק את עדותם של אור ושל נתנאל בעניין זה ביחס למידע שמסרו.

עידן העיד כי לא ידע על צו ההריסה, אך עומת עם תמליל שיחה מיום 27.08.17 (נספח יא לכתב התביעה ממנה עלה כי הודה בכך שידע כי הולכים "להפוך את המקום". עידן בחקירתו הנגדית שב ואישר כי ידע ש"הולכים להפוך את המקום" אך טען כי לא ידע שיש צו הריסה (עמ' 28 ש' 25-29 לפרו'). עת נשאל "תסביר לי מאיפה ידעת שהולכים להפוך את המקום?" ענה " אור אמרה לנו שיש תכנונים של העירייה לשפץ את המקום" (עמ' 28 ש' 31). הוא נשאל "כמה זמן הסבירה לך שלוקח ההפיכה הזו?" והשיב ""אני לא זוכר. אם זה מופיע פה.." (עמ' 29 ש' 3 לפרו'). עידן נשאל בחקירה נגדית "מה בדיוק צריך להיות בהפיכה הזו?" והשיב "אתה שואל אותי, אני לא יודע" (עמ' 29 ש' 5 לפרו').

עידן נשאל "אתם באתם והצגתם עצמכם כשני אנשים חסרי ניסיון לא מבינים שום דבר, ומסבירים לכם שהולכים להפוך את המקום וזה לא נורה אדומה מה זה להפוך את המקום?" והאם התגובה הגיונית היא ללכת ולחתום על הסכם לקניית עסק בסך 260,000 ₪ והוא נשאל "לא שאל יותר מדי שאלות?" והשיב "כנראה שלא". בהמשך העיד עידן "באמת שאני לא זוכר אם שאלנו ומה שאלנו".

אני סבורה כי מדובר בגרסה אשר מעלה תהיות ואינה מתיישבת עם הגיונם של הדברים ועם הטענה כי לא ידע על צו ההריסה.

עידן נשאל אם ניגש לעירייה כדי לבדוק מהי הפיכה של המקום והשיב בשלילה (עמ' 29 ש' 14-15). הוא נשאל אם עדכן את היועץ העסקי שלו שהולכים להפוך את המקום והשיב כי אינו זוכר. עוד נשאל האם עדכן את היועץ העסקי כי ביקשו ממנו להימנע משיחה עם בעלת הנכס והשיב "לא חושב". עת מוטחת בעידן הטענה "זה נשמע בעייתי הגרסה שאתה לא מעדכן את היועץ העסקי שלך שחתמת על זיכרון דברים, לא מעדכן אותו שבעייתי לדבר עם בעלת הנכס ולא מעדכן אותו שהולכים להפוך את המקום?" ועידן משיב "אני לא זוכר אם עדכנתי אותו או לא עדכנתי אותו בדברים האלה יכול להיות שכן ויכול להיות שלא " (עמ' 29 ש' 23-24).

עידן נשאל בחקירתו הנגדית על טענת הנתבעים כי נמנע מהם לשוחח עם בעלת הנכס עובר לחתימה ועת נשאל מה מנע ממנו לשוחח עם בעלת הנכס לפני החתימה על זיכרון הדברים והשיב "אני זוכר שאור השתמשה במילים "זה קצת בעייתי לדבר איתה" (עמ' 28 ש' 1 לפרו'). נאמר לו "אתה שומע שיש בעיה עם בעלת הנכס כיצד הגיוני שאתה בוחר לחתום על הסכם של 260,000 ₪?" ועידן משיב "זה לא הסכם אלא זיכרון דברים".

אני סבורה שגרסתו של עידן מעלה לכל הפחות תהיות.

1. שיר טענה כי קיבלה מידע חסר עובר לחתימה. היא נשאלה איזה מידע היה חסר לה כשחתמה על זיכרון הדברים, למה ידעה שהיא מחכה והשיבה "אני ידעתי שאני מחכה להסכם שכירות ולא נאמר לי המילה "צו הריסה" (עמ' 22 ש' 10 לפרו'). שיר נשאלה בחקירתה הנגדית "את ביקשת באותו יום לפני החתימה שלך לקבל איזה מידע ספציפי?" והשיבה "שאלנו שאלות, ביקשנו את חוזה השכירות ונאמר לנו שהוא לא נמצא במקום" (עמ' 23 ש' 30).מכאן שלגישתה של שיר המידע שביקשה לקבל עובר לחתימה ולא נמסר לה הוא חוזה השכירות בין התובעים לבין פרלה. שיר נשאלה "אם אני מבין נכון חוץ מהסכם השכירות אין שום מידע שביקשתם ולא קיבלתם ?" והשיבה "ביקשנו רישיון עסק או אישור זמני לרישיון עסק ולא קיבלנו" (עמ' 24 ש' 11).

שיר העידה בחקירתה הנגדית שהנתבעים ביקשו לדבר עם הגב' בן חמו ואמרה שנאמר להם שכרגע אין טעם לדבר אתה כי היא מבוגרת וזה קצת בעייתי וניתן לשוחח רק עם הבת שלה. שיר אישרה כי הם לא ביקשו לדבר עם בתה של פרלה עובר לחתימה על זיכרון הדברים (עמ' 24 ש' 13-14). היא נשאלה כיצד התחייבה לעסק בסכום של 260,000 ₪ מבלי לשוחח עם בעלת הנכס והאם לא נדלקה לה נורה אדומה כשלא ניתן לדבר עם בעלת הנכס והשיבה "מבחינתי זיכרון הדברים מציג את מה שסוכם בינינו באותו יום. לשאלת ביהמ"ש בינינו הכוונה בין התובעים לנתבעים. אחרי שרשמנו בכתב מה שסוכם בינינו, לי יש את הבירורים שלי כדי להגיע לחתימה על חוזה מחייב" (עמ' 24 ש' 24 ואילך) (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

אני סבורה כי טענת הנתבעים בעניין זה איננה סבירה. ככל שהם בחרו שלא לשוחח עם הגב' פרלה בן חמו, בעלת הנכס, עובר לחתימה על זיכרון הדברים עם התובעים הרי שעשו כן באופן מודע וכל טענה שיש להם בעניין זה אין להם להלין אלא על עצמם. כמו כן, הן עידן והן שיר לא נתנו כל הסבר סביר מדוע למרות הדברים שלכאורה הם טוענים שאמרה להם אור ביחס לבעלת הנכס, הם בכל זאת בחרו לחתום על זיכרון הדברים.

1. לאור המקובץ, אני מבכרת את גרסאותיהם של אור ונתנאל ביחס למידע שמסרו לנתבעים על פני גרסאותיהם של עידן ושיר כאמור לעיל. משכך, אני קובעת כממצא עובדתי כי עידן ושיר קיבלו מידע עובר לחתימה על זיכרון הדברים ביחס לצו ההריסה הקיים על חלק מהנכס וכי התובעים מצדם לא הסתירו מהם מידע זה וכן לא הסתירו כל מידע מהותי אחר שהיה מקום לגלותו. אני קובעת כי הם עמדו בחובת תום הלב הנדרשת מהם ובחובת הגילוי הנגזרת ממנה בעת ניהול המשא ומתן ובקיום ההסכם.

דחיית טענת הנתבעים להסתרת חוזה השכירות עובר לחתימה על זיכרון הדברים

1. אני סבורה כי טענת הנתבעים כי התובעים הסתירו מהם בכוונה את חוזה השכירות עם פרלה עובר לחתימה על זיכרון הדברים, נותרה טענה בעלמא ואין לה כל בסיס בראיות. אני סבורה כי בעניין זה אין לנתבעים להלין אלא על עצמם.
2. אור העידה כי לא הציגה את חוזה השכירות עם פרלה בזמן אמת משום שזה לא היה אצלה בעסק וכי על אף זאת, הנתבעים החליטו לחתום על זיכרון הדברים. כמו כן אור העידה "אם החוזה זה מה שהיה כל כך בוער להם ולחוץ להם, אז שירי הייתה מבקשת ממני ללכת להביא את החוזה לבית של ההורים שלי" (עמ' 7 ש' 9-11). מעדותה עולה כי אמרה לנתבעים שתעביר את ההסכם למחרת והם לא חייבים לסגור (עמ' 7 ש' 1 לפרו').
3. לא זו אף זו, עיון בנספחי כתב התביעה וכתב ההגנה מעלה כי אור העבירה לעידן את הסכם השכירות עם פרלה בן חמו למחרת היום כפי שעולה מההתכתבות בין הצדדים. עידן אישר כי הסכם השכירות הועבר לו במסגרת הווטאס אפ ביום 21.08.17 (עמ' 26 ש' 13-15 לפרו'). שיר אישרה כי חוזה השכירות בין התובעים לפרלה בין חמו עבר לידי עידן ביום לאחר שנחתם זיכרון הדברים (עמ' 20 ש' 9-10).
4. נתנאל נשאל מדוע לא הציגו לנתבעים את החוזה והשיב "כי החוזה לא היה באותו יום" (עמ' 14 ש' 29 לפרו'). הוא נשאל בחקירה נגדית "ידעתם שנושא צו ההריסה הוא מהותי אז מדוע לא דאגתם שהחוזה יהיה?" והשיב "לא היה. אם היו רוצים כל כך את ההסכם אם היו מבקשים אותו הייתי הולך מביא אותו זה עניין של 20 דקות, לא הייתה בעיה" (עמ' 15 ש' 4-5 לפרו'). עוד נשאל "למה לא הצעת שאתה קופץ להביא את ההסכם?" והשיב "הם לא ביקשו שאביא את ההסכם" (עמ' 15 ש' 7 לפרו').
5. שיר נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע לא המתינה לקבלת חוזה השכירות עם פרלה בן חמו לפני חתימתם על זיכרון הדברים והשיבה כך "כי לחצו עלינו כרגע לחתום על זיכרון הדברים כדי שלא ימשיכו את המשא ומתן עם אצה ולשמור לנו את המקום" (עמ' 23 ש' 32-33).
6. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור עדותו של אברהם שפירא אשר העיד כי בביקורו המסעדה הבהיר לכולם כי בלי חוזה שכירות לא ניתן לקבל מימון מהקרן (עמ' 35 ש' 1-3).
7. מדוע לא המתינו הנתבעים לקבלת הסכם השכירות עם הגב' פרלה בן חמו טרם חתמו על זיכרון דברים? לנתבעים הפתרונים.

דחיית טענות הנתבעים לפגם במסוימות של זיכרון הדברים בגין זכות הוטו של פרלה ואי ציון צו ההריסה במסגרתו.

1. ביחס להעדר אזכור צו ההריסה בזיכרון הדברים, העדר אזכור חוזה השכירות עם הגב' פרלה בן חמו וזכות הוטו של הגב' בן חמו, ככל שמידע זה לא הוסתר מהנתבעים וכאמור אני סבורה שזה לא הוסתר מהם, הרי שאין באי האזכור של פרטים אלה במסגרת זיכרון הדברים כדי לפגום במקרה דנן ביסוד המסוימות וכל שכן ביסוד גמירת הדעת נוכח קשרי הגומלין בין היסודות.
2. ביחס לזכות הוטו של פרלה להסכם השכירות, אור נשאלה בחקירה נגדית על הצורך באישורה של פרלה, בעלת הנכס והעידה כי קיבלה את אישור המשכירה לעסקה וכי "פרלה גם אישרה את העסקה". אציין כי טענתה בעניין זה לא נסתרה וכי הנתבעים לא ביקשו לזמן לעדות את פרלה בן חמו להיחקר בעניין זה.
3. נתנאל העיד כי הגב' פרלה בן חמו יכולה להטיל זכות וטו על העסקה וכי היא יכולה לא להסכים לשוכר "אבל פה במצב הזה היא נתנה את האפשרות לבחור היא אישה מבוגרת מה שמקובל עלינו מקובל עליה, העיקר שלא יעשו לה בעיות..." (עמ' 13 ש' 16-17 לפרו' מיום 07.10.19). עוד העיד כי אינו זוכר אם היה אישור ממנה בכתב או לא אבל "היה אישור ממנה וזה הספיק" (עמ' 14 ש' 11-12). עוד העיד " אני אומר שפרלה נתנה אישור אור ירוק לאור לבחור את האנשים שיכנסו לנכס שכן היא סומכת עלי ועל אור" (עמ' 18 ש' 13-14). כאמור, טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים.
4. יש להוסיף בהקשר זה כי כל צד לקח סיכון בחתימה על זיכרון הדברים במצב דברים זה שכן, ככל שהגב' פרלה בן חמו לא הייתה חותמת על הסכם שכירות עם הנתבעים מסיבה כלשהי הרי שיתכן והתובעים היו מוצאים עצמם חבים בפיצוי מוסכם לנתבעים משום שהתחייבו למכור להם את העסק במסגרת זיכרון הדברים.
5. באשר להעדר אזכור צו הריסה בזיכרון הדברים, איני מקבלת את טענת הנתבעים כי הדבר פוגם ביסוד המסוימות בזיכרון הדברים. איני מקבלת את טענתם של הנתבעים כי לא נאמר להם עניין צו ההריסה עובר לחתימה על זיכרון הדברים והעובדה כי עניין זה לא נכתב במסגרת זיכרון הדברים קיבלה גם הסבר סביר מאת התובעים. כך למשל, נתנאל נשאל ביחס לכך שלא נכתב בהסכם שיש צו הריסה ספציפי לנכס ומדוע חשבו שלא צריך לרשום זאת בהסכם ונתנאל השיב כך "אני יודע? אני כותב הסכמים? אנחנו לא עושים הסכמים כל יום זה מה שהיה נראה לנו זה גם מה שהיה מסוכם עם הנתבעים, ישבנו ביחד וסוכם על כולם (עמ' 15 ש' 29-30 לפרו') (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).
6. כך גם הטענה כי הסתירו מהם כי לא יוכלו לקבל כלל רישיון עסק, כאמור, איני סבורה שהסתירו מהם מידע וביחס לטענה זו הרי שטענה זו כלל לא הוכחה ולא הונחה לה כל תשתית עובדתית ומשפטית מתאימה. היא נותרה טענה בעלמא.

מעמד עריכת זיכרון הדברים כאינדיקציה לגמירת דעת

1. מעדויות הצדדים על מעמד עריכת זיכרון הדברים עולה כי זה נחתם מתוך רצון טוב וחופשי, ללא לחץ עושק או כפיה לחתום למעט לחצם של הנתבעים שהעדיפו לחתום עליו מחשש כי העסק יימכר לאחר והם יפספסו הזדמנות עסקית. עדויות הצדדים באשר לנסיבות החתימה על זיכרון הדברים מלמדות אף הן על גמירת דעת מצדם להתקשר באופן שיחייב אותם.
2. אור העידה בחקירה נגדית כי זיכרון הדברים נוסח על ידי ארבעתם וכי היא רשמה את הדברים בכתב ידה (פרוטוקול מיום 9.1.19 עמ' 1 ש' 8 ואילך). בחקירתה הנגדית דייקה ואמרה כי שיר כתבה את זיכרון הדברים והם חתמו ולאחר מכן היא רצתה עותק ומכיוון שלא הייתה מדפסת אז היא כתבה שוב את זיכרון הדברים וכל הצדדים חתמו עליו ולכן יש שני עותקים של זיכרון הדברים שניהם בכתב יד ושניהם חתומים על ידי כל הצדדים. אציין כי נספח ג' לכתב התביעה הוא זיכרון הדברים בכתב ידה של שיר (כעולה מחקירתה הנגדית של שיר).
3. שיר העידה שהיא כתבה את זיכרון הדברים בכתב ידה (נספח ג' לכתב התביעה). היא נשאלה אם זכור לה שאחרי שישבו וחתמו על זיכרון הדברים הם הרימו כוסית והיא השיבה "יכול להיות" (עמ' 20 ש' 2 לפרו'). שיר נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע לא המתינה לקבלת חוזה השכירות עם פרלה בן חמו לפני חתימתם על זיכרון הדברים והשיבה כך "כי לחצו עלינו כרגע לחתום על זיכרון הדברים כדי שלא ימשיכו את המשא ומתן עם אצה ולשמור לנו את המקום" (עמ' 23 ש' 32-33) (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

יש להוסיף כי שיר טענה כי מסמך זיכרון הדברים אינו מחייב והיא נשאלה בחקירתה הנגדית כך "כלומר את לא התכוונת לכבד את מה שחתמת עליו בזיכרון הדברים?" והיא השיבה "התכוונתי לכבד אם הייתי מקבלת את כל המידע שהיה נכון להגיד לי לפני החתימה" (עמ' 22 ש' 8 לפרו'). נאמר לה "אבל את חותמת על מסמך שאת אומרת שהוא לא שווה כלום, למה שיפסיקו איזה משא ומתן בעקבות מסמך כזה שלטענתך לא שווה כלום?" ושיר משיבה "אמרתי מבחינתי הוא לא שווה כלום כי לא נמסר לי מלוא המידע" (עמ' 23 ש' 36). נאמר לה "רק בדיעבד את מתכוונת שהוא לא שווה כלום?" ושיר משיבה "התכוונתי לעמוד בו" (עמ' 24 ש' 2 לפרו'). שיר העידה בחקירה נגדית "התחייבתי לקנות את העסק, בזיכרון הדברים הסכמנו את הדברים, לא חתמתי על חוזה על העסק. היום אחרי שנתיים לא זוכרת מספרים במדויק, עברנו הרבה מאז, עברנו הרבה קרנות מאז" (עמ' 22 ש' 29-31) (ההדגשות שלי – מ.ח.נ).

לטעמי, מעדותה של שיר עולה גמירת דעת לפחות במעמד החתימה על זיכרון הדברים לרכישת העסק והחתימה על זיכרון הדברים נועדה להפסיק את המשא ומתן של התובעים עם גורמים אחרים ולסכל את מכירת העסק לאחרים.

1. עידן נשאל על ידי בית המשפט האם מישהו חייב אותם לחתום על זיכרון הדברים והשיב בשלילה (עמ' 2 ש' 9 לפרו' מיום 9.1.19). עידן נשאל על ידי בית המשפט במסגרת קדם המשפט ותחת אזהרה מדוע לפני שחתמו על זיכרון הדברים לא עשו בדיקה של המצב התכנוני של הנכס והוא השיב "כי היה לנו הרבה לחץ. אף אחד לא חויב לחתום, הלחץ שהופעל שראינו הזדמנות מסוימת ופחדנו לפספס אותה. התובעים אמרו לנו שהם נמצאים במשא ומתן עם אצא (הכוונה "אצה" – מ.ח.נ) ואמרו שזה אמור להיחתם בצהריים. מן הסתם הרגשנו שחבל לפספס הזדמנות כזו. אבל זה לפני שהועברו אלינו כל הדברים הרלוונטיים" (עמ' 2 ש' 10 ואילך) (ההדגשות שלי – מ.ח.נ).

בחקירתו הנגדית העיד כך עת נשאל מהיכן הוא יודע אם יש הבדל בין זיכרון דברים לחוזה והשיב "לא פעם יצא לי לרצות לקנות רכב ולפני שלקחתי אותו לבדיקה העדפתי לחתום על זיכרון דברים כדי שהוא ישמר בשבילי. במידה והוא לא היה עובר את אחת הבדיקות/ כל בעיה ריאלית בעצם לא הייתי קונה את הרכב. וזיכרון הדברים היה מבוטל." (עמ' 27 ש' 30 ואילך) (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

אני סבורה כי עדות זו במסגרת קדם המשפט שניתנה תחת אזהרה מבהירה את הטעם לכך שהנתבעים העדיפו לחתום על זיכרון דברים על אף שהיו מסמכים שלא קיבלו באותה עת והיו מודעים לחסרונם של מסמכים אלה ואף לחשיבותם. כאמור גם במסגרת חקירתו הנגדית הבהיר עידן כי לזיכרון הדברים יש מטרה והיא שמירת נכס כלשהו עבורו, כגון רכב.

עידן נשאל בחקירתו הנגדית היכן בזיכרון הדברים הכניס את העובדה שהוא כפוף לבדיקות שלו והשיב "לא אני רשמתי את זיכרון הדברים" (עמ' 28 ש' 6 לפרו'). עידן טען כי אור רשמה את זיכרון הדברים. עת נאמר לו ששיר העידה כי היא רשמה אותו השיב עידן "כי אור הכתיבה לה" ועת נשאל "הכתיבה עם אקדח לרקה של שיר?" השיב "לא שאני זוכר" ובהמשך אמר "לא" (עמ' 28 ש' 10 ואילך לפרו'). עידן אישר כי לא חויב לחתום על זיכרון הדברים (עמ' 28 ש' 15-16).

1. יש לציין כי הן אור והן נתנאל אישרו כי בעת שנוהל המשא ומתן עם הנתבעים, נוהל גם משא ומתן עם צדדים שלישיים. אור נשאלה במסגרת חקירה נגדית האם אמרה לנתבעים ביום החתימה על זיכרון הדברים כי למחרת היום יש לה פגישה עם אצה לחתימה והשיבה "מה זה רלוונטי. אני מבחינתי אומרת מה שיש לי על השולחן, הם הנתבעים לא חייבים לסגור..." (עמ' 7 ש' 9-11). בחקירתה הנגדית אור העידה כי הם היו במשא ומתן באותה עת עם שניים, עם מר נסאסרה ועם "אצה". נתנאל אישר כי נוהל משא ומתן עם זכיין מחברת אצה (עמ' 18 ש' 26-27) וכן אישר כי מר נסאסרה בא לראות את העסק (עמ' 18 ש' 33 לפרו'). עדותם בעניין זה לא נסתרה.

התנהלות הצדדים לאחר החתימה על זיכרון הדברים – כאינדיקציה לגמירת דעת

1. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי יום לאחר החתימה על זיכרון הדברים, ביום 21.08.17 העבירה אור לידי הנתבעים את הסכם השכירות בין התובעים לגב' פרלה בן חמו, (ההסכם מצורף כנספח א' לכתב התביעה והתכתובת בין אור לשיר ושליחת ההסכם, נספח ד' לכתב התביעה). עיון בו מלמד כי בסעיף 5.1 נכתב באותיות מובלטות כך "ידוע היטב לשוכר כי כנגד החנות תלוי ועומד צו הריסה לסככה עשויה עץ, וכי שוקד המשכיר מול מחלקת ההנדסה בעיריית באר שבע לשם הסדרת הסככה וקבלת ההיתרים הנדרשים". כמו כן, הסכם השכירות כולל סעיפים נוספים הנוגעים לביצוע עבודות השקעה בחנות בהתאם לדרישות מחלקת ההנדסה והגורמים האחרים הרלוונטיים לה וכן ביחס לסגירת החנות לשם ביצוע עבודות ההשקעה ועל מי יחול התשלום בגינם וכו'.
2. יש לציין כי עידן נשאל ביחס לכך שכשהגיע אליו החוזה הוא קרא אותו קודם והוא השיב "לדעתי העברתי אותו ישר לעו"ד" (עמ' 29 ש' 34 ). קרי מעדותו עולה כי העביר אותו לעורך דינו ביום 21.08.17.
3. בין יום 21.08.17 ועד ליום 24.08.17, על אף קיום סעיף ההריסה בהסכם אין כל טענה בכתובים מצד הנתבעים לכך שהתובעים הסתירו מהם מידע ביחס לצו ההריסה ואין כל אמירה מצדם כי הם מבקשים לבטל את זיכרון הדברים עליו חתמו לאור צו ההריסה והסעיפים האחרים המופיעים בהסכם השכירות בין התובעים לגב' פרלה בן חמו.
4. למעשה בתכתובת בין עידן לבין אור ביום 24.08.17 (נספח ה' לכתב התביעה) עולה כי עידן לא חוזר בו מזיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים אלא מלין על בעייתיות חוזה השכירות בין התובעים לבעלת הנכס ואומר בין היתר "היי אור, אני לא יודע איך הסכמתם לחתום על החוזה הזה.. עכשיו בפעם ראשונה שעברתי עליו והוא נורא בעייתי. העברתי אותו לעורך דין שלנו. קחי בחשבון שאני נרצה לעשות בו כמה שינויים שאני מקווה שבעלת הנכס תסכים". (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).
5. עידן נשאל על ידי בית המשפט במסגרת קדם המשפט מדוע לא כתב בהודעת הוואטס אפ ששלח ביום 24.8.17 שלא ידע על צו ההריסה והוא השיב "שמה שקרה זה שהעברתי את החוזה לעו"ד שלנו והוא אמר שיש צו הריסה למבנה זה משהו שלא ידענו לפני אחרת הוא לא היה מסכים שנחתום על החוזה, אחרי שהוא אמר לנו את זה הוא אמר שמבחינתנו זה לא קביל" (עמ' 1 ש' 20-23 לפרו' מיום 9.1.19). עוד העיד "כשביהמ"ש אומר שמהודעת הוואטס אפ עולה שמה שהפריע לך זה כמה זמן תסגרו את המקום ולא העובדה שיש צו הריסה אני משיב שהמחשבה שלי זה כמה זמן העבודות שאצטרך לעשות במקום וכמה אצטרך להשקיע. זה מה שהוא אמר לנו על צו הריסה רק כשקיבלנו את החוזה, לא ממש שמנו לב לפרטים היבשים האלה עד שעורך הדין שלנו אמר לנו. אנו התעסקנו בלוגיסטיקה עצמה ופחות בעניינים המשפטיים".

גם בחקירתו הנגדית עידן נשאל על כך שבהודעה שלו הוא לא אומר לאור כי יש צו הריסה על הנכס וכי הוא לא ידע מזה והוא משיב "אני לא יודע פשוט העברתי אותו לעו"ד. יכול להיות שיש עוד שיחות שבמהלכן הערתי על הצו הריסה". נאמר לו כי מתבקש שיעצור הכל בגלל שיש צו הריסה והוא השיב "אמרתי אחרי שאני יודע מה המשמעות שלו צו ההריסה אז כן". עידן נשאל על כך שכאשר קיבל את חוזה השכירות לא הזדעק מזה שיש צו הריסה והוא השיב "אני לא יודע מה המשמעות של צו הריסה מבחינה משפטית. לכן יש עו"ד" (עמ' 28 ש' 22 ).

1. אציין כי עדותו של עידן בעניין זה לא הותירה בי רושם חיובי. מלשון ההודעה ניתן להבין כי הוא בהחלט מודע לכך שבעלת הנכס צריכה להסכים לשינויים וכי הוא מעונין לערוך בחוזה השכירות שינויים, קרי אינו חוזר בו מהאמור בזיכרון הדברים על אף ידיעתו הברורה על קיומו של צו הריסה., עידן מציין במפורש כך בהמשך התכתובת מאותו יום "לא ישבתי על כולו לעומק אבל מהסעיפים שראיתי, כמו : צו הריסה על הפרגולה, ההחזר תשלום על העבודות שזה יוצא פחות מהשכירות, הזמן של העבודות שידרשו שם.. לכמה זמן נצטרך לסגור, מי מפצה אותנו אם זה ימשך כמה חודשים... החוזה עבר לעורך הדין שלנו ונראה מה הוא אומר עליו" (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

מהתכתובת הזו נראה כי עידן מתכוון להמשיך בביצוע העסקה אך מעלה בפני אור קשיים ואולם, לא נראה כי צו ההריסה הוא בגדר דבר חדש שלא היה ידוע לו כפי שהיה מצופה שיאמר מי שרק כעת התברר לו כי יש צו הריסה על הנכס ואשר לא נאמר לו עליו דבר עובר לחתימה על זיכרון הדברים. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי התובעים הסתירו ממנו מידע מהותי עובר לחתימה. איני מקבלת את הטענה כי בכך שעידן התכוון להעביר את החוזה לעורך דינו לקבל הבהרות הרי שהדבר מלמד על העדר גמירת דעת. ברור כי יש לנכס הסכם שכירות נפרד מההסכם בין התובעים לנתבעים למכירת העסק. בהעברת החוזה של שכירות הנכס להערות עורך הדין של הנתבעים אין דבר כדי ללמד כי לא הייתה גמירת דעת לרכוש את העסק עצמו- עסק מזון פעיל מהתובעים.

השיחה הטלפונית ביום 24.08.17 כאינדיקציה לגמירת דעת

1. אני סבורה כי השיחה בין אור לבין עידן מיום 24.08.17 (שתמלילה צורף כנספח ז' לכתב התביעה) שופכת אור על אומד דעתם של הצדדים לאחר החתימה על זיכרון הדברים והיא מאירה בזרקור את אומד דעתם המשותף של הצדדים במעמד החתימה על זיכרון הדברים. בשיחה זו עידן לא ידע כי השיחה מוקלטת על ידי אור וכן בשלב זה טרם התייעץ עם עורך דינו או עם היועץ העסקי כך לפחות, נראה מגופם של הדברים.

מתוכן השיחה עולה כי עידן, על אף שחתם על זיכרון הדברים מתוך כוונה לקיים את ההסכם, הבין כי לא יעלה בידו וביד שיר לעמוד בתשלום כל הסכום עליו התחייבו. מהשיחה עולה גם כי לו היה בידו הסכום הנדרש הרי שהיה משלמו. לא זו אף זו, מהשיחה עולה גם העובדה כי היה מועד לפינוי העסק וכי התובעים מצדם היו במגעים ובמשא ומתן מתקדם במקום אחר בבאר שבע אליו התכוונו לעבור. עוד עולה ממנה כי היה לתובעים משא ומתן עם אחרים ביחס לעסק זה אשר הופסק לאור החתימה על זיכרון הדברים עם הנתבעים וכי עידן היה מודע לכך. עוד עולה מהשיחה כי הסיבה העיקרית לכוונתו של עידן להשתחרר מההסכם היא כלכלית גרידא משום שהסתמך על קבלת כספים מהקרן לעסקים קטנים ומשהבין כי ייתכן ואלה לא יגיעו וכי הדבר יוביל להסתבכות מבחינה כלכלית שתסכן אף את עסקו הקיים, ניסה לבדוק האפשרות להשתחרר מהעסקה.

במהלך שיחת הטלפון האמורה שאיננה קצרה וארכה כחמש עשרה דקות, עידן לא מעלה כל טענה כי אור הסתירה ממנו מידע ביחס למקום העסק, ביחס לצו ההריסה או לתנאי חוזה השכירות עם פרלה בן חמו. לעומתו, אור במהלך כל השיחה מבקשת לקיים את ההסכם. היא מציעה האפשרות לפרוס את סכום התשלום שהוסכם לתשלומים על מנת לקיים את ההסכם. מן השיחה עולה כי שני הצדדים במעמד חתימת זיכרון הדברים התכוונו לקיים את העסקה וכי עידן מודע היטב לכך שהעסקה השתכללה וכי אם הוא מעוניין להשתחרר ממנה עליו למצוא שוכר שיבוא בנעליו ועל כן, הוא מנסה לשדל את אור לחדש משא ומתן שהופסק עם רוכשים פוטנציאליים אחרים וכן מבטא באופן ברור את עובדת התקשרותם בחוזה ומחויבותם למצוא שוכר אחר. אני סבורה כי שיחה זו מהווה בסיס להבנת אומד דעתם של הצדדים בעת חתימת זיכרון הדברים. להלן יובאו הדברים העיקריים העולים מהשיחה (נספח ז' לכתב התביעה).

במהלך השיחה עידן אומר לאור כי הוא חושש ופוחד להתקדם שכן טרם קיבל תשובה מהקרן לעסקים קטנים באשר לסכום כסף שפנה לבקש. עידן נשאל בשיחה על ידי אור מדוע הוא לא פונה לקבל הלוואה מהבנק ומשיב כי הם אינם רוצים לפנות לבנק כי סכום כזה הבנק לא יאשר להם וכי רק דרך הקרנות הם עושים זאת.

במהלך השיחה אור מתעקשת להבין מה עידן חושש לומר לה ואז עידן מציע לה לפנות ולחדש את המשא ומתן עם "אצה" (רשת מסעדות סושי – הערה שלי מ.ח.נ). אור משיבה כי היא אינה יודעת ובהמשך היא אומרת לעידן "מה עם האנשים האחרים שהפסדתי?..." (עמ' 3 ש' 6 לנספח ז' לכתב התביעה) ובהמשך מטיחה בו "אני פשוט חושבת שמלכתחילה לא היית צריך לסגור אם לא היה לך את הסכום ביד" ועידן משיב "נכון" (עמ' 3 ש' 8-10 נספח ז' לכתב התביעה).

אור אומרת לעידן "וחתמנו הסכם, ביטלתי את ההצעה, וביטלתי את השני שלגמרי כאילו אז הורדנו אותו מהפרק, ועכשיו אנחנו כאילו או קיי התקדמנו למקום החדש ועושים את זה ועושים זה ועושים זה" והוא משיב "את צודקת" והיא עונה "אתה עוצר את הכול" ועידן משיב "צודקת" ובהמשך אומר כך "את צודקת, זה פאק שלי לגמרי. לא , לא, את צודקת במיליון אחוז. כי אמרתי לך אנחנו מבחינתנו היינו כל כך בטוחים שיש לנו את זה, ונתנו לנו ברקס ברגע האחרון. את צודקת במיליון אחוז. באמת שאת צודקת.... בואי ננסה לעשות דבר כזה, תצלצלי ל"אצה" תגיד להם לא, תזרקי לה איזה סכום שאת רוצה שאנחנו כאילו התכוונו לשלם.." (עמ' 4 ש' 1-5 לנספח ז' לכתב התביעה) (ההדגשות שלי – מ.ח.נ).

אור מבהירה לעידן כי אם תרצה לקיים משא ומתן עם אצה זה עניינה ומבקשת לדעת היכן הם עומדים לאור העובדה כי בסוף השבוע הבא תכננה לפנות עבורם את המקום. ועידן משיב לה כי העובדה שטרם קיבל תשובה (מהקרן) מפחידה אותו ואור אומרת לו (בעמ' 4 ש' 18) "אז איך אתה חותם הסכם כשאין לך כלום ביד?" ועידן משיב (בעמ' 4 ש' 19 ואילך לנספח ז' לכתב התביעה) "כי היינו בטוחים, היינו בטוחים באמת. באמת, נכון זה פאק שלי, אין לי מה להגיד לך. אין לי מה להגיד לך, זה פאק שלי ...".ובהמשך הוא אומר לה שהיא צודקת אך הניסיון שלו בזה לא גדול וכן "..אמרתי לך אני אימפולסיבי בהמון דברים..." (עמ' 4 ש' 24-26). (ההדגשות שלי – מ.ח.נ).

בהמשך השיחה אור מציעה לעידן פריסה של התשלומים בהתחשב בסכום שיש לעידן כרגע ביד. היא שבה ואומרת לו כי ניתן לעזור להם ולפרוס את התשלום ומבקשת להבין מה קורה שכן הם במשא ומתן מתקדם במקום אחר והם צריכים לפנות את המקום הנוכחי ועידן משיב לה כך (בעמ' 7 ש' 17 ואילך לנספח ז' לכתב התביעה) "...בגלל זה אני גם רוצה להיות איתך פייר בדברים האלו, ואני אומר לך תנסי לחדש את המשא ומתן עם "אצה" עם הבחור השני שהיה לך. אה תראי איפה זה עומד. באמת, בואי, בואי נתקדם, את יכולה להגיד להם שבאמת אנחנו כן עשינו איזשהו משהו זיכרון דברים, פשוט אנחנו כרגע תקועים עם הכסף, אנחנו עוד לא ידועים איפה זה עומד, זאת האמת, זאת כל האמת. אנחנו תקועים עם הכסף, לא יודע איפה זה עומד, אז...." (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

אור שואלת את עידן מדוע הם לא הולכים לדבר עם הקרן לראות איפה זה עומד והוא משיב " אנחנו מנסים, זה דרך היועץ העסקי, הוא כל הזמן מנסה.....".. עידן שב ומציע לאור לחדש משא ומתן עם אחרים. ובהמשך אומר עידן "שאנחנו מפחדים להיכנס למשהו את יודעת שאנחנו לא נוכל לצאת ממנו. אנחנו ניכנס עכשיו לסוג של פריסה, סבבה, אה לא יודע גם אם נחליט שאנחנו פורסים את זה ללא יודע כמה חודשים, לשנה אפילו ולהחזיר 20, 30 40,000 שקל בחודש. וזה לא סכום שהוא...וזה, זה לא סכום היום שאנחנו, אנחנו כביכול מכניסים..".

ולאחר שאור מציעה לבוא לקראתם בפתיחת המקום עידן השיב כי ההשקעה שלהם היא 400 אלף ₪ ומתוך זה יש להם כמאה אלף ₪ בקירוב "את מבינה, אז כאילו זה משאיר לנו עוד פער של 300,000. סבבה אתכם אנחנו יכולים להסתדר, עם ספקים אחרים עכשיו זה להתחיל להיכנס לסוג של סחרחורת כזאת שהיא יכולה להפיל לנו שני את שני העסקים הדבר הזה. בגלל זה אם אין לנו את הכסף ביד כמו שהוא, ואנחנו נותנים אותו במלואו. אנחנו מפחדים להיכנס לסחרור הזה" (בעמ' 10 ש' 8 ואילך) (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

אור שואלת את עידן מתי אמורה להיות תשובה מהקרן ועידן משיב כי היא הייתה אמורה להיות היום. אור אומרת לעידן "שקבענו פינוי, מה, מה אנחנו עושים עם זה?" ועידן משיב "בגלל זה אני אומר, בגלל זה אני אומר בואי, תנסי לחדש את המשא ומתן עם "אצה" אם את רוצה, אני גם יכול להרים טלפון, להסביר את כל המצב, אין לי את האיש קשר, באמת גם עם הבחור השני (לא ברור) איש קשר".. ואור משיבה כי מדובר במשא ומתן מולה. ועידן משיב (בעמ' 10 ש' 27 ואילך לנספח ז' לכתב התביעה) "לא, סבבה, לא, אני לא אנהל איתו משא ומתן. לא מנהל אתו שום משא ומתן. אני פשוט מסביר לו את הדברים, אומר לו: אחד, שתיים, שלוש, ארבע, דברים שאני ואת נסכם, אומר לו את הדברים ככה: "תקשיב, אנחנו בחוזה אנחנו מחוייבים למצוא מישהו" או אפילו לא יודע, מחויבים למצוא מישהו, כי זה באמת אה משהו שיכול עכשיו אה לחתוך אותך, ולא יודע לנסות עלינו משהו, אז לנסות באמת למצוא את המילים הנכונות בשביל לעשות את זה, וכבר יש את המשא ומתן. תשמעי אם הם יהיו ראשונים, סבבה יציעו יותר סבבה. אם אנחנו, סבבה, זה כבר תהיה ההחלטה לשכם. אבל אני באמת נורא נורא מפחד כאילו מהשלב הזה עכשיו. וזה נורא מפחיד אותי. נורא. אז תראי אם את יכולה לחדש איתם את המשא ומתן. אם אני יכול לחדש איתם משהו, ובואי נתקדם". (ההדגשות שלי – מ.ח.נ).

בהמשך עידן גם מסכים לבדוק את רעיון פריסת התשלום עם שיר ואומר "או קיי טוב, תני לי לבדוק את זה איתה, למרות שרוב הסיכויים גם היועץ העסקי יגיד לנו "לא בשום פנים ואופן לא" אבל תני לנו לבדוק, תני לבדוק את זה" (עמ' 11 ש' 23 ואילך).

בהמשך אומר עידן לאור כי את הסכום הראשוני שיש להם הם יצטרכו להשקיע במטבח על מנת לא להיכנס לחובות עם הספקים והם יהיו סוג של הלוואה שכל חודש הנתבעים ישלמו להם בלי קשר לשכירות. כשאור מנסה להבין מה לגבי הסכום הראשוני עידן משיב כי אותו הם יצטרכו לטובת הדברים שלהם. ואז אור שואלת "אז כאילו מה נפרוס 260 ל-10 כל חודש?" ועידן משיב "כן". אור אומרת לו שיצטרך לתת קצת יותר מזה ועידן משיב כי זה בלתי אפשרי. ובהמשך אומר עידן בעמ' 12 ש' 24 "הלוואי שיכולתי לתת לך את כל הסכום הזה. באמת עכשיו גם בלי חשבונית".

כעולה מהשיחה בכללותה אני סבורה כי מהות ההסכם התגבשה עוד קודם לכן בשלב זיכרון הדברים וכי אומד דעתם המשותף של הצדדים היה כי העסק יימכר לנתבעים בסכום שהוסכם והמועד להשלמת העברת התמורה היה כחודש ימים לאחר מכן. בשיחה זו ניתן לראות בבירור כי אור מתכוונת לקיים את ההסכם, מסבירה כי מבחינתה יש הסכם וכי היא מקיימת משא ומתן מתקדם במקום אחר וכן מתייחסת לנושא הפינוי, היא מציעה אפשרויות לפריסת התשלום שהוסכם. גם מדברי עידן עולה כי התכוון בעת החתימה על ההסכם לקיים את ההסכם אך רק עניין מימון התשלום מונע ממנו להמשיך ולהתקדם, עידן אינו מסתייג מהחתימה על זיכרון הדברים ומהאמור בו, הוא מבין כי עליו למצוא שוכר חלופי. הוא מדגיש כי הוא אומר לאור את הקושי כעת על מנת להיות הוגן ובפרט לאור מועד הפינוי של העסק אשר סוכם ביניהם. לטעמי, שיחה זו מהווה אשנב לאומד דעתם של הצדדים בזמן אמת בעת עריכת זיכרון הדברים.

השיחה הטלפונית מיום 27.08.17 – התנערות מזיכרון הדברים

1. השיחה מיום 24.08.17 בין אור לבין עידן עומדת בניגוד גמור לשיחה נוספת שהתנהלה בין אור לבין עידן לאחר מכן, ביום 27.08.17 ובה נטל חלק גם בא כוחו של עידן, עו"ד חמי דורון לבקשתו של עידן. שיחה אשר גם היא הוקלטה על ידי אור ללא ידיעת הנתבעים ובא כוחם (תמליל צורף כנספח יא לכתב התביעה).

יש לציין כי משיחה זו עולה כי עידן מבקש לבטל את ההסכם כאשר הפעם הסיבה לביטול היא המידע שלא נחשף אליו עובר לחתימה על זיכרון הדברים. במהלך השיחה אור עומדת על כך שהמידע ביחס למצבו התכנוני של הנכס נמסר לעידן וגם העובדה כי יש צו הריסה וזה מאשר באופן חלקי את דבריה אך מסתייג ואומר כי לא הבין את חומרת הדברים.

משיחה זו עולה גם כי בשל צו ההריסה על הנכס לא יוכל עידן לקבל מימון עבור רכישת העסק, דבר המחזק את טענת התובעת כי הטעם לביטול ההסכם היה כלכלי. כמו כן, לטעמי, מהשיחה עולה כי אור מעולם לא התכחשה לקיום צו הריסה על הנכס והיא אף שבה ומחדדת את העניין בעוד עידן מנסה להסתייג באמירותיו ממה שנאמר לו על ידי אור בזמן אמת.

לא ניתן להתעלם מהרושם כי שיחה זו אשר יזם עידן נועדה להכין את הקרקע לסיום ההתקשרות וכי אלמלא הייתה מוקלטת לא ניתן היה לדעת כי עידן מאשר שאור מסרה לו לפני החתימה על זיכרון הדברים כי "יש איזושהי תכנית להפוך את המקום" אף אם לא היה מוכן להודות בפה מלא כי גילתה לו על עניין צו ההריסה. אני סבורה כי יש בכך ראשית הודיה. להלן יובאו עיקרי הדברים.

בתחילת השיחה אומר עידן לאור כי הוא נמצא עם עורך דינו וכי "הוא הסתכל על החוזה, והוא ממליץ לנו לרדת מזה כמה שיותר מהר" (עמ' 1 ש' 12-13 לנספח יא לכתב התביעה).עידן מסביר לאור בשיחה את הטעם לכך ואומר "כל הקטע של הפרגולה בחוץ" ובהמשך "מבחינת היתרי בנייה וכאלה, הוא אומר שאין לנו סיכוי שנקבל את ה... האישור, זה משהו שכרגע" (עמ' 1 ש' 17-18). ובהמשך אומר עידן "אישור פשוט, יש על זה צו הריסה" ואור משיבה "נכון" בעמ' 1 ש' 25. ובהמשך אומר עידן "עכשיו בגלל שיש לזה התרי בנייה וכל מיני דברים משפטיים, הוא אומר לנו שאין סיכוי שאנחנו נצא מהדבר הזה. זה משהו שאף אחד לא יכול לאשר אותו. הכי הרבה שכן יכולים לאשר לנו".

בהמשך השיחה מעביר עידן את הטלפון לבא כוחו ואור ממשיכה לשוחח עמו. בשיחה אור אומרת לב"כ עידן "...אתה מבין שהולכים להרוס את זה?" והיא מחדדת כי צו ההריסה מתייחס לכל שורת החנויות "יפה, על כל השורה. אז הורסים כאילו, בעיקרון הורסים את הכול בונים מחדש".

ב"כ עידן אומר לאור "....קודם כל אף בנק, אף בנק לא ייתן כסף על מבנה שמיועד להריסה. נקודה. אין, אין, לא ייתנו. זהו, דבר ראשון". ואור משיבה "זה כבר עניין שלכם" (ההדגשה שלי – מ.ח.נ). עוד אומר לה ב"כ עידן כי הדבר קשור אליה מכיוון "כשחתמתם על זיכרון דברים לא ציינתם שיש ת...אה, צו הריסה על המקום הזה. לא אמרתם זה בכלל". ואור משיבה בעמ' 4 ש' 15 לנספח יא כך "סליחה, רגע, רגע, סליחה, בוא נעשה סדר בדברים : אנחנו באנו עם קלפים על השולחן, הם ידעו בדיוק מה הולך להיות ומה קורה, הם ידעו שגם מדדו". ובהמשך היא אומרת "אני יודעת בדיוק מה אני אמרתי. והם גם יודעים את זה" (ההדגשה שלי – מ.ח.נ)

אור מבקשת לשוחח שוב עם עידן והיא שואלת אותו "אתם לא ידעתם שהולכים להרוס את המקום? באמת." ועידן משיב "אנחנו, אנחנו זה," ואור אומרת "אל תגידו שלא ידעתם" ועידן משיב "לא, שנייה, לא ככה, לא ברמה כזאת שהם לא ייאשרו". ואור משיבה "כי אם, אם, אתה, אם עכשיו אתה תגיד לי, אם עכשיו אתה תגיד לי שלא ידעתם" ועידן משיב "לא, לא, אבל" ...ובהמשך "לא אבל לא ברמה, לא ברמה... לא, לא ידענו שזה צו הריסה, ידענו שצריכים, ש..., שיש להם איזשהי תכנית להפוך את המקום" (עמ' 8 ש' 12-18) (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

וכשאור מבהירה "זה נקרא צו הריסה" עידן אומר בין היתר "תקשיבי, ה..ה..., המונחים אז לא, בשבילך זה אותו דבר, בשבילו זה אותו דבר, בשבילי זה לא אותו דבר. אני לא מכיר את המונחים האלה של צו הריסה".

בהמשך השיחה אומרת אור לעידן כי הם החליטו לסכם איתם כי הם ראו שהם רציניים ורוצים להצליח וכי הם היו מלווים ביועץ עסקי ולכן החליטו ללכת עמם ועידן משיב לה "כי היינו, היינו נורא רציניים, היינו נורא רציניים" (עמ' 10 ש' 9-14) (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

בהמשך אור אומרת לעידן "...ועכשיו הוא (הכוונה לעורך הדין בא כוחו של עידן – הערה שלי מ.ח.נ) מדבר איתי כבר על, על סמך מה אני יכולה לבטל ל.. לבטל את הזיכרון דברים הזה." ועידן משיב "כן" ואור ממשיכה "אתם לא אמרתם את הצו הריסה, אתם לא..." ועידן משיב "כאילו בסדר הוא כבר כאילו... נכון נכון הוא כבר הולך למקומות אחרים, הוא חושב כבר הלאה" ובהמשך "הוא חושב כמה צעדים קדימה, נכון. נכון" (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

בהמשך השיחה אומרת אור לעידן כך "אני ואתה יודעים שאנחנו ישבנו פה באווירה הכי טובה שיש, אף אחד לא הלחיץ אתכם, אף אחד לא גער בכם, אתם ישבתם פה עם היועץ העסקי שלכם, אחרי שישבתם ודיברתם אתו ואז חתמתם" (עמ' 14 ש' 2-6). ועידן משיב בהמשך "ישבנו, ישבנו, לא, קודם על לא דיברנו איתו על זה, הוא לא ידע מזה הוא עורך דין, אם הוא היה יודע מזה הוא לא היה מסכים בשום פנים ואופן, והוא אמר לנו באמת עכשיו שאם היינו עושים את זה לא היה מוכן בכלל". (ההדגשות שלי – מ.ח.נ).

ובהמשך עידן אומר לאור "שניה, אנחנו כשאנחנו חתמנו גם, אנחנו חתמנו עוד, עוד לפני שהיינו חשופים לכל ה.., גם לחוזה, וגם ל..., כמו שאמרנו לצו הריסה והכול. כאילו פשוט..." ואור משיבה "לא. אבל ידעתם. ידעתם שהורסים את המקום, ידעת שהיו מודדים." ועידן משיב "ידענו, ידענו שרוצים" ואור משיבה "ידעתם" ועידן אומר "כן, אבל ידענו, ידענו שרוצים..." ואור מטיחה בעידן "ידעתם זה הולך מטר וחצי קדימה, ידעתם את כל הנתונים". ועידן משיב "רוצים, תקשיבי אור, ידענו שרוצים לעשות שם משהו, לא ידענו שעומד שם צו הריסה. את זה לא ידענו"(ההדגשות שלי – מ.ח.נ).

לקראת סיום השיחה שואלת אור את עידן "יש לכם מישהו שייכנס במקום?" ועידן משיב "אה, אנחנו ננסה" ובהמשך "צריכים לבדוק" (עמ' 16 ש' 1-5).

אני סבורה כי משיחה זו עולה כי אור אכן מסרה לעידן המידע על צו ההריסה שעומד כנגד הנכס וכי עידן מוכן לאשר הדבר באופן חלקי ולא באופן מלא. הדבר מעורר שאלות ביחס להתנהלותו של עידן ולהתנהלות הנתבעים עובר לחתימה. מדוע, לו ידע עידן עובר לחתימה על זיכרון הדברים כי מתכוונים לדבריו "להפוך את המקום" לא ביצע בדיקות נוספות טרם חתם על זיכרון הדברים. הרי גם לשיטתו ידע כי הולך להתבצע שינוי במבנה. ככל שנמנע לבדוק את המצב לאשורו הרי שעצם עיניו ביחס לכך ונראה כי כעת הוא מבקש לגלגל הדבר לפתחם של התובעים על מנת להשתחרר מהסכם שאין לו מימון לקדמו. אני סבורה כי גם שיחה זו מלמדת על גמירת הדעת של הצדדים בעת החתימה על זיכרון הדברים ודבריו של עידן מלמדים על ניסיונו המאוחר להתכחש לזיכרון הדברים ולהתחמק ממה שהתחייב בו.

הודעת ביטול

1. בהתכתבות בין אור לעידן ביום 27.08.17 (נספח ו' לכתב התביעה) מתנצל עידן בפני אור על השיחה עם עורך דינו ועל כך שנתן לאור לשוחח איתו. באותה התכתבות הוא כותב בין היתר " אנו יורדים מזה ולא מתכוונים להמשיך. לגבי הזיכרון דברים לדעתנו זה נעשה לפני שנחשפנו לכל הנתונים ולכן לדעתי הוא לא תקין... אני אשמח לשמוע איך תרצי להמשיך (מקווה שניפרד בטוב ולא נגיע להליכים משפטיים ). אני מאוד מתנצל..". את הטענה כי לא נחשף לכל הנתונים לפני החתימה על זיכרון הדברים עידן מעלה לראשונה כאן וזאת לאחר השיחה עם עורך דינו ועם אור אשר בהכרח התקיימה לפני יום 27.08.17 ואחרי או לכל המוקדם ביום 24.08.17 אז הודיע לאור כי הוא מעביר את הסכם השכירות לעיון עורך דינו. למעשה כאן לראשונה מתנער עידן בכתב מתוקפו של זיכרון הדברים.
2. מכתב ביטול מאת ב"כ הנתבעים נשלח לידי התובעים ביום 28.08.19 בו נכתב כי התובעים העלימו פרטים מהותיים מהנתבעים ובעיקר העובדה כי כנגד הנכס בו נמצאת המסעדה תלוי ועומד צו הריסה שכן כל המבנה החיצוני לבניין נבנה ללא היתר כדין. משכך, נכתב כי זיכרון הדברים הוא בגדר void והוא בטל ומבוטל.

סיכום ביניים

1. זיכרון הדברים בעינינו עונה לטעמי על שני התנאים בדבר מסוימות וגמירת דעת כפי שפורט בהרחבה לעיל והוא הסכם מחייב ולא שלב במשא ומתן. הוא נועד לעגן את התחייבותם של התובעים לא למכור את העסק לצד שלישי ואת התחייבותם של הנתבעים לרכוש את העסק מהם.

שאלת הפרת ההסכם

1. שאלת הפרת ההסכם כרוכה גם בשאלה האם נפל פגם בכריתתו של ההסכם? האם הטעו התובעים את הנתבעים ומכוחה של הטעיה זו נפל פגם בכריתת ההסכם, פגם אשר אישר לנתבעים לבטל את החוזה כפי שעשו? האם ביום כריתת ההסכם – היום בו חתמו על זיכרון הדברים לא ידעו הנתבעים כי הנכס נבנה בחלקו ללא היתר? האם עובדה זו לא גולתה להם ? ברי כי אי גילוי של עובדה מעין זו עובר לחתימה על זיכרון דברים הוא הפרה של המוכרים התובעים לנהל משא ומתן בתום לב העולה כדי הטעיה המזכה בביטול החוזה (ראו סעיף 4 לפסק דינו של השופט א' ברק בעניין ע"א 5332/03, רמות ארזים חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' יהודה שירן, פ"ד נט(1) 931). ואולם, אני סבורה כי מהתמונה העובדתית שתוארה לעיל בהרחבה רבה, לא נפל כל פגם בכריתתו.

קבעתי כי מבחינה עובדתית הנתבעים קיבלו את כל המידע שהתובעים העידו כי מסרו להם, בין היתר, קיבלו המידע בדבר צו ההריסה על הנכס עובר לחתימה על זיכרון הדברים. אני קובעת כי התובעים לא הפרו את חובת תום הלב בקיום המשא ומתן עם הנתבעים ובקיום ההסכם. אני קובעת עוד כי ככל שמידע מסוים לא היה בפניהם עובר לחתימת ההסכם הרי שהדבר נובע מהתנהלותם של הנתבעים לבדם אשר ביכרו לחתום על הסכם לפני שקיבלו לידיהם את כל המסמכים שסברו כי יש לקבלם. איני מקבלת כאמור אף אחת מהטענות בדבר טעות, הטעיה, כפיה ועושק שאינן מתיישבות עם התנהגות הצדדים בזמן אמת כאמור לעיל.

1. לטעמי, ככל שנתפסו הנתבעים לכלל טעות הרי שנתפסו לטעות בכדאיות העסקה. סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 הקובע כי טעות בכדאיות העסקה איננה בגדר טעות לעניין סעיף 14 או לעניין סעיף 15 העוסק בהטעיה. ברי כי צד שנטל על עצמו סיכון מסוים במסגרת חוזה, לא יוכל להשתחרר מאחריות בטענת טעות, אם הסיכון התממש בדרך שונה ממה שקווה. טעות כזו היא "טעות בכדאיות" ( כהן ופרידמן מתייחסים לכך בספרם חוזים, כרך ב' 1992 בעמוד 726). בהקשר זה אזכיר שוב את תשובתו של עידן לשאלת בית המשפט "מדוע לפני שחתמתם על זיכרון דברים לא עשיתם בדיקה של מצב תכנוני של הנכס אני משיב כי היה לנו הרבה לחץ ,אף אחד לא חויב לחתום, הלחץ שהופעל שראינו הזדמנות מסוימת ופחדנו לפספס אותה.." (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).
2. מאחר שקבעתי כי התובעים גילו את כל הנדרש בעת המשא ומתן בין הצדדים עובר לכריתת ההסכם ולא נפל פגם בהתנהלותם ובתום לבם, הרי שלא הפרו את ההסכם שנכרת בין הצדדים.
3. באשר להתנהלות הנתבעים, אני סבורה כי במקרה דנן, הודעתם על ביטול זיכרון הדברים והתנערותם המאוחרת מזיכרון הדברים מהווה הפרה של ההסכם שנכרת בין הצדדים ומדובר בהפרה יסודית. משנדחו טענות הנתבעים לכך שלא נכרת הסכם מחייב וכן טענות בדבר טעות, הטעיה, עושק וכפייה וכן חוסר תום לב מצד התובעים, הרי שלא נותרה להם כל טענה ביחס להפרת ההסכם על ידם.
4. בהקשר זה אבקש לציין כי מעדויות הצדדים עולה כי הסיבה העיקרית לביטול ההסכם מצד הנתבעים בזמן אמת הייתה כי הם התקשרו בהסכם לפני שעלה בידם להבטיח מימון לשם רכישת העסק וכי המימון שעליו הסתמכו לא התקבל.
5. עידן העיד כי הגישו בקשה לקרן לרכוש את העסק מאמא טאקו ומי שהגיש בשמם את הבקשה היה מר אברהם שפירא (עמ' 25 ש' 23-25). הוא טען כי לא ראה את תשובת הקרן אך אברהם מסר לו את התשובה. עידן לא זכר לומר אם הגישו את זיכרון הדברים יחד עם הבקשה לקרן. הוא העיד כי אינו זוכר את השתלשלות האירועים אך כי החוזה הוגש להם לאחר הוועדה וכי אם היועץ העסקי היה יודע שיש על המקום צו הריסה הוא לא היה מגיש אותם לוועדה (עמ' 26 ש' 8-9 לפרו'). עידן נשאל אם הוא יודע מדוע לא אישרו להם את ההלוואה והשיב "כן. הסיבה שאין רישיון עסק ולא יכול להיות גם רישיון עסק על המקום" (עמ' 25 ש' 35 לפרו').עידן נשאל בחקירה נגדית "אתה הודעת לאור שהסיבה שלא אישרו לכם את ההלוואה ולכן אתה יורד מזה?" והשיב "לא אישרו לנו את ההלוואה מסיבה פשוטה ששום בנק ושום קרן לא יאשר לנו את ההלוואה ללא רישיון עסק". (עמ' 26 ש' 1-2). (ההדגשה שלי – מ.ח.נ) עידן נשאל מדוע לא צירף את התשובה של הקרן והשיב "לא יודע מדוע לא צורפה" (עמ' 26 ש' 4 לפרו').

עת נאמר לעידן כי את המכתב מטעם עורך דינו שלח רק לאחר שקיבל תשובה שלילית מהקרן והוא השיב "אני לא זוכר את התאריכים" (עמ' 26 ש' 27 לפרו'). עידן טען כי אינו זוכר את התאריך שהקרן לעסקים קטנים דחתה את הבקשה שלהם להלוואה ולא אישר כי ידע זאת ביום 28.08.17 (עמ' 30 ש' 32 ואילך).עת נשאל האם בין 20.08.17 ועד ל- 28.08.17 הם הגישו בקשה לקבל הלוואה מהקרן לצורך קניית העסק השיב "אני לא זוכר את התאריך שביקשנו ולא התאריך שהיינו בוועדה" (עמ' 31 ש' 8).שוב עידן נשאל האם הוא מסכים כי הבקשה שהגיש לקרן הייתה לאחר זיכרון הדברים והוא משיב "אני לא זוכר את התאריך של הגשת הבקשה לקרן" (עמ' 31 ש' 12 לפרו'). עידן לא היה מוכן לאשר כי את הסירוב מהקרן קיבל לפני שעורך דינו מסר לתובעים הודעה על ביטול ההסכם והשיב "גם את זה אני לא זוכר את התאריך" (עמ' 31 ש'14).

1. אציין כי עדותו בקשר לקרן והתשובה שקיבל מהקרן וכן ביחס לסדר הכרונולוגי של הדברים הייתה מתחמקת לא בכדי. לו היה מציג מסמכים בעניין זה או עונה באשר לסדר הכרונולוגי של הדברים ניתן היה להבין מתי הוגשה הבקשה לקרן והאם היא נדחתה וכן את הסיבה והמועד בו נדחתה אל מול התנערותו מזיכרון הדברים שנחתם עם התובעים והאם זה קרה רק לאחר החתימה על זיכרון הדברים ועובר להודעה בכתב שנמסרה להם. ברי כי הימנעות מהצגת מסמכים מקימה חזקה כי לו היו מוצגים הרי שהיו מחזקים את ראיות הצד שכנגד.
2. שיר נשאלה על כוונתם לרכוש את העסק באמצעות הלוואה מקרן לעסקים קטנים והשיבה לכך בחיוב. עוד אישרה כי הם הגישו בקשה ועת נשאלה מה הייתה תשובת הקרן השיבה "שהם לא נותנים את הכסף" (עמ' 21 ש' 22). היא העידה שראתה את תשובת הקרן אך לא התעמקה בה. היא נשאלה בחקירה נגדית "הם נימקו למה לא נותנים את הכסף ?" והשיבה "כן. שחסר פרטים מסוימים שצריך להגיש. כמו החוזה שכירות ועוד כמה דברים שאתה יכול לשאול את היועץ העסקי" (עמ' 21 ש' 24-25).שיר נשאלה מתי קיבלו את תשובת הקרן ואמרה "אם אני לא טועה זה היה 3-4 ימים אחרי הקרן אחרי הוועדה". היא לא זכרה לומר אם הציגו במסגרת הבקשה לקרן את זיכרון הדברים. היא אישרה כי הבקשה לקרן הייתה לאחר שחתמו על זיכרון הדברים. עוד אישרה כי הבקשה שהגישו לקרן הייתה לרכוש את העסק "מאמא טאקו" (עמ' 22-23).שיר נשאלה בחקירה נגדית "כלומר אם הקרן הייתה מאשרת את ההלוואה בסכום הזה אז בעצם הייתם כבר קונים את העסק ולא הייתם נמצאים כאן היום?" והשיבה "במידה ולא היה צו הריסה על המקום היינו מקבלים את הכסף ולא היינו במקום הזה זה נכון " (עמ' 23 ש' 6-7 לפרו') (ההדגשה שלי – מ.ח.נ). עת נשאלה אם הקרן לא אישרה את ההלוואה בשל צו ההריסה אמרה "כנראה אני לא יודעת מה היה הסיבה שהקרן לא אישרה בדיוק" (עמ' 23 ש 10 לפרו').
3. אברהם שפירא הצהיר ביחס לבקשה לקרן כי "מאחר ולצורך הצגת הבקשה חלה חובה להציג הסכם שכירות או טיוטה של הסכם שכירות לנכס בו תיפתח המסעדה, הודענו בקרן כי טיוטת חוזה תסופק בתוך יום או יומיים לכל היותר". מתצהירו עולה כי באותו היום, 20.08.17, לאחר שהופיעו בפני הועדה, הגיע עם הנתבעים לנכס מאמא טאקו על מנת לראות את המקום, את העסק ואת הנכס בו בנוי העסק. לדבריו "בדקתי באופן עקרוני את המקום ושוחחתי עם הנתבע עידן קדוש על אפשרויות עקרוניות לסידור המטבח, שולחנו וכד'. למיטב זכרוני הבהרתי לכולם כי אנו חייבים לקבל את חוזה השכירות של הנכס כיוון שללא הצגת חוזה ו/או טיוטת חוזה לא נוכל לקבל מימון מהקרן בפניה הופענו." מכאן שהפניה לקרן והגשת הבקשה למימון הייתה לפני יום החתימה, קרי לפני ה- 20.08.17 וכי במעמד הפגישה בקרן שהיה לפני החתימה על זיכרון הדברים, לא היה בידי הנתבעים חוזה שכירות להציג לקרן.

אברהם הצהיר "לאחר מס' ימים קיבלתי עותק של הסכם השכירות ובו גיליתי לראשונה כי קיים צו הריסה כנגד הנכס בו ממוקמת המסעדה בחלקה הגדול. ומובן שנכס כזה שיש כנגדו צו הריסה אינו עומד בקריטריונים הנדרשים ע"י הקרנות השונות למתן הלוואת לפרויקטים" (ההדגשה שלי – מ.ח.נ).

עת נשאל מה התשובה שהם קיבלו מהקרן השיב "בסופו של התהליך ברגע שאני ראיתי כי יש בהסכם השכירות צו הריסה אז אני הודעתי גם לקרן אני לא זוכר בדיוק אם אני או היזמים שאין אפשרות להמשיך בתהליך מאחר שבהסכם השכירות הקיים יש סעיף של צו הריסה" (עמ' 34 ש' 14-16).

מעדותו עלה כי בנסיבות אלה התשובה של הקרן תהיה שלילית ולא ניתן להמשיך בתהליך קבלת המימון. העד נשאל על כך שלמעשה לא התקבלה תשובה שלילית מהקרן והוא השיב "איך שאתה מציג נכון. בפועל, שיש מסמכים מהותיים בקרנות שהם אינם אין המשך דיון עד שלא מציגים את כל המסמכים. לא יכולה להמשיך להתקבל החלטה חיובית או שלילית עד שכל המסמכים של תנאי הסף מוגשים ולכן זאת לא שאלה של אנחנו עצרנו או הם עוצרים. אם לא מגישים את המסמכים אבל למיטב ידיעתי כן שלחתי את המסמך הזה אני לא זוכר בוודאות. המסמך הזה הוא הסכם השכירות. אין המשך התהליך והכל נעצר בוועדה" (עמ' 34 ש' 23-28 לפרו'). אברהם העיד גם "קיבלת תשובה קודם שאם בהסכם השכירות הכל היה תקין יכולנו להמשיך בתהליך בלי בעיה. רק לאחר קבלת הסכם השכירות נוצרה הבעיה" (עמ' 36 ש' 19-20) (ההדגשה של י- מ.ח.נ).

עוד העיד אברהם כך "ברגע שראיתי את הסכם השכירות שכתוב בו שיש צו הריסה כל המנגנון מבחינתי נפל. הוא לא נפל לפני כן. בזיכרון הדברים הכל יכול להיות טוב ויפה אם בהסכם שכירות לא היה הסעיף זה יכולנו להמשיך בתהליך. לשאלת בית המשפט – הסעיף הזה אני מתכוון לסעיף ההריסה". (עמ' 36 ש' 8-11 לפרו') (ההדגשות שלי – מ.ח.נ). אברהם נשאל בחקירה נגדית האם הוא או משהו מהנתבעים פנה לעירייה או לבעלת הנכס להבין מהות צו ההריסה והוא השיב "אני לא" (עמ' 36 ש' 14 לפרו').

1. מעדותו של אברהם שפירא עלה כי קיומו של צו הריסה על המבנה סיכל את האפשרות לקבל מימון מהקרן והוביל לחזרת הנתבעים לבסוף מקיום ההסכם. מכיוון שאברהם שפירא קיבל את הסכם השכירות בו מופיע צו ההריסה רק לאחר יום, יומיים או שלושה לדבריו ועמד על כך שלא יתקבל מימון הרי שהדבר עולה בקנה אחד עם השיחה בין אור לבין עידן ביום 24.08.17 בה טען עידן לראשונה באוזני אור כי הוא חושש שלא יקבל מימון מהקרן לרכישת העסק.
2. לאור המקובץ, אני קובעת כי הסיבה לביטול ההסכם מצד הנתבעים הייתה היעדר מימון לרכישת העסק וכי במועד בו התחייבו בהסכם מחייב לא היה בידם הסכום הנדרש לרכישת העסק. למעשה הנתבעים טעו בהערכתם כי יוכלו לקבל את המימון הנדרש מקרן לעסקים קטנים אליה פנו וכי אין לגלגל טעות זו לפתחם של התובעים. כמו כן מעדויות הצדדים עולה כי לו היה בידי הנתבעים הסכום הנדרש לרכישת העסק והם לא היו נדרשים לקבל הלוואה הרי שלא הייתה כל חשיבות לעניין צו ההריסה התלוי ועומד כנגד חלק מהנכס ובסבירות גבוהה הם היו רוכשים את העסק כי שהתחייבו לעשות.
3. אני קובעת כי הנתבעים בהתנהגותם הפרו את ההסכם בין הצדדים לרכישת העסק "מאמא טאקו" הפרה יסודית.

התרופה להפרה

1. במקרה דנן התובעים לא עמדו על אכיפת ההסכם ועל מכירת העסק לנתבעים וכי זו גם אינה אפשרית בנסיבות המקרה דנן עת התובעים מכרו העסק לאחר והנתבעים רכשו אף הם עסק אחר. יחד עם זאת, התובעים דרשו הפיצוי אשר הוסכם במסגרת ההסכם בסך 50,000 ₪.
2. סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע כי אם הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק. יחד עם זאת, רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.
3. אני סבורה כי הסכום שנקבע בהסכם בין הצדדים מהווה ביטוי לרצון הצדדים במקרה של הפרת ההסכם וזאת ללא הוכחת נזק. שני הצדדים סברו כי מדובר בפיצוי סביר (הדבר עולה הן מעדותה של אור והן מעדותה של שיר שנסקרו לעיל). ככלל, התערבות בית המשפט בפיצוי המוסכם שנקבע על ידי הצדדים מצומצמת. ברי כי כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, בין הפיצוי שנקבע לבין הנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מהסוג שאירעה בפועל, יש להותיר הפיצוי המוסכם על כנו. אני סבורה כי יחס סביר זה מתקיים במקרה דנן מעדויות התובעים עולה כי הפסידו האפשרות כי גורמים שלישיים ירכשו את העסק וכי זה נמכר בסופו של יום בסכום נמוך בהרבה מהסכום עליו סיכמו עם הנתבעים וכן זמן רב לאחר מכן (על כך העידה אור). מעבר לדרוש אציין כי בית המשפט אף פטור מהחובה לבחון את סוגיית הפחתת הנזק מקום בו הנתבעים נמנעו מלהעלות את הטענה. ואולם, בחינה של הסוגיה מלמדת כי מדובר בפיצוי סביר בנסיבות העניין.
4. בשולי פסק הדין, מודה לבאי כח הצדדים על האופן בו ניהלו חקירותיהם ומתנצלת בפני הצדדים על העיכוב שחל במתן פסק הדין וזאת עקב חופשת לידה אליה יצא המותב ואשר במהלכה לא ניתן היה לחתום פסק דין זה.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת במלואה.
2. אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים הסכומים הבאים:
3. 50,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה (3.6.18) ועד מועד התשלום המלא בפועל.
4. שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪ לתשלום תוך 30 יום אחרת יישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה החל מיום קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
5. הוצאות משפט (כולל אגרות) על סך 2,500 ₪ לתשלום תוך 30 יום אחרת יישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה החל מיום קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ד אב תש"פ, 04 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.