1. התביעה שלפניי החלה כתביעה לסילוק ידם של הנתבעים 4-1 (להלן: "הנתבעים") מן המקרקעין שהם חצר הבית המשותף ברחוב ק"ם 81 תל-אביב – יפו, הידוע גם כגוש 6336 חלקה 583 (להלן: "הבניין"). בעקבות הסדר דיוני שהושג במסגרת דיון בבקשה לסעד זמני ביום 25.7.2018 (לפני כב' סגנית הנשיא טל לוי-מיכאלי), הוסכם כי יינתן צו פינוי שיבוצע עד יום 2.10.2018, ישולם סך של 20,000 ₪ כמקדמה על חשבון פיצוי לנתבעים, ככל שייפסק כזה, והדיון יימשך רק בשאלת זכותם של הנתבעים לפיצוי בגין הפינוי (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 25.7.2019).

רקע עובדתי

1. התובעת היא הבעלים של דירה מס' 4 בבניין (תת-חלקה 17), ומתוך כך – היא הבעלים של 39/612 ברכוש המשותף.
2. הנתבעים שכרו מאת מר ויקטור בוכניק דירה בבניין מכוח הסכם שכירות משנת 1993. בחלוף הזמן, ועם תום הסכם השכירות, שהוארך מעת לעת, פינו הנתבעים את הדירה ששכרו, וקבעו את מעונם במבנה ארעי שנבנה בחצר הבניין. לטענת הנתבעים, החצר הייתה חלק מן הדירה שהושכרה להם, ולאחר מכן – ניתנה להם רשות בלתי הדירה על-ידי מר בוכניק להמשיך ולהתגורר בחצר.
3. כאשר ביקשה התובעת להרחיב את דירתה, בהיתר כדין מאת מוסדות התכנון והבנייה, התברר לה כי סוכתם של הנתבעים מפריעה לעבודות הבנייה, ועל כן פנתה אליהם וביקשה כי יפנו את המקום, ואף הייתה מוכנה לפצותם בגין הצורך לפרק את המבנה הארעי ולהעביר את חפציהם לאחסון לתקופת מה. משלא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בדבר תנאי הפינוי (זמני או קבוע) – הגישה התובעת את תביעתה, ובצדה – בקשה לסעד זמני שבו התבקש בית המשפט להורות על סילוק ידם של הנתבעים משטח החצר שאליו פלשו.
4. במסגרת דיון שהתקיים בבקשה לסעד זמני לפני כב' סגנית הנשיא לוי-מיכאלי, הוסכם בין הצדדים כדלקמן:

"הגענו להסכמה לפיה תוך שמירת טענות הצדדים כולם ומבלי שהדבר יהווה הודאה בזכויות או בטענות הצד שכנגד, כדלקמן:

א. יינתן כבר היום פס"ד לפינוי כנגד כלל המשיבים. מועד הפינוי יהיה דחוי ויעמוד על יום 2.10.18 בשעה 10:00. במועד זה יעמוד השטח נשוא הבקשה לסעד זמני וההליך העיקרי, כשהוא נקי מכל אדם או חפץ, ככל שיוותרו בו חפצים, כבר עתה מסכימים המשיבים כי המבקשים רשאים לפנותם ללא שתקום למשיבים זכות לגבי חפצים שיישארו בשטח, ככל שיישארו.

ב. במועד הפינוי שנקבע בסעיף א' לעיל וכנגד הפינוי וככל שמועד הפינוי יוקדם על יסוד תאום בין הצדדים, אזי במועד זה וכנגדו, תשלם המבקשת למשיבים סכום של 20,000 ₪. סכום זה מוגדר עתה כמקדמה עבור פיצוי שיפסק, ככל שיפסק במסגרת הליך שיתנהל בין הצדדים אודות פיצוי כספי. אין בתשלום זה כדי להוות הודאה של המבקשת כי המשיבים זכאים לאיזה שהוא פיצוי והיא זכאית למלוא טענותיה בעניין זה.

הסכום ישולם בשיק בנקאי אשר יימסר לב"כ המשיבים לפקודת המשיב 1.

ג. מוסכם על הצדדים כי ההליך העיקרי יתנהל בשאלת הפיצוי לו טוענים המשיבים. מוסכם על הצדדים כי הליך זה יתנהל בסד זמנים קצר ביותר ובהתאם ליומנו של ביהמ"ש בהליך העיקרי. מוסכם על הצדדים כי במסגרת ההליך העיקרי או בהליך כלשהו אחר ונפרד בשאלת הפיצוי, לא תטען טענה של דמי שימוש ראויים אלא כטענת קיזוז." (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 25.7.2018, ההדגשה אינה במקור – ע"י)

1. בהתאם, הגישו הצדדים ראיות, ונשמעו לפניי עדויות, וכעת באה העת להכריע במחלוקת. יוער, כי לאור העובדה שהדיון הוא בשאלת הזכות לפיצוי בגין הפינוי, אני סבור כי הנתבעים הם בבחינת "המוציא מחברו", ועל כן נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבעים.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טוענים כי הם זכאים לפיצוי מן הטעמים שלהלן:
   1. לשיטתם של הנתבעים, ההסדר הדיוני מיום 25.7.2018 קובע "רף מינימום" לפיצוי, כך שבכל מקרה, המקדמה בסך 20,000 ₪ לא תושב;
   2. מעבר לכך, טוענים הנתבעים, כי הם לא פלשו לשטח החצר, אלא שכרו אותה, תחילה, כחלק מהסכם השכירות עם בוכניק, אשר היה זכאי לעשות בה שימוש ייחודי מכוח נוהג המקובל בשכונה, שלפיו דיירי דירות הקרקע זכאים לשימוש ייחודי בחצר הסמוכה לדירתם. לטענתם, הרשות שנתן להם בוכניק היא בלתי-הדירה, ולחלופין – אינה רשות חינם, שהרי הם עשו שימוש בחשמל שנמשך מדירתו של בוכניק, ובתמורה – שילמו את מלוא חשבון החשמל, קרי – גם את חלקו של בוכניק בצריכה;
   3. הנתבעים מצביעים על שורת פסקי דין שמכוחה, לכאורה, הם זכאים לפיצוי גם אם הם במעמד של בני רשות מכללא, וסבורים כי נסיבות עניין זה מצדיקות את התניית הפינוי בתשלום פיצוי.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את טענות הנתבעים ועיינתי בחומר הראיות, נחה דעתי כי אין הם זכאים לפיצוי כל עיקר, וכי מתן פיצוי בנסיבות אלה נוגד את תחושת הצדק וההגינות.
2. ראשית, יש להתייחס לשאלת פרשנות ההסדר הדיוני. אין בידי לקבל את הפרשנות שהציעו הנתבעים להסדר זה, כאילו "המקדמה" ששולמה להם נועדה שלא להיות מוחזרת. נוסח ההסדר הוא ברור וחד-משמעי: לנתבעים שולם סך של 20,000 ₪, הוא הוגדר כ"מקדמה", אולם ההסדר ברור ונהיר לגמרי:

"סכום זה מוגדר עתה כמקדמה עבור פיצוי שיפסק, ככל שיפסק במסגרת הליך שיתנהל בין הצדדים אודות פיצוי כספי. אין בתשלום זה כדי להוות הודאה של המבקשת כי המשיבים זכאים לאיזה שהוא פיצוי והיא זכאית למלוא טענותיה בעניין זה" (עמ' 8 לפרוטוקול, ההדגשה הוספה – ע"י)

כלומר – שולמה מקדמה – למקרה שייפסק פיצוי, אך מבלי שהתובעת מוותרת על טענתה כי אין זכות לפיצוי. מסתמא, אם שולמה מקדמה בגין זכות שאינה קיימת – דין המקדמה – להיות מושבת למשלמה.

מעמדם של הנתבעים בחצר הבניין

1. הנתבעים טענו, כי חצר הבניין הייתה חלק מן הנכס ששכרו מאת בוכניק. אלא שעיון בהסכם השכירות אינו מאפשר לקבל טענה זו. ההסכם, שנערך על גבי טופס מוכן להסכם שכירות קובע כדלקמן:

"המשכיר משכיר והשוכר שוכר את ההדירה ½ 2 חדרים [כך במקור – ע"י] הנמצאת בקומה קרקע ברחוב קמ 81 חצר אחורית מס' 5 ב ברמת החייל ת"א המכיל מקרר משומש (בחוזה זה: המושכר")"

רוצה לומר: ההפנייה ל"חצר אחורית" אינה חלק מתיאור מבנה הנכס ("הדירה 2.5 חדרים"), אלא חלק מתיאור מיקומה ("קומה קרקע ברחוב... חצר אחורית"), ונועדה להציג את המיקום הגיאוגרפי של הדירה, לצורך זיהויה. הדעת נותנת, כי אילו הושכרה לנתבעים החצר האחורית כחלק מן המושכר, אזי היה המושכר מתואר כ"דירה 2.5 חדרים וחצר אחורית", ולא כפי שתואר בפועל (וראו לעניין זה עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 1, עדותו של בוכניק עצמו).

על כן, אני קובע כי הנתבעים לא שכרו את החצר כחלק מהסכם השכירות משנת 1993.

1. מכל מקום, גם אילו הנחתי כי הנתבעים שכרו את החצר, אזי אין מחלוקת כי הסכם השכירות בא אל קצו בשנת 2009, עת חזר בוכניק להתגורר בדירה עם דודו החולה.

האם היה בוכניק רשאי ליתן לנתבעים רישיון שימוש בחצר – הדיר או בלתי הדיר?

1. אין מחלוקת, כי החצר היא חלק מן הרכוש המשותף, השייך לכל בעלי הדירות בבניין. אין מחלוקת, כי החצר – או כל חלק ממנה – לא הוצאו מגדר הרכוש המשותף ולא הוצמדו אף לא לאחת מן הדירות. על כן, הנחת המוצא היא שלבוכניק לא הייתה זכות ליתן רשות שימוש בחצר, בוודאי לא שימוש ייחודי השולל את אפשרות השימוש מיתר בעלי הזכויות. בהקשר זה יוער, כי סוכת הארעי שבנו הנתבעים שללה, ללא ספק, את יכולתם של יתר בעלי הזכויות לעשות שימוש באותו חלק במקרקעין.
2. הנתבעים טענו, כי בשכונה – ואף בבניין – קיים נוהג שלפיו דיירי דירות הקרקע נהנים משימוש ייחודי בפועל בחצר הסמוכה לדירותיהם. גם אם קיים נוהג כזה – ואני בדעה שהוא לא הוכח כנדרש – גם אז אין בכך כדי להועיל לנתבעים. ככל שלא הוסדר השימוש בחצר, שהיא רכוש משותף, בתקנון הבית המשותף, בין על דרך של הוצאת החצר או חלקים ממנה מגדרי הרכוש המשותף והצמדתה לאחת הדירות ובין בדרך אחרת, אזי גם אם מוסכם על יתר בעלי הדירות כי מי מבעלי הדירות יעשה שימוש ייחודי בחלק מן הרכוש המשותף, אזי מעמדו של אותו בעל דירה ביחס לחלקי הרכוש המשותף שאינם שלו אינו יכול להיות מעבר לזה של בר-רשות. רוצה לומר: בוכניק עצמו, ככל ששכניו התירו זאת, הוא בר-רשות בחצר, בחלקים שאינם חלקו הוא.

אלא שרישיון במקרקעין – לעולם אישי הוא, ואינו ניתן להעברה, ולמעשה – הוא פוקע עם העברתו לאדם אחר. כלומר: גם אם בעלי הדירות התירו לבוכניק שימוש ייחודי בחצר, זכות זו אינו ניתנת להעברה לנתבעים, וממילא אין הם יכולים להישמע בטענה כי רכשו מבוכניק זכות כלשהי לשימוש בחצר, שאינה רכושו של בוכניק כלל.

1. בהקשר זה, אין גם נפקות לשאלה אם הנתבעים "רכשו" מבוכניק את זכות השימוש בחצר בתמורה או בחינם – שהרי בוכניק לא היה רשאי כלל "למכור" או "להשכיר" את זכות השימוש הזו, לא בתמורה ולא שלא בתמורה, ומכאן שככל ש"שילמו" הנתבעים לבוכניק – לשווא שילמו.
2. על כן, יש לקבוע כי מלכתחילה, כאשר עזבו הנתבעים את דירתם השכורה והתנחלו בחצר הבית, עשו כן בגדר פולשים, ולא בגדר בני-רשות. יש לומר, כי ככל שעשו הנתבעים שימוש בחצר בתקופת השכירות עצמה – קרי, עד שנת 2009 – הם היו רשאים לעשות בחצר שימוש מאחר ששכרו את הדירה ביחד עם החלק הצמוד לה ברכוש המשותף, אולם משעה שאיבדו כל זכות קניינית בבית המשותף, ממילא לא קנו זכות כזו ברכוש המשותף (וראו לעניין זה סעיף 55 (ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין")).
3. אלא שבכך לא הסתיים הדיון. אם בשנת 2009 היו הנתבעים בגדר פולשים, הרי ממילא הם לא נדרשו לפנות את השטח הפלוש עד חודש יולי 2018 – תשע שנים מאוחר יותר. אף שבעלי הדירות בבניין טענו לפניי כי היו ערים ומודעים להשתלטותם של הנתבעים על החצר, איש מהם לא טען כי נקט אמצעים לפינויים, פרט לפניות (בחלקן אנונימיות, אף לא אחת מהן מתועדת) למוקד העירוני של עיריית תל-אביב. ניתן לומר, שהתובעת ובעלי הזכויות האחרים בבניין לא פעלו כדי לאכוף את זכותם הקניינית ברכוש המשותף. האם די בפרק זמן של תשע שנים על מנת לקבוע כי הנתבעים הפכו ל"בני רשות מכללא"?
4. שאלה זו, אם מדובר במי שהם פולשים או בבני רשות מכללא, היא במידה רבה שאלה תיאורטית, שכן במסגרת ההסדר הדיוני הוסכם כי שאלת זכותה של התובעת לדמי שימוש ראויים תידון רק כחלק מטענת קיזוז, ככל שייקבע כי הנתבעים זכאים לפיצוי בגין פינויים מן החצר. ההבחנה בין פולש ובין בר-רשות מכללא רלוונטית, על פי הפסיקה, לשני עניינים בלבד: לשאלה הפלילית של הסגת גבול (שאינה רלוונטית לענייננו) ולשאלה האזרחית של דמי שימוש ראויים, שלאור המסקנה שאליה הגעתי, אף היא אינה רלוונטית (וראו לעניין זה דברי כב' השופט זילברטל בע"א 6757/12 נחום נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין נחום"). אין ספק, מכל מקום, שגם אם מדובר במי שהם בני רשות, אזי מדובר בבני רשות מכללא, שהרי לא ניתנה רשות מפורשת בשום שלב, והרשות נלמדת רק ממחדלה של התובעת ושל שותפיה לבעלות בבניין לפעול נגד ישיבתם של הנתבעים בחצר.

האם מצדיקות נסיבות העניין פיצוי בגין ביטול הרשות?

1. משקבעתי שהנתבעים היו, לכל היותר, בני רשות מכללא וחינם במקרקעין, אזי הנחת המוצא היא כי אין הם זכאים לפיצוי בגין ביטול הרשות. ההלכה הרלוונטית בעניין זה היא זו שנפסקה בע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי:

"בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, אפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק."

בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא (3), 210 (1977) נקבע, כי ככלל, לא יעלה גובה הפיצוי על שווי ההשבחה לבעלי המקרקעין, קרי – לא מה הייתה העלות לבר-הרשות, אלא מה היא התועלת לבעל המקרקעין, ועניין זה אף עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 21 לחוק המקרקעין.

גם בפסק הדין בבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (2017) שבו ביקש ב"כ הנתבעים לתמוך יתדותיו, לא נקבעה חובת פיצוי העולה על שווי ההשבחה, וכלשונו של כב' השופט נ' סולברג:

במסגרת דיון ב'גורלה' של רשות במקרקעין, על בית המשפט לדון ולהכריע במספר שאלות: האחת, האם הרשות הדירה, אם לאו; השניה – אם יקבע כי הרשות הדירה – האם היא בוטלה, אם לאו; והשלישית – אם יקבע כי הרשות בוטלה – האם יש להתנות את ביטולה בתשלום פיצוי. שעה שנקבע כי רשות היא הדירה ומבוטלת, וכי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה – ואף אם קביעות אלו התבססו על שיקולי צדק – או אז יש לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו.

כלומר – פסק הדין בעניין פלונית אינו מחייב פסיקת פיצוי בגין ביטול הרשות, אלא אך קובע כיצד יש לבחון את שאלת הפיצוי, ואם נקבע כי יש מקום לפצות – מהו שווי הפיצוי.

1. בענייננו, אני סבור שלא קמו הנסיבות המצדיקות פיצוי בגין ביטול הרישיון, שהיה, נזכיר, לכל היותר רישיון חינם מכללא. כזכור, הכלל הבסיסי הוא כי בר-רשות אינו זכאי לפיצוי. גם אם אניח, כי הנתבעים ביצעו השקעות במקרקעין שתפסו, הרי אין בכך משום השבחה של המקרקעין, שהרי בעלי המקרקעין פירקו את המחוברים שהותקנו, ואם כבר, במהלך התקופה שבה היו הנתבעים במקרקעין, הייתה פגיעה בשווי זכויותיהם של בעלי המקרקעין. גם מכוח סעיף 21 לחוק המקרקעין, לא קמה זכות לנתבעים לפיצוי, שהרי הם בחזקת מי שבנו במקרקעי הזולת, ונדרשו להרוס את אשר בנו.
2. כעת יש לבחון האם "שיקולי צדק" מצדיקים פסיקת פיצוי בגין ביטול הרשות. גם כאן, אני סבור שהתשובה היא בשלילה. מדובר במי שהתיישבו במקרקעין לא להם, תוך שהם מתנים את הסכמתם לפנות דירה ששכרו בכך שתינתן להם רשות (שאינה בסמכות) להשתלט על הרכוש המשותף. כלומר – אין מדובר במי שנכנס למקרקעין בתום לב, תוך שהוא מאמין כי הוא רשאי לעשות כן, אלא במי שהשתלטו על שטח לא-להם. הנתבעים לא הוכיחו כי התגבשה אצלם הסתמכות בת-הגנה על יכולתם להמשיך ולהשתמש במקרקעין באופן שאינו חוקי, ומנוגד לדיני הקניין – ואינני סבור כי הסתמכות כזו התגבשה, או הייתה יכולה להתגבש.

בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט (2) 337 קבע כב' הנשיא מ' שמגר:

"המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל ענין וענין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, הינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק."

1. והדברים כמו במיוחד לענייננו נכתבו: הבטחת פיצוי למי שהשתלט, ללא כל זכות שבדין, על רכוש משותף השייך לבעליו, ודורש תשלום על מנת להשיב את הנכס לבעליו, מעורר תחושה חריפה של סחטנות ושל חוסר-צדק. שיתוף פעולה של בית המשפט עם פרקטיקה כזו, על דרך של חיוב בעלת הזכויות לפצות את מי שהשתלט על רכושה שלא כדין אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות של תום-לב ושל יושר וצדק. זוהי דוגמה קלאסית למצב שבו חוטא ייצא נשכר.
2. הנתבעים הצביעו על פסק הדין בע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש (2017), וביקשו ללמוד ממנו כי במקרים סוציאליים מתאימים ניתן להורות על פיצוי משיקולי צדק. לא זו בלבד שאין הנדון דומה לראיה, אלא שדווקא העיון בפסק הדין בעניין יהודאי מדגיש עד כמה אין כל הצדקה – עיונית או ערכית – לפצות את הנתבעים בגין הפינוי.

בעניין יהודאי דובר בקשישה דלת אמצעים, אשר נקבע – כעניין עובדתי – שויתרה על זכויותיה כדיירת מוגנת בנכס אחר לאור הבטחה של רשות הפיתוח שתוכל להמשיך ולהחזיק בנכס שממנו נתבע פינויה. לא למותר לציין, כי הצד האחר לאותו הליך הייתה מדינת ישראל, כך שהפיצוי שנקבע (ולמעשה – סירובו של בית המשפט העליון לפנות את גב' יהודאי) ניתן מאת אותו גורם שהתנהלותו היא שגרמה לגב' יהודאי נזק. לא כך בענייננו: לא הוכח כי לנתבעים אין יכולת כלכלית לשכור לעצמם דירה (ולמעשה כמעט ניתן לומר שהוכח ההיפך, שהרי ראשיתה של הפרשה בהסכם שכירות בדירתו של בוכניק); לא הוכח כי נסיבותיהם של הנתבעים הן כאלה, שהייתה הצדקה להשתלטותם על מקרקעין לא-להם, והחשוב מכל: גם אם אניח כי גורלם של הנתבעים לא שפר עליהם (וכאמור – טענות אלה לא הוכחו בראיות טובות), לא הוברר מדוע דווקא התובעת, אשר היא אדם פרטי אשר זכויותיה הקנייניות נרמסו בהתנהלותם של הנתבעים, היא שנדרשת לפצותם ולהיטיב את נזקיהם הנטענים.

הפועל היוצא הוא, שבנסיבותיו של המקרה שלפניי, אין כל הצדקה לחייב את התובעת בפיצוי בגין פינויים של הנתבעים.

סוף דבר

1. הפועל היוצא הוא, שאני קובע כי לנתבעים אין, ולא הייתה, כל זכות להחזיק במקרקעין, ועל כן – בדין ניתן צו הפינוי ביום 25.7.2018.

עוד אני קובע, בהתאם להסדר הדיוני, כי הנתבעים אינם זכאים לכל פיצוי, מכל מין וסוג שהוא בגין פינוי המקרקעין, גם אם אניח (לטובתם) כי החזיקו במקרקעין במעמד של בני-רשות.

אני קובע, כי על פי תנאי ההסדר הדיוני, על הנתבעים להשיב את המקדמה שקיבלו, בסך 20,000 ₪, לידי התובעת, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום בפועל ועד להשבה המלאה.

1. כאמור, לא מצאתי כל זכות שבדין שמכוחה היו הנתבעים זכאים להחזיק במקרקעין. ההליך המשפטי שניהלו – היה בעיניי הליך סרק שתכליתו ניסיון לקבל כספים שאינם מגיעים להם. בנסיבות אלה, יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסך 7,500 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, 31 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.