06 ינואר 2021

לפנינו תביעה לתשלום זכויותיה הנטענות של התובעת, אשר עבדה כמוכרת נעליים בחנות.

המחלוקות העיקריות בין הצדדים עניינן תחולת צו ההרחבה בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות 1978 (להלן "צו ההרחבה") על העסקת התובעת; תקופות העסקה של התובעת; והאם יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 1 בחובות הנתבעת 2.

רקע עובדתי וההליך המשפטי

1. הנתבעת 2 היא חברה בע"מ שעיסוקה מכירת נעליים ואביזרי אופנה (להלן גם: "החברה").
2. הנתבע 1 שימש כמנכ"ל ובעל מניות בנתבעת 2. בהתאם לדוח רשם החברות, בשנת 1999 הנתבע 1 החזיק ברוב המניות שבחברה ואילו משנת 2008 החזיק במחצית מהמניות ובמחצית השנייה החזיקה אשתו, גב' יפה דפנה (נספח 5 לתצהיר התובעת).
3. התובעת עבדה בחברה כמוכרת נעליים. הצדדים חלוקים בשאלת מתכונת שעות עבודתה של התובעת.
4. התובעת עבדה באותו תפקיד משנת 1992, בחברות שונות בבעלות הנתבע 2 ובאמצעות עוסק מורשה שלו. הצדדים חלוקים בשאלה האם עבודתה הייתה רצופה. ביום 10.8.15 פוטרה התובעת מעבודתה, ולאחר מכן שבה לעבודה ביום 1.6.16. עבודתה של התובעת הסתיימה בהתפטרותה ביום 25.2.18. התובעת סיימה עבודתה בפועל ביום 22.3.18.
5. החל מחודש פברואר 2014 עמד שכרה השעתי של התובעת על סך 50 ₪, כעולה מתלושי השכר שהונפקו לה.
6. בישיבת ההוכחות העידה התובעת לתמיכה בתביעתה. כן הוגש תצהיר עדות של גב' טוחי סארה אולם בישיבת ההוכחות ויתרה התובעת על עדותה (עמוד 5 שורות 2- 3). מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1, מר ניסים יפה, וגב' דפנה יפה, בעלת מניות בחברה. לאחר תום ישיבת ההוכחות סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

תמצית טענות הצדדים

הצדדים האריכו בטיעוניהם. להלן יובאו הטענות העיקריות, הנחוצות להכרעה בתיק.

טענות התובעת

1. הוראות צו ההרחבה חלות על העסקת התובעת, שכן החברה עסקה במסחר ושירותים בענף ההנעלה באזור המרכז. החברה ייצרה נעליים וסיפקה אותן גם לחנויות הנעלה אחרות.
2. התובעת הועסקה בשתי תקופות העסקה כדלקמן:

תקופת העסקה ראשונה: מיום 1.2.92 עד ליום 10.8.15, מועד בו פוטרה לאחר 23.5 שנות עבודה, ללא שימוע או תשלום גמר חשבון. התובעת קיבלה דמי אבטלה לאחר פיטוריה (מכתב פיטורים; הודעה על תשלום דמי אבטלה ורשימת תקופות דיווח לביטוח לאומי, נספחים 2- 4 לתצהיר התובעת). במהלך תקופה זו, התובעת ילדה את בתה הבכורה ויצאה לחופשת לידה בחודש אוקטובר 1995; בחודש יולי 1999 התובעת ילדה תאומות ויצאה לחופשת לידה.

תקופת העסקה שנייה: מיום 1.6.16 עד ליום 22.3.18. התובעת התפטרה ומסרה הודעה על התפטרות ביום 25.2.18, "עקב אילוצים אישיים" (מכתב התפטרות, נספח 6 לתצהיר התובעת; הסכם לסיום יחסי עבודה מיום 11.4.18, צורף כנספח 9 לתצהיר התובעת).

התובעת התפטרה מאחר שהנתבעים פגעו בזכויותיה: לא מסרו לה את כל תלושי השכר במועד; לא החתימו אותה על הסכם העסקה או מסרו לה טופס הודעה לעובד; לא נתנו לה העתק מדוחות הנוכחות אף שהחתימה כרטיס נוכחות כל בוקר וערכו שינוי ידני של שעות הכניסה והיציאה מהעבודה, לא שילמו לה תמורה בגין שעות נוספות על אף שעבדה שעות נוספות רבות ולא שילמו לה תמורה בגין ימי חופשה או מחלה.

התובעת פנתה לנתבע 1, אשר נהג להשלים את שכרה במזומן ללא תיעוד בתלוש השכר. כך למשל בחודש אוקטובר 2017, הנתבע 1 שילם לה הפרשי שכר בסך 1,156 ₪ אשר לא נכללו בתלוש (ראו המחאות מחודש נובמבר 2017, נספח 7 לתצהיר התובעת). בנוסף, בחודש פברואר 2018 קיבלה שכר עבודה בחוסר בסך 5,889 ₪ ובתלוש נרשם כי עבדה 75 שעות בעוד שבפועל עבדה מספר גדול יותר של שעות.

1. ביום 11.4.18 נערך גמר חשבון עם סיום עבודתה של התובעת, אך החברה התנתה את התשלום בחתימת התובעת על כתב ויתור. לתובעת נאמר שאם לא תחתום על כתב הוויתור לא תקבל תשלום בסך 3,889 ₪ אלא בסך 2,889 ₪ בלבד. התובעת סירבה לחתום אולם לבסוף ניתנה לה המחאה בסך 3,889 ₪.
2. במסגרת גמר החשבון השיבה התובעת סך של 7,000 ₪ שהייתה חייבת לנתבע 1 בגין הלוואה בסך 10,000 ₪ שלוותה ממנו בחודש דצמבר 2017.
3. התובעת הציגה רשימת תקופות דיווח של הביטוח הלאומי, ממנה עולה כי בין השנים 1992- 1995 הועסקה ב"אופנת אמרוד". החל משנת 1996 החלה לעבוד אצל "ניסים יפה נעלי מנגו", בתקופות הבאות: 1.11.96- 31.1.97; 1.5.97- 31.7.99 ; 1.9.00- 30.11.01; 1.2.02- 31.12.08. בהמשך הועסקה על ידי החברה בין התאריכים הבאים: 01.01.09- 31.12.13 (ראו נספח 4 לתצהיר התובעת). התובעת עבדה כל העת באותו המיקום ובאותה עבודה מבלי שהשתנו הבעלים. הנתבע 1 מסר פרטים שגויים למוסד לביטוח לאומי, לפיהם התובעת הועסקה תחת חברות שונות, "אופנת אמרוד" ו-"ניסים יפה נעלי מנגו", בעוד שבפועל הועסקה על ידו בנתבעת 2. הנתבע 1 ערך שינויים בתלושי השכר ושינה חדשות לבקרים את מועד תחילת ההעסקה. כך לדוגמה, בתלושי השכר לחודשים ינואר- פברואר 2015, תאריך תחילת העבודה נרשם 1.1.2001 ואילו בתלוש השכר לחודש מרץ, מועד תחילת העבודה נרשם 1.9.2000. כל זאת מבלי שהנתבע עדכן את התובעת או ערך גמר חשבון בכל פעם שנערך שינוי בשם החברה המעסיקה. כמו כן, אין התאמה בין תלושי השכר לרשימת תקופות הדיווח לביטוח לאומי. כך למשל תלושי השכר מצביעים על כך שהחלה לעבוד מ- 1.9.2000 בחברה ואילו ברשימת תקופות הדיווח לביטוח לאומי מדווח שהחלה לעבוד שם רק בשנת 2008.
4. התובעת זכאית לזכויות סוציאליות מיום 1.6.11 ועד לסיום יחסי העבודה, בכפוף להתיישנות, ולפיצויי פיטורים בגין כל התקופה.
5. לאור כל האמור התובעת עותרת לקבל את הסעדים הבאים:
6. הפרש פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה הראשונה (1.2.92- 10.8.15) בסך 128,450 ₪.
7. פיצויים בגין תקופת העבודה השנייה (1.6.16- 22.3.18) בסך 8,328 ₪.
8. פדיון חופשה בסך 11,181 בגין התקופה הראשונה ובסך 6,149 בגין התקופה השנייה.
9. דמי הבראה בגין התקופה הראשונה בסך 15,010 ובגין התקופה השנייה בסך 160 ₪.
10. פיצוי חלף הפרשות בחסר לפנסיה בגין התקופה הראשונה בסך 16,743.76 ₪ ובגין התקופה השנייה סך של 7,081.87 ₪.
11. תמורה בגין עבודה בשעות נוספות והפרשי שכר בסך 1,538.33 ₪.
12. פיצוי בגין אי מסירת תלושים / עריכת תלושים שלא כדין בסך 5,000 ₪. לתובעת לא נמסרו תלושי שכר בכל חודשי עבודתה וחלקם נמסרו לה באיחור ניכר ולאחר דרישות חוזרות מצדה. כך, למשל, תלושי השכר לחודשים 6/2016- 12/2016 נמסרו לה רק בסוף ינואר 2017; ימי העבודה הרשומים בתלוש לא תואמים למספר הימים בהם עבדה בכל חודש; בחלק מהתלושים פוצל שכר הבסיס לרכיבים שונים כדי ליצור מצג שווא כאילו שכרה המבוטח נמוך יותר וזאת כפי העולה מהתלושים לחודשים 11/2017- 12/2017, 1/2017, 11/2016- 12/2016, 2/2015- 3/2015; בחלק מהתלושים צוין שכר בעד שעות רגילות בעוד שהיו אלו שעות נוספות, כגון בתלושים לחודשים אוגוסט, נובמבר, דצמבר 2016; מועד תחילת העבודה של התובעת השתנה בתלושים ובכך נפגעו הוותק שלה ואופן חישוב זכויותיה.
13. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 10,000 ₪.
14. הרמת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבע 1 בחובותיה של החברה- הנתבע 1 הוא בעל מניות בחברה ומשמש כמנהלה היחיד. התנהלותו כלפי התובעת הייתה בלתי הוגנת והוא עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות כמפורט להלן: רשם נתונים כוזבים בתלושי השכר ופיצל את שכר הבסיס של התובעת ושינה את מועד תחילת עבודתה; הגיש דיווח כוזב לביטוח לאומי והציג מצג שווא לפיו החלה לעבוד רק בשנת 2002; כעולה מתלושי השכר הוא העביר את התובעת מחברה לחברה ופגע בוותק שלה וכל זאת מבלי שיידע אותה על חילופי שם החברות המעסיקות אותה או עריכת גמר חשבון בכל שינוי שם. ניהול עסק באופן זה מהווה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, עירוב נכסים, ועילה להרמת מסך ההתאגדות.
15. בתצהיר ובכתב התביעה טענה התובעת עוד לאי צבירה ותשלום ימי מחלה אך לא כימתה תביעתה ברכיב זה ומשכך מתייתר הדיון בו (ראו: סעיף 8.2 לכתב התביעה; סעיף 22 לתצהיר התובעת).

טענות הנתבעים

1. יש לדחות את התביעה נגד הנתבע 1 ולדחות את טענות התובעת להרמת מסך נגדו. על תקופת העבודה בה העסיק את התובעת חלה התיישנות. בהמשך התובעת הועסקה על ידי החברה אשר הינה אישיות משפטית נפרדת מהנתבע 1. זכויותיה של התובעת נשמרו כאשר החלה החברה להעסיקה. התובעת אינה מייחסת לנתבע 1 שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה או לקיחת סיכונים בלתי סבירים. אין להשית חיוב נפרד או מקביל על מנהליה או בעלי מניותיה של החברה, באשר לא הוצגו ראיות לתרמית, עירוב נכסים או מימון לא מספיק.
2. התביעה הנוגעת לתקופה שקדמה לתקופת ההתיישנות. התביעה לזכויות בגין ההעסקה שהסתימה בשנת 1999 התיישנה.
3. צו ההרחבה אינו חל על העסקת התובעת. הצו חל על מעבידים בענפי הייבוא, הייצוא המסחר בסיטונאות בשירותים ובענפים שבנספח 1 להסכם הקיבוצי. החברה אינה משתייכת ללשכת המסחר שכן היא עוסקת בקמעונאות בלבד ואינה עוסקת ביבוא או יצוא. כמו כן, היא לא עוסקת במסחר סיטונאי.
4. התובעת עבדה משך מספר תקופות העסקה, לפי דוח העסקה של המוסד לביטוח לאומי:

תקופת העסקה ראשונה: משנת 1992 ועד ליום 31.7.99 התובעת הועסקה בחברת "אופנת אמרוד" שהייתה בבעלות הנתבע 1, ובהמשך הועסקה באמצעות עוסק מורשה של הנתבע 1. התובעת לא עבדה בחודשים פברואר עד אפריל 1997. העסקת התובעת הסתיימה לאחר לידת בנותיה התאומות בחודש יולי 1999. התובעת לא חזרה לעבודתה משך שנה וחודש ולמעשה התפטרה. יחסי עובד ומעביד התנתקו בתקופה זו.

תקופת העסקה שנייה: מיום 1.9.2000 עד ליום 10.8.15, מועד בו פוטרה התובעת. התובעת חזרה לעבוד אצל הנתבע 1 כעוסק מורשה ביום 1.9.00. בשנת 2009 הוקמה הנתבעת 2. העסקת התובעת נמשכה באמצעותה והוותק שלה בעבודה נחשב משנת 2000. הנתבעת 2 היא בגדר "מעסיק חדש", והיא האחראית הבלעדית לתשלום זכויותיה של התובעת.

ביום 10.8.15 התובעת פוטרה מהעבודה בשל חוסר התאמה, אי סדרים וגניבת כספים ובגדים. לתובעת נערך שימוע, ניתן מכתב פיטורים ושולמו כל זכויותיה בגין תקופת העבודה השנייה, לרבות פיצויי פיטורים ביתר, בסך 112,781 ₪.

תקופת העסקה שלישית: מחודש יוני 2016 ועד לחודש פברואר 2018. בחלוף 10 חודשים מפיטוריה בתקופת העבודה השנייה שבה התובעת לעבוד בחברה. תקופה זו הסתיימה בהתפטרות התובעת.

1. בין התקופה הראשונה לשנייה נותקו יחסי העבודה למשך 13 חודשים. התובעת לא הציגה כל ראיה לפיה קיימת רציפות בין תקופת העבודה הראשונה לשנייה, כך למשל לא הציגה מסמך המעיד שהייתה בחופשה ללא תשלום מעל לשנה או שאושרה לה חופשה כזו, ומשכך אינה זכאית לתבוע זכויות בגין התקופה הראשונה. לפיכך, תקופות העבודה של התובעת הרלוונטית לענייננו הן התקופה השנייה והשלישית בלבד, החל מיום 1.9.2000.
2. פיצוי פיטורים בתום תקופת ההעסקה השנייה- החברה שילמה לתובעת פיצויים ביתר והתובעת מודה שקיבלה סכום זה. אין לקבל את חישובי התובעת ברכיב זה שכן התובעת הייתה עובדת שעתית ושכרה הקובע לפיצויים נמוך מ- 8,250 ₪. יש לחשב את הפיצויים בהתאם לממוצע שכרה. בטופס 161 לשנת 2000 נרשם שהוותק של התובעת הוא משנת 2000 וששכרה לפיצוי פיטורים הוא בסך 8,250 ₪, אולם מדובר בטעות. לפי 12 תלושי השכר האחרונים השתכרה התובעת 6,250 ₪ לחודש בממוצע, ועבדה 125 שעות בחודש. משכך, זכאית הייתה התובעת לפיצויים בסך 93,359.8 ₪, ובפעול שולמו לה פיצויים בסכום גבוה יותר, בסך 123,275 ₪. בית הדין מתבקש לקזז את הסכום ששולם ביתר, בסך 29,879 ₪.
3. פדיון חופשה בגין תקופת ההעסקה השנייה- ההתיישנות ברכיב זה עומדת על 3 שנים ממועד סיום העבודה. התובעת הגישה תביעתה בחודש יוני 2018 לאחר שסיימה עבודתה בחודש אוגוסט 2015. לפיכך, התביעה ברכיב זה התיישנה. מכל מקום, הנתבעים שילמו לתובעת את כל זכויותיה בתקופה השנייה. בחודש ספטמבר 2015 שולם לתובעת פדיון 22 ימי חופשה (נספח ג לסיכומי הנתבעים).
4. דמי הבראה בגין תקופת ההעסקה השנייה- חלה התיישנות על מרבית השנים ויש לבחון את זכאות התובעת רק מחודש יוני 2012. בכל מקרה הנתבעים שילמו לתובעת כל המגיע לה בגין רכיב זה.
5. הפקדות לפנסיה תקופת ההעסקה השנייה- משלא חל על התובעת צו ההרחבה, הרי שהתובעת אינה זכאית להפרשות לפנסיה ממועד תחילת העסקתה. על התובעת חל הסדר מיטיב, בהשוואה לצו הכללי במשק. התובעת חישבה את ההפרשות לפי שכר קובע בסך 10,249 ₪ ולא לפי השכר בפועל. התובעת קיבלה שכר שהשתנה מדי חודש. לתובעת הופרשו הפרשות מדי חודש בהתאם לשכר בפועל ומעולם לא טענה כי שכרה לא משולם.
6. פיצוי פיטורים ופנסיה עבור תקופת ההעסקה השלישית- התובעת הודיעה על התפטרותה ביום 25.2.18 (נספח 5 לתצהיר הנתבע 1) ואינה זכאית להשלמת פיצויי פיטורים. החברה הפרישה לזכות התובעת הפרשות פנסיוניות בהתאם לדין לאחר חצי שנת עבודה שכן התובעת נשאלה אם יש לה קופה פעילה והשיבה בשלילה. בכל מקרה אין לקבל את חישובי התובעת לפי שכר חודשי של 10,249 ₪ אלא יש לחשב לפי שכרה בפועל. עם סיום תקופת העבודה השלישית החברה שחררה לזכות התובעת את התשלומים שנצברו עבורה בקרן הפנסיה לצורך פיצויי פיטורים וגמל ואינה חבה בתשלומים נוספים.
7. פדיון חופשה ודמי הבראה בגין תקופת ההעסקה השלישית- בתקופת העבודה השלישית התובעת היית זכאית ל- 28 ימי חופשה, ובפועל שולמו לה 23.5 ימים. לתובעת קמה זכאות ליתרה של 4.5 ימי חופשה בסך 1,350 ₪, אשר הנתבעים מבקשים לקזז למול חובה של התובעת בגין תשלום פיצויים ביתר. בתקופת העבודה שולמו לתובעת דמי הבראה ביתר, בסך כולל של 14,974 ₪, משנת 2013. התובעת הייתה זכאית לדמי הבראה בסך 10,909 ₪ בהתאם להיקף משרתה וקיבלה דמי הבראה ביתר. לנתבעים קמה זכות קיזוז בסך 4,065 ₪.
8. פיצוי בגין השלמת שכר/ אי מסירת תלושים / עריכת תלושים שלא כדין- טענותיה של התובעת מקוממות. נמסרו לה מידי חודש תלושי שכר ודוחות נוכחות ואם לא הייתה מרוצה ונגרמה לה עוגמת נפש מהתנהלות הנתבעים לא ברור מדוע שבה לעבודה. התובעת הודתה בעדותה כי קיבלה לידיה תלושי שכר, שכן התלושים היו נחוצים לה לשם רישום ילדיה למעון. תמוה שאחרי שנות עבודה רבות התובעת "נזכרה" שלא שולם לה מלוא שכרה. ייתכן שהיה מקרה שבו נדרשה השלמת שכר אולם הנתבע 1 אינו זוכר מדוע. טענותיה בדבר מסירת פרטים שגויים לביטוח לאומי מופרכות וכל הדיווחים נעשו בהתאם לדין ואף הדיווח בביטוח לאומי תואם את הצהרת הנתבע 1. יש לדחות טענות התובעת גם בנוגע לתלושי שכר פיקטיביים ופיצול שכר. טענות התובעת בדבר שוני בין תלושי שכר שהוגשו על ידי הנתבעים במצורף לתצהירים ולאחר שלב ההוכחות אינן ברורות שכן מדובר באותם תלושים.
9. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד- יש לדחות את התביעה ברכיב זה. כשהחלה התובעת לעבוד לא הייתה חובה חוקית ליתן הודעה לעובד. התובעת ידעה את תנאי עבודתה ולא באה בתלונה משך 15 שנות עבודתה. עם חזרתה לעבודה בתקופה השנייה, היא הוחתמה על הסכם עבודה (נספח 7 לתצהיר הנתבע 1).

דיון והכרעה

תחולת צו ההרחבה בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות על יחסי הצדדים

1. נטל ההוכחה לעניין תחולת צווי ההרחבה על יחסי הצדדים רובץ על כתפיו של העובד, הטוען לתחולה.

ראו: דב"ע (ארצי) תשן/1-7 אליקים הדי- אוריינט קולור תעשיות צילום בע"מ (1986) פד"ע כג 45 (1991).

1. המבחן המכריע בשאלת תחולת צו ההרחבה הוא עיקר עיסוקה של החברה והפעילות העיקרית במפעלו של המעסיק. כאשר קיים ספק, יש לבחון את מכלול העניין ולפסוק על פיו. בהקשר זה נפסק בע"ע (ארצי) 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד, (9.7.00), כי:

"שאלת תחולתו של צו הרחבה, "היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד" (דב"ע נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158, 160 מול האות ג'), ולעניין זה ניתן גם להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ר' דב"ע לו/5- 6 הנ"ל; דב"ע נו/3-272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - מואסי מוחמד עבד אלעזיז (לא פורסם))

כמו כן, כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו הרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולתת משקל גם לפעילות העיקרית במפעלו של המעביד (ר' דב"ע נב/6-4 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות - חברת תריסי חן בע"מ, פד"ע כה 141,137 מול האות ז'; דב"ע נג/3-125 הנ"ל, בע "מ 161 מול האות ה')".

ראו גם: דב"ע (ארצי) נג/3-125 אלכס שרר – רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158, (1993).

1. בענייננו, סעיף המבוא לצו ההרחבה קובע שהוראותיו יחולו מיום 20.12.97 על "כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, בשירותים ובענפים שבנספח 1 במחוזות תל אביב והמרכז, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם".
2. בע"ע (ארצי) 2580-03-11 דורון נגר – ליטוס מחשבים בע"מ (1.3.15) (להלן: "עניין דורון נגר") נקבע, שבהגדרת "שירותים" נכנסים עיסוקים שאינם במסחר, אלא טיבם במתן שירותים בלבד כגון: שמאות, השקעות, פיקוח תעשייתי וכו', כדלקמן:

"לא למותר לציין כי קטגורית "השירותים" שונה במהותה משאר הקטגוריות החוברות איתה בכך שהקטגוריות האחרות, במהותן, עניינן מסחר טובין באופנים שונים, ואילו קטגורית השירותים עניינה מתן שירות ולא במסחר.

...

למקרא רשימת הענפים עליהם יחול הצו, עולה באופן ברור כי כוונת הייתה גם לשירותים. חלק מהענפים המפורטים בצו הם עיסוקים שמעצם טיבם וטבעם יכולים להיות שירותים בלבד. כך לדוגמא: השכרת רכב, השקעות, מחקר שווקים וחקירות מסחר, מעבדות, פיקוח תעשייתי ועוד.

ענפים אלה הם ענפי שירותים ואינם יכולים להיחשב כענפי יבוא יצוא והמסחר בסיטונות".

1. בענייננו, החברה עוסקת בתחום הייצור והמסחר בנעליים, ואין המדובר בחברה למתן שירותים. לא הוכח שעיקר עיסוקה של החברה הוא במסחר סיטונאי. אף לא הוכח כי החברה עוסקת בייבוא וייצוא. הנתבע 1 העיד לפנינו כי החברה מוכרת נעליים למכירה בחנותה, וכן מייצרת נעליים שנמכרות בחנויות בודדות, כך:

"ש. איפה אני יכולה לקנות את הנעלים שלכם?

ת. אין לי נעליים עכשיו, אני לא מוכר.

ש. כשהעסק היה פעיל?

ת. לרוב בחנות שלנו. בדרך כלל כולם היו באים אלינו.

ש. עבדת עם רשתות נוספות שהנעליים שלכם היו אצלם?

ת. לא. היו כמה חנויות קטנות שקנו אצלנו ומכרו.

ש. אז אתם ייצרתם את הנעליים ביפת 16 ומכרתם אותם לרשתות וחנויות?

ת. לא לרשתות, היו כמה חנויות בודדות" (עמוד 11 שורות 3- 11).

דברים דומים עלו מעדות גב' דפנה יפה (ראו: עמוד 17 שורות 25- 26).

כן העיד הנתבע 1, כי לעיתים רחוקות החברה תיקנה נעליים שנקנו אצלה:

"ש. איזה שירותים נתת ללקוחות במפעל שלך?

ת. שבן אדם יש לו לחץ, הוא נכנס לשירותים.

ש. לא בתי שימוש. איזה שירות נתת ללקוחות שלך?

ת. מכרתי להם נעלים.

ש. היו גם שירותי תיקון של נעליים?

ת. לא. קורה לפעמים אם הלקוח מבקש. אם הסוליה נפרמה. הייתי מדביק. אבל לא הייתי עושה את זה לאנשי הרחוב. כלומר, אם בן אדם זר היה נכנס לחנות ומבקש לתקן, אני לא הייתי עושה אם זה לא נקנה אצלנו. לקוחות היו מבקשים ממני טובה והייתי מתקן ללא תשלום" (עמוד 16 שורה 26- עמוד 17 שורה 3).

התובעת לא הביאה ראיות שיש בהן כדי להוכיח את טענותיה לפיהן עיקר עיסוקה של החברה הוא בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, פרט להפניה לאתר האינטרנט של החברה ממנו עולה כי החברה ייצרה נעליים בעבודת יד (נספח 1 לתצהיר התובעת). לא ניתן להכריע בשאלת עיקר פעילות החברה על סמך אתר אינטרנט בלבד, ללא ראיות נוספות. מעבר לכך, עיון באתר האינטרנט של החברה שהציגה התובעת, אינו מלמד כשלעצמו דבר על פעילות בתחום הייצוא והיבוא. העובדה שניתן היה לרכוש את נעלי החברה בחנויות אחרות, אינו מעיד בהכרח על כך שעיקר עיסוקה של החברה היה דווקא במסחר בסיטונות שכן לא הוכח היקף המכירות של החברה לחנויות שונות למול היקף המכירות בחנות עצמה. מעדות הנתבע 1 וגב' יפה עלה כי המכירות היו לחנויות בודדות בלבד ואף התובעת הצהירה כי החברה הינה "חנות מפעל לייצור ועיצוב נעליים בתפירה אישית" (ראו סעיף 1.2 לתצהיר התובעת ולכתב התביעה). מכאן, כי לא הוכח שמדובר בחברה שעיקר עיסוקה בתחום המסחר בסיטונות או ייבוא וייצוא.

1. לאור כל האמור, לא הוכח כי צו ההרחבה בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות חל על העסקת התובעת.

האם תלושי השכר משקפים את משכורתה הנכונה של התובעת

1. בהתאם להלכה הפסוקה, מהווים תלושי השכר ראיה לכאורה לאמור בהם ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה, בהצגת ראיות מהימנות המוכיחות אחרת.

ראו: עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי (25.11.08); דב"ע (ארצי) נה/3-193 חנן זומרפלד – מלון זוהר בע"מ (1.5.96); דב"ע (ארצי) מז/ 3-146 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19 (1988));

בע"ע (ארצי) 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ) - נגרית שירן בע"מ (18.3.13), נפסק בהקשר זה כי:

"תלוש השכר מהווה ראייה לנכונות הנתונים המפורטים בו, כגון: שיעור שכרו של העובד בחודש מסוים; מהות רכיבי השכר ששולמו לעובד (גמול שעות נוספות, נסיעות וכו'); ניצול ומאזן ימי חופשה; ניצול ומאזן ימי מחלה, ועוד. אולם, תלושי השכר אינם מהווים ראייה לכך שהתשלומים המפורטים בהם שולמו בפועל לעובד".

1. בענייננו, אין חולק כי שכרה השעתי של התובעת עמד על סך 50 ₪ החל מחודש פברואר 2014, והדבר משתקף בתלושי השכר. כמו כן לא נטען, אף לא הוכח, כי סכום הנטו לתשלום המופיע בתלוש לא שולם לתובעת מידי חודש. אף התובעת הציגה המחאות מהם ניתן ללמוד כי השכר הנקוב בתלושים שולם לה (השוו: תלוש שכר לחודש אוקטובר 2017 והמחאות שצורפו לנספח 7 לתצהירה).
2. לעמדתה של התובעת התלושים שהונפקו במהלך תקופת העבודה אינם משקפים את שכרה הנכון, שכן שכר הבסיס פוצל לרכיבים שונים על מנת לקפח את זכויותיה. כך למשל נרשם בתלוש שכר בגין שעות רגילות בעוד שבפועל היו אלו שעות נוספות, ושכר היסוד פוצל לרכיבים שונים, כך ששכרה המבוטח היה נמוך יותר מהשכר בפועל. אף הוותק של התובעת שונה מעת לעת ובכך נפגעו זכויותיה הסוציאליות. התובעת אף קיבלה לעיתים שכר שלא תועד בתלוש. לעומתה, טענו הנתבעים כי תמוה שאחרי שנות עבודה רבות התובעת "נזכרה" שלא שולם לה מלוא שכרה וכי יש לדחות טענותיה בדבר תלושי שכר פיקטיביים ופיצול שכר.
3. עיון בתלושי השכר מגלה כי נפלו בהם פגמים מהותיים, כדלקמן:
   1. מועד תחילת עבודה – בתלושי השכר לחודשים אפריל, מאי, נובמבר, דצמבר 2014 וינואר, פברואר 2015 נרשם מועד תחילת העבודה 1.1.01 ואילו החל מחודש מרץ 2015, מועד תחילת ההעסקה שונה ונרשם: 1.9.00. הדבר מעלה תהיות שלא יושבו.

בתלושי השכר שהונפקו על ידי החברה מופיע מועד תחילת העסקה שקודם להקמת החברה והתובעת טענה שיש להסיק מכך שהתלושים מזויפים או שהדיווח לביטוח לאומי היה כוזב. טענה זו לא הוכחה. אכן, לפי הצהרת הנתבע 1 והדיווח למוסד לביטוח לאומי (נספח 4 לתצהיר התובעת) החברה הוקמה בשנת 2009 ואילו בתלושי השכר שהנפיקה החברה, מופיע כי התובעת החלה עבודתה בשנת 2001. עם זאת, מכתבי הטענות של הנתבעים עלה כי הוותק של התובעת נשמר כאשר הוקמה החברה והוא חושב משנת 2000. כן הובהר, כי החברה המשיכה להעסיק את התובעת באותו מקום עבודה ותפקיד ולכן לא נראה כי בכך פסול והדבר אף פועל לטובת התובעת.

כן לא הוכחו בראיות טענות התובעת לפיהן הדיווח לביטוח לאומי הינו דיווח כוזב.

• 1. פיצול שכר הבסיס לרכיבים שונים- עיון בתלושים מגלה כי שולמו לתובעת, בין היתר, רכיבים של "שכר יסוד", ו"שעות רגילות 100%". ההבדל בין הרכיבים לא הוסבר. ראו לדוגמה תלושים לחודשים 1/2015- 3/2015; 11/2016- 12/2016; 11/2017-12/2017.

יתרה מכך, מחלק מהתלושים עולה, ששולם לתובעת שכר בעד שעות עבודה רגילות בעוד שהיו אלו שעות נוספות. כך למשל בתלוש השכר לחודש 8/2016 שולם לתובעת שכר יסוד בגין 186 שעות ובנוסף, שכר בתעריף עבודה רגיל בגין 24.30 שעות רגילות 100%. ראו גם תלושי שכר לחודשים נובמבר, דצמבר 2016.

בעדותו לפנינו נשאל הנתבע 1 אודות תלוש השכר לחודש ינואר 2017, ולא ידע ליתן לכך הסבר המניח את הדעת:

"ש. מפנה לתלוש ינואר 2017 – מציגה לך רשום שכר יסוד לפי 186 שעות ורשום גם שעות רגילות 20.8 שעות גם לפי 50 שקלים. למה בעצם היית צריך לפצל את שכר יסוד, גם לשכר יסוד וגם לשעות רגילות?

ת. זה מנהלת החשבונות עשתה

ש. אז בעצם לא שילמתם על 21 השעות הנוספות, גמול שעות נוספות?

ת. כמה היה רשום שם, סליחה?

ש. מעבר ל-186 שעות, יש עוד 20.8 שעות, לא שילמת שעות נוספות?

ת. אני לא יודע לענות על זה" (עמוד 15 שורות 10- 17).

• 1. תשלום שכר ללא ביטוי בתלוש השכר- לא הוכחו טענות התובעת בדבר קבלת שכר ללא תיעוד בתלוש השכר. להוכחת הטענה התובעת הפנתה לתלוש השכר לחודש אוקטובר 2017 ולהמחאות מיום 8.11.17 ומיום 9.11.17 (ראו: נספחים 7; 11 לתצהיר התובעת). אכן בחודש אוקטובר 2017 התובעת קיבלה שכר בסך 7,480 ₪ בהתאם לתלוש השכר והמחאה שהציגה. ואף קיבלה תשלום נוסף ביום 9.11.17 בסך 1,158 ₪ אולם לא הוכח כי מדובר בהכרח בתשלום שכר עבודה, והנתבע 1 לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית. ייתכן שהיה זה תשלום בגין זכויות אחרות, מחודש אחר. מכל מקום, מדובר במקרה בודד.

התובעת אף אישרה בעדותה כי בתלוש השכר שלאחר החודש בה שולמה לה השלמה בהמחאה, הסכום נרשם תחת הכותרת "הפרשים" (עמוד 9 שורה 17- עמוד 10 שורה 2). לטענתה, שלא הוכחה, היו השלמות נוספות במזומן שלא נרשמו:

"ש. איך אני יכולה לדעת שהוא שילם במזומן, את אומרת שישבת כל חודש ובאת אליו והוא שילם לך במזומן? למה לא הבאת תיעוד על זה?

ת. לא חשבתי שאני אעמוד במעמד הזה. לא חלמתי שאני אגיע למעמד הזה" (עמוד 10 שורות 5- 7).

הנתבע הצהיר בקשר לכך כי ייתכן שהיו השלמות שכר אולם, אינו זוכר לפרט את טיבן (סעיף 95 לתצהיר הנתבע 1).

1. לאור כל האמור, התרשמנו שנפלו פגמים בתלושי השכר שהונפקו לתובעת, בכך שמועד תחילת העבודה ורכיבי המשכורת לא שיקפו תמיד נתוני אמת. עם זאת, לא הוכח תשלום סכומים החורגים מתלושי השכר, ואף אין חולק כי סכום הנטו לתשלום כפי שהופיע בתלוש השכר שולם לתובעת ושכרה השעתי החל מחודש פברואר 2014 עמד על סך 50 ₪.

פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר

1. בע"ע (ארצי) 28228-03-15 לוקס - זיסמן (31.10.16) נקבעו קווים מנחים לקביעת הפיצוי ושיעורו, כך:

"בקביעת הפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן. בחוק הגנת השכר נקבע, כי בית הדין "רשאי" (אך לא חייב) לפסוק פיצויים לדוגמה; תנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין "ביודעין" (וראו החזקה בסעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר); הרשות לפסיקת הפיצויים היא "בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור"; סכום הפיצוי הוא עד 5,000 ₪ (כשיעורם בחודש יולי 2009) לכל תלוש; מטעמים מיוחדים שיירשמו ניתן לפסוק סכום גבוה יותר. בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום ליבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר (ראו על דרך ההיקש: ע"ע (ארצי) 10-08-33680 דיזינגוף קלאב בע"מ – יעקב זואילי (16.11.2011) בסעיף 36 לפסק הדין), תוך שבענייננו יש ליתן דגש על חומרת ההפרה שהביאה אי התקינות של החלק הארי של התלושים שנמסרו למערערת, מספר התלושים הלא תקינים (22 מתוך 24 תלושים שנמסרו למערערת)... נוכח מכלול הנסיבות, אנו מעמידים את סכום הפיצוי לדוגמה על 40,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין של בית הדין האזורי"

1. בענייננו, תלושי השכר שיקפו את הסכומים ששולמו לתובעת בפועל. עם זאת, בתלושי השכר לא נכלל פירוט של שעות העבודה מדי חודש והרכיב שכונה "שעות עבודה רגילות 100%" היה למעשה ככל הנראה חלק מהשכר בגין שעות העבודה הרגילות של התובעת.
2. כמו כן, התובעת העידה לפנינו כי בזמן אמת לא תמיד נמסרו לה תלושי השכר (ראו: עמוד 7 שורות 27- 30) ומרבית התלושים אף לא הוגשו במסגרת ההליך.
3. בנסיבות אלה, ולאור משך תקופת העבודה, זכאית התובעת לפיצוי בסך 5,000 ₪, כנתבע על ידה.

תקופות ההעסקה של התובעת

1. התובעת מחלקת את משך העסקתה ל- 2 תקופות נפרדות: הראשונה מיום 1.2.92 ועד ליום 10.8.15 והשנייה מיום 1.6.16 ועד ליום 22.3.18.

הנתבע מחלק את תקופת העסקתה לשלוש תקופות עיקריות נפרדות: הראשונה משנת 1992 ועד ליום 31.7.99; השנייה מיום 1.9.2000 עד ליום 10.8.15 והשלישית מחודש יוני 2016 ועד לחודש פברואר 2018.

1. לשיטת התובעת, בתקופת ההעסקה הראשונה עבדה ברציפות משנת 1992 עד לשנת 2015 למעט יציאתה לחופשות לידה, ואין לקבל את טענות הנתבעים לפיהן היא התפטרה עם לידת התאומות ביום 31.7.99. הנתבעים לא הציגו כל אסמכתא לכך ואף מדוח הפקדות לפנסיה בשנה זו עולה כי הופקדו לתובעת הפקדות לפנסיה בחודשים אוגוסט- דצמבר 1999 ומכאן שיחסי העבודה לא נותקו. הנתבעים חדלו מלדווח על התובעת כעובדת מיד לאחר שיצאה לחופשת לידה ויצרו מצג שווא לפיו נפסקו יחסי העבודה.
2. לשיטת הנתבעים, התובעת יצאה לחופשת לידה ולא חזרה משך למעלה משנה מבלי שהודיעה דבר, ולכן נותקו יחסי העבודה ורצף העבודה. התובעת לא הציגה כל ראיה המעידה על כך ששהתה בחופשה ללא תשלום מעל לשנה או שאושרה לה חופשה כזו, ומשכך התיישנה התביעה הנוגעת לתקופת השנים 1992- 1999, ותקופות העבודה של התובעת הרלוונטיות לענייננו הן התקופה השנייה והשלישית בלבד, מיום 1.9.2000 (סעיפים 31- 34 לתצהיר הנתבע 1).
3. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים התרשמנו כי אין לקבל את טענות התובעת, לפיהן תקופת העבודה הראשונה הייתה רצופה, משנת 1992 עד לשנת 2015. במהלך שנים אלה עבדה התובעת בשתי תקופות העסקה שונות ונפרדות. ונפרט.
4. אין חולק, כי התובעת החלה לעבוד בשנת 1992 ויצאה לחופשת לידה בחודש אוקטובר 1995. לאחר מכן שבה לעבודה, ובחודש יולי 1999 ילדה תאומות. לאחר הלידה יצאה התובעת לחופשת לידה נוספת (סעיף 1.8 לתצהיר התובעת). התובעת חזרה לעבודה ביום 1.9.2000, למעלה מ-- 13 חודשים לאחר שיצאה לחופשת לידה (נספח 4 לתצהיר התובעת). התובעת העידה בהקשר זה בזו הלשון:

"ש. רשמת שעבדת ברציפות מיום 1.2.92 ועד ליום 10.8.15?

ת. נכון.

ש. רצוף?

ת. נכון.

ש. מפנה לדוח תקופות עיסוק, נספח 4 – תאשרי לי שעל פי הדיווח, לא עבדת מיום 1.11.95 עד לשנת 1.11.96?

ת. עבדתי עד הלידה של הבת שלי, באוקטובר 95 נולדה הגדולה. יצאתי לחופשת לידה וחזרתי.

ש. אחרי שנה?

ת. לא. פחות.

ש. לפי תקופות העיסוק, חזרת בנובמבר 2016?

ת. לא כל מה שמדווח הוא נכון. הייתי עם הגדולה שלי 10 חודשים בבית. נגמרה חופשת הלידה. בסך הכל 10 חודשים.

ש. את רוצה לבוא ולומר לי שחודשיים עבדת בהתנדבות, ללא תלוש שכר?

ת. אין דבר כזה. שאת שולחת את הילדים למעון את חייבת להגיש תלושי שכר. הגדולה הייתה בגן פרטי. בשנת 99 ילדתי תאומות.

ש. ואז היית בחופשה של שמונה חודשים?

ת. עם התאומות בשנת 99 הן נולדו. אחרי 4 חודשים שהם נולדו, הם עברו ניתוח באוזניים שתיהן, אחת אחרי השנייה, והיינו באשפוזים וחזרתי לעבודה אחרי 10 חודשים. הם היו כבר במעון" (עמוד 6 שורה 22- עמוד 7 שורה 7).

1. בהתאם לסעיפים 6 (ב) (1) ו- 6 (ג) (1) לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 (להלן: "חוק עבודת נשים"), התובעת הייתה זכאית לתקופת לידה והורות של 14 שבועות בגין לידת התאומות, שהם כ- 3.5 חודשים (טרם כניסת תיקון מס' 23 שתחולתו מיום 01.12.02; ותיקון מס' 39 שתחולתו מיום 21.03.07). על פי סעיף 7 (ד) לחוק עבודת נשים, עומדת לעובדת אפשרות לחופשה ללא תשלום לאחר תום תקופת הלידה וההורות (להלן: "חל"ת"). התקופה המירבית לחופשה היא 12 חודשים מיום הלידה. בהתאם לתקנות עבודת נשים (חובת מסירת הודעות למעביד), תשמ"ט- 1988, יש למסור הודעה בכתב למעסיק.
2. בענייננו, העידה התובעת כי נשארה בבית לאחר תום תקופת חופשת הלידה, ולא שבה לעבודה. בחקירתה, טענה כי הדבר נבע מן המצב הרפואי של בנותיה:

"עם התאומות בשנת 99 הן נולדו. אחרי 4 חודשים שהם נולדו, הם עברו ניתוח באוזניים שתיהן, אחת אחרי השנייה, והיינו באשפוזים וחזרתי לעבודה אחרי 10 חודשים. הם היו כבר במעון" (עמוד 7 שורות 5- 7).

לא הובאו ראיות בדבר מצבן הרפואי של הבנות ומתי נזקקו לטיפול ולאשפוז. מכל מקום, לא הוכח כי התובעת הודיעה על כך למעסיק, או עמדה בתנאי תקנות עבודת נשים (הודעה על הארכת חופשת לידה או פיצולה בשל אישפוז היולדת או ילדה), תשנ"ט- 1999, לפיהן היה עליה ליתן למעסיק הודעה מוקדמת על כוונתה לצאת לחל"ת. יתרה מכך, מעדותה של התובעת עלה כי כלל לא ביקשה להאריך את חופשת הלידה:

"ש. את ביקשת לצאת לחל"ת?

ת. לא.

ש. אז פשוט לא הגעת?

ת. זה היה בהסכמים בינינו. הילדות מאושפזות אחרי ניתוחים. לא פיטרו אותי. לא גמרנו את העבודה" (עמוד 7 שורות 14- 18).

1. עוד טענה התובעת, כי מדוח ההפקדות לפנסיה בשנת 1999 (צורף להודעת התובעת מיום 6.7.20) עולה, שהופקדו עבורה כספים לפנסיה בחודשים אוגוסט- דצמבר 1999 ומכאן שיחסי העבודה לא נותקו עם יציאתה לחופשת הלידה. אכן, במהלך חופשת הלידה, בתקופה בה זכאית התובעת לדמי לידה, נדרש המעסיק להמשיך להפריש הפרשות לפנסיה והוותק של התובעת בעבודה ממשיך להימנות. עם זאת, לאחר מכן, מתחילת שנת 2000, הופסקו ההפקדות עד למועד בו החלה התובעת לעבוד שוב בפועל. לפיכך, אין בכך משום ראיה ליחסי עבודה לאחר תום תקופת הלידה וההורות, כאמור.
2. בנסיבות אלה, לא הוכח כי יש לראות את הנתק בתקופת העבודה של התובעת, אשר עלה על שנה מיום הלידה, כחופשה ללא תשלום. תקופת העבודה הראשונה של התובעת החלה בשנת 1992 והסתיימה עם תום חופשת הלידה וההורות (בשים לב לתיקוני החוק במרוצת השנים).
3. בהתאם לתקופות הדיווח למוסד לביטוח לאומי, שבה התובעת לעבודה ביום 1.9.2000 (נספח 4 לתצהיר התובעת). לפיכך, יש לראות בתקופה שמיום 1.9.2000 תקופת העסקה חדשה ונפרדת, אשר הסתיימה ביום 10.8.15 עם פיטוריה של התובעת. לאור כל האמור, תקופת העסקתה השנייה של התובעת היא מיום 1.9.2000 ועד ליום 10.8.15.
4. תקופת ההעסקה השלישית היא מיום 1.6.16 ועד ליום 22.3.18, מועד בו פיטורי התובעת נכנסו לתוקף בהתאם למכתב ההתפטרות שלה מיום 25.2.18 (נספח 6 לתצהיר התובעת).
5. כל אחת מתקופות העבודה של התובעת מהווה תקופה עצמאית ונפרדת, ללא רצף העסקה. מכאן, כי התביעה לזכויות בנוגע לתקופת ההעסקה הראשונה התיישנה במלואה.

הזכויות הנתבעות:

פיצויי פיטורים בגין התקופה שמיום 1.2.92 עד ליום 10.8.15

1. התובעת תובעת סך 128,450 ₪ בגין הפרש פיצויי פיטורים עבור עבודתה מיום 1.2.92 ועד ליום 10.8.15 וראתה בתקופה זו כתקופה אחת. לטענתה, פוטרה ללא שימוע כדין, ללא גמר חשבון או אישור על תקופת העסקתה. לא נתבע פיצוי בשל כך. כן הלינה כי טופס 161 נמסר לה רק בחלוף חודשיים ממועד פיטוריה ואף הנתונים בו כוזבים שכן מועד תחילת ההעסקה שנרשם בו הוא ביום 1.9.2000.

התובעת פירטה את אופן חישוב התשלום ברכיב זה כך: השכר הקובע עומד על סך 10,249 ₪ (50 ₪ לשעה x 186) במכפלת 23.54 שנות עבודה, ובניכוי סכום הפיצויים ששוחרר לטובתה בסך 112,781 ₪ (נספח 10 לתצהיר התובעת).

1. הנתבעים טענו כי החברה שילמה לתובעת פיצוי פיטורים ביתר בעד התקופה שמשנת 2000 ועד ליום 10.8.15 והתובעת מודה שקיבלה סכום זה. מעבר לכך, אין לקבל את חישובי התובעת שכן התובעת הייתה עובדת שעתית ושכרה הקובע לפיצויים נמוך מ- 8,250 ₪, כעולה מטפסי 106. יש לחשב את הפיצויים בהתאם לממוצע שכרה לאורך תקופת העבודה. אומנם בטופס 161 נרשם שהוותק של התובעת הוא משנת 2000 וששכרה לפיצוי פיטורים הוא בסך 8,250 ₪, אולם מדובר בטעות.
2. לאור הקביעה שהתובעת לא עבדה ברציפות משנת 1992, לא קמה זכאות לפיצויי פיטורים בגין תקופה רציפה עד לשנת 2015 ברציפות.
3. תקופת העבודה מיום 1.9.2000 ועד ליום 10.8.15 הגיעה לסיומה כאשר התובעת פוטרה, וקמה לה זכאות לפיצויי פיטורים בגינה. אין חולק, שהנתבעת שילמה לתובעת פיצויים בסך 112,781 ₪ לאחר פיטוריה. הצדדים חלוקים בשאלת השכר הקובע לפיצויים.
4. בסיכומי הנתבעים, נטען כי התובעת עבדה משרה חלקית, הוצג חישוב שכרה הקובע הנטען של התובעת לשנה האחרונה, בסך 6,250 ₪ (סעיף 35 לסיכומי הנתבעים). עם זאת, לא הוגשו דיווחי נוכחות לכל התקופה והחישוב שהוצג מתייחס רק לרכיב "שכר היסוד" בתלושים, ומתעלם מן הרכיב "שעות רגילות 100%".
5. מחודש דצמבר 2014 ועד לסיום תקופת העבודה התובעת השתכרה 50 ₪ לשעה, שכר הבא לידי ביטוי בתלושים. שעות התקן שלה בהתאם לעמודה השמאלית עליונה בתלוש השכר עמד על 186 שעות חודשיות. עם זאת, וכעולה מתלושי השכר החלקיים שהוגשו, התובעת עבדה היקף שעות משתנה.
6. בהתאם להלכה הפסוקה, כפי שנקבע בעניין ע"ע (ארצי) 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' ADHENOM BERH TEAMI (4.7.17) השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים של עובד שעתי יחושב ביחס לכל תקופת העסקתו.
7. בענייננו, לא הוגשו כל תלושי השכר או דוחות הנוכחות לתקופת העבודה, אף לא מרביתם. ייתכן כי דווקא בחודשים לגביהם לא הוגש תלוש שכר היקף ההעסקה של התובעת ושכרה היה גבוה בהשוואה לחודשים שהוצג תיעוד לגביהם. אף לא הוגשו טפסי 106 לכל תקופת העסקה אלא רק לשנים 2011- 2014, אף שיש להניח שהם מצויים בידי הנתבעים.
8. זאת ועוד, בתלושי השכר שהוגשו לא נרשמו שעות העבודה בפועל ורכיבי השכר בתלוש פוצלו באופן מלאכותי שלא הוסבר ל"שכר יסוד" ו"שעות רגילות 100%". כך לדוגמה בחודש ינואר 2012 מופיע בתלוש רכיב "שכר יסוד"- 178.38 שעות; ורכיב של "שעות רגילות 100%"- 14.26 שעות. בתלוש זה מופיע גם רכיב של "שעות נוספות 125%"- 8.33 שעות. גם בחודש אוגוסט 2014 מופיע רכיב "שכר יסוד" 148.65 ורכיב "שעות רגילות 100%"- 4.92. כן מופיעים רכיבים של "שעות נוספות 125%"- 11.77 ו"שעות נוספות 150%"- 1.07 (ראו תלושי שכר שצורפו להודעת הנתבעים מיום 23.6.20 ותלושים שצורפו לכתב התביעה, נספח 11).
9. בנסיבות אלו, לא ניתן להסתמך על תלושי השכר שהוגשו כדי לקבוע מה את היקף השעות ושכר העבודה של התובעת לצורך זכאותה לפיצויים.
10. לא נעלם מעינינו, כי התובעת העידה שלעיתים עבדה פחות ממשרה מלאה (עמוד 8 שורה 19- עמוד 9 שורה 3), אולם בהיעדר נתונים מסודרים מתקבלת טענתה לפיה יש לחשב את שכרה הקובע בהתאם למשרה מלאה באופן הבא 186 x 50 ₪ לשעה. התובעת העמידה את שכרה הקובע בהתאם לחישוב זה על סך 10,249 ₪ אולם מדובר ככל הנראה בטעות חישובית, ושכרה הקובע לפיצויים יחושב לפי 9,300 ₪.
11. בגין תקופת ההעסקה שמיום 1.9.2000 ועד ליום 10.8.15, אשר נמשכה 14.94 שנים, התובעת הייתה זכאית לפיצויים בסך 138,942 ₪. לתובעת שולמו פיצויי פיטורים בסך של 112,781 ₪ ולפיכך זכאית התובעת להפרש פיצויים בסך 26,161 ₪.

פיצוי חלף הפרשות לפיצויים בגין התקופה שמיום 1.6.16 ועד ליום 22.3.18

1. התובעת טענה, כי בהתאם לצו ההרחבה היה על הנתבעת להפריש הפרשות לפיצויים מהחודש הראשון ששבה לעבודה. כן נטען, שהייתה לתובעת קרן פנסיה פעילה. הנתבעת הפרישה החל מחודש דצמבר 2016. בנוסף, מתלושי השכר עולה כי ההפרשות לא כללו דמי חגים, חופשה ושעות רגילות כחלק מהשכר המבוטח. משהוכיחה שתלושי השכר אינם תקינים וכוללים שעות חסרות יש לחשב את זכאותה בהתאם למשרה מלאה ובניכוי הסכומים שהופקדו לטובתה בהתאם לחישוב הבא: 10,249 ₪ משכורת חודשית x 1.81 שנות עבודה= 14,989 ₪ - 6661, סכום שהופקד= 8,328 ₪. לפיכך, היא זכאית כעת להשלמה בסך 8,323 ₪.

לחילופין, ככל שייקבע שיש לפסוק לתובעת תשלום בהתאם לשכר המופיע בתלושי השכר, יש לפסוק לה בגין רכיב זה סך 5,949 ₪.

1. הנתבעים טענו כי התובעת הודיעה על התפטרותה ביום 25.2.18 (נספח 5 לתצהיר הנתבע 1) ואינה זכאית להשלמת פיצויי פיטורים. החברה הפרישה לזכות התובעת הפרשות פנסיוניות בהתאם לדין לאחר חצי שנת עבודה שכן התובעת נשאלה אם יש לה קופה פעילה והשיבה בשלילה. בכל מקרה אין לקבל את חישובי התובעת לפי שכר חודשי של 10,249 ₪ אלא יש לחשב לפי השכר בפועל. עם סיום תקופת העבודה השלישית החברה שחררה לזכות התובעת את הסכומים שנצברו עבורה בקרן הפנסיה לצורך פיצויי פיטורים וגמל ואינה חבה בתשלומים נוספים.
2. משקבענו שצו ההרחבה אינו חל על העסקת התובעת, נדחית הטענה לפיה הייתה זכאית בגינו להפרשות לפיצויים מתחילת העסקתה. כן לא הוכחה הטענה החלופית, לפיה הייתה לתובעת קופת פיצויים פעילה. התובעת לא הציגה ראיות המעידות על קרן פעילה קודם ליום 1.6.16. התובעת צירפה דוחות מחברת מגדל לפיהם הופקדו לטובתה הפרשות לפיצויים ותגמולים משנת 2002 ועד לשנת 2011 ודוח לשנת 2017 של חברת הראל ממנו עולה כי ההפקדה הראשונה לתובעת נעשתה בגין משכורת לחודש דצמבר 2016 (ראו נספח 14 לתצהיר התובעת ולכתב התביעה). אולם אין במסמכים אלה כדי ללמד על קופה פעילה קודם ליום 1.6.16. זאת ועוד, הנתבע 1 העיד בהקשר זה כך:

"ש. אחרי שפיטרת אותה, ידוע לך שהיא התחילה לעבוד אצל מעסיק אחר, בשנת 2015?

ת. כן. משהו בעולי ציון.

ש. ואחרי זה שהחזרת אותה בדקת אם הופרש לה פנסיה?

ת. כן, אני בדקתי ולא הופרש. היא נשאלה" (עמוד 16 שורות 16- 19).

1. בנסיבות אלו, לא חלה על הנתבעת חובה להפריש הפרשות לפיצויים קודם לחודש דצמבר 2016.
2. עם זאת, מנתוני חברת "הראל" לשנת 2017, בהשוואה לתלושי השכר, עלה כי ההפרשות נעשו בחסר. כך למשל עבור השכר לחודש 1/2017, הופקדו לתובעת כספים על בסיס שכר של 10,429 ₪ בעוד שמתלוש השכר לחודש זה עולה כי שכר היסוד בחודש זה עמד על סך 10,429 ₪ ובנוסף שולם לה רכיב "שעות רגילות 100%" בסך 1,166 ₪ בגינו לא הופרשו הפרשות. כך גם בחודש 3/2015, הופקדו לתובעת כספים על בסיס שכר של 9,163 ₪ בעוד שבתלוש השכר לחודש זה שולם "שכר יסוד" בסך 9,163 ₪ וגם רכיב "שעות רגילות 100%" בסך 916 ש"ח בגינו לא הופקדו כספים (ראו נספח 14 לתצהיר התובעת, דוח שנתי מפורט לעמיתים של "הראל" לשנת 2017).
3. לפיכך מתקבלת טענת התובעת בדבר זכאותה להפרש פיצויים, בהתאם לחישוב שערכה כפוף לתיקונים הבאים: שכרה הקובע של התובעת עמד על סך 9,300 ₪, שכן נפלה אצל התובעת טעות חישובית; ושנות העבודה בגינם זכאית לתשלום יתוקנו ל- 1.31 שכן היה על הנתבעות לבצע את ההפקדות בחלוף 6 חודשים מתחילת העסקה ולא מיום תחילת העסקה.
4. לאור כל האמור, זכאית התובעת לפיצוי חלף הפרשות בחסר בסך 5,522 ₪, בהתאם לאופן החישוב של התובעת בתיקון שכרה הקובע ושנות העבודה ובניכוי הסכום ששולם לה:

9,300 ₪ x 1.31 = 12,183 ₪, בהפחתת סך 6661 ₪ = 5,522 ₪.

פדיון חופשה

1. התובעת טענה כי בהתאם לצו ההרחבה היא זכאית לפדיון 24 ימי חופשה בסך 11,181 בגין התקופה שמיום 1.2.92 ועד ליום 10.8.15. וכן היא זכאית לפדיון 21.67 ימי חופשה בגין התקופה 1.6.16- 22.3.18 בסך 6,149 ₪ (תעריף יום עבודה בסך 465.86 ₪ ובניכוי סך של 3,944 ₪ ששולמו על ידי הנתבעים) והכל בכפוף להתיישנות (סעיף 4.9 לכתב התביעה וסעיף 8 לתצהיר).

לשיטתה, הנתבעים לא צברו לה ימי חופשה בהתאם לצו ההרחבה ולוותק שלה. התובעת מעולם לא יצאה לחופשה בפועל, למעט בחודש מרץ 2018. לפיכך, היא זכאית לפדיון חופשה בגין 24 ימים בחודש יוני 2016 בעת ניתוק יחסי העבודה ביניהם ולחילופין על הנתבעים לשלם יתרה של 19.94 ימים שלא שולמה לתובעת בהתאם לתלוש השכר בחודש יוני 2015. בגין תקופת העבודה השנייה היא זכאית לתשלום בגין 21.67 ימי חופשה בעוד ששולם לה רק בגין 8.5 ימי חופשה.

בנוסף, התובעת הצביעה על כשלים בתלושי השכר לעניין רישום פדיון חופשה, כך לשיטתה תלוש השכר לחודש יוני 2017 אומנם מציין חופשה של 13 ימים אולם בפועל התובעת לא יצאה לחופשה והדבר אף נלמד מהתלוש לפיו עבדה 174 שעות חודשיות וניצלה לכאורה 13 ימי חופשה, דבר שאינו הגיוני. לפיכך, אין לקזז סכום זה מהתשלום המגיע לה בגין חופשה. כמו כן, תלוש השכר לחודש דצמבר 2014 מלמד לכאורה על ניצול של 8 ימי חופשה בעוד שבפועל לא שולם לה בגין ימי חופש ועיון בתלוש לחודש זה שצורף על ידי הנתבעים מגלה כי קוזזו לה 16 ימי חופשה וכל זאת כאמור מבלי שיצאה לחופשה בפועל. הנתבעים לא הציגו דוח שעות של אותו חודש ממנו ניתן ללמוד שהייתה או לא הייתה בחופשה.

1. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה ברכיב זה, פרט לזכאות ל- 4.5 ימים בגין תקופת העבודה האחרונה. הנתבעים שילמו לתובעת כל שהגיע לה עם סיום עבודתה בתקופה השנייה. בחודש ספטמבר 2015 שולם לתובעת פדיון חופשה עבור 22 ימים, בסך 7,700 ₪ (נספח ג לסיכומי הנתבעים).
2. בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") על המעסיק לנהל פנקס חופשה. הנטל להוכחת יתרת ימי חופשה, תשלום דמי חופשה או פדיון חופשה מוטל על הנתבעים.

ראו: דב"ע (ארצי) לא/3-22 ציק ליפט- חיים קסטנר פד"ע ג 215 (1972).

1. בענייננו, הנתבעים לא הציגו פנקס חופשה כמתחייב על פי החוק. הוצגו תלושי שכר ודוחות נוכחות חלקיים בלבד. תלושי השכר שהוצגו העלו תהיות באשר לנכונות הרישום בנוגע לימי החופשה שנוצלו על ידי התובעת. כך, למשל, בכל אחד מן התלושים לחודשים נובמבר 2016 עד אפריל 2017 נרשם כי לתובעת יתרה של מינוס 2 ימי חופשה, ללא שהתלושים העידו על ניצול או תשלום כלשהו בגין חופשה. בתלוש השכר לחודש 6/2017 נרשם "פדיון חופשה- 13" בעוד שבאותו החודש התובעת עבדה 173.67 שעות. אף לא ניתן לשלם פדיון חופשה לעובד במהלך תקופת עבודתו. זאת ועוד, מדוח הנוכחות לחודש 12/2014 עלה שהתובעת שהתה בחופשה משך 8 ימים אולם בתלוש השכר לחודש זה לא מופיע תשלום בגין חופשה אלא רק הפחתת ימי החופשה ב"ניהול היעדרויות" שבתחתית התלוש.
2. בנסיבות אלה לא ניתן להסתמך על התלושים ודוחות הנוכחות החלקיים שהוגשו כדי להכריע כמה ימי חופשה ניצלה התובעת בתקופת עבודתה. הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח ששילמו לתובעת את מלוא זכאותה לדמי חופשה או לפדיון חופשה.
3. בגין תקופת העבודה השנייה שהסתיימה ביום 10.8.15 ,הזכאות לפדיון חופשה לא התיישנה. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע כי "תקופת התיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית בין פלילית, היא שלוש שנים". בענייננו, התביעה הוגשה ביום 10.6.18 ובמועד הגשת התביעה טרם חלפו 3 שנים ממועד סיום העבודה.

משלא חל על התובעת צו ההרחבה, ובהתאם לחוק חופשה שנתית, בגין תקופה זו התובעת זכאית לפדיון חופשה בעד 3 השנים האחרונות (2015; 2014; 2013), כשתעריף יום חופשה עומד, בהתאם להערכה מקורבת בהתאם לנתונים החלקיים שהוצגו, על סך 357.70 ₪ ( 9,300 ₪ : 26= 357.70 ₪ ליום, בשים לב שעבדה 6 ימים בשבוע). הוותק של התובעת בעבודה בעת הזו עמד על 14.95 שנות עבודה ובעד שנת 2015 הייתה זכאית ל 24 ימי חופשה; 2014- הייתה זכאית ל 24 ימי חופשה ושנת 2013- הייתה זכאית ל 23 ימי חופשה. בסך הכול הייתה זכאית ל- 72 ימי חופשה, ולתשלום בסך 25,754.4 ₪. לתובעת שולם פדיון חופשה בסך 7,700 ₪, בהתאם לתלוש השכר לחודש ספטמבר 2015.

התובעת עתרה לתשלום סך 11,181 ₪ בגין רכיב זה בכתב התביעה, ולפיכך היא זכאית לפדיון חופשה בסך 11,181 ₪.

בגין תקופת העבודה שהסתיימה ביום 22.3.18 , התובעת זכאית לפדיון חופשה בעד התקופה מחודש יוני 2016 ועד לחודש מרץ 2018. הוותק שלה הוא 1.81, כלומר בעד כל שנה זכאית לפדיון 12 ימי חופשה, ובסך הכול לפדיון 21.72 ימים, בסך 7,769 ₪. בהתאם לתלוש האחרון, לחודש מרץ 2018, שולם לתובעת פדיון חופשה בסך 3,944 ₪. בחודש אוקטובר 2016 שולמו לתובעת דמי חופשה בסך 850 ₪. לפיכך, זכאית התובעת ליתרה בסך 2,925 ₪.

1. בסך הכל זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך 14,106 ₪.

דמי הבראה

1. התובעת טענה כי משך כל תקופת עבודתה לא שולמו לה דמי הבראה. בכפוף לתקופת התיישנות בת 7 שנים, התובעת זכאית בגין התקופה הראשונה ל-48 ימי הבראה בסך 15,010 ₪ ובגין התקופה השנייה זכאית ל- 21.67 ימים, ושולמו לה דמי הבראה בסך 3,557 ₪ בחודש מרץ 2018 במסגרת גמר החשבון ובחודש יוני 2017. כן טענה כי בגין התקופה הראשונה הנתבעים הציגו תלושים לפיהם שילמו לה דמי הבראה בחודשים 7/2013 ו- 8/2013 אולם אין לקבלם כיוון שמדובר בתלושים כוזבים אותם הנתבעים ערכו כרצונם ורכיבי הבראה נרשמו במקום שעות שעבדה בפועל.
2. הנתבעים טענו כי יש לחשב את זכאות התובעת רק משנת 2012. בכל מקרה, שולמו דמי הבראה בעד תקופה זו. עבור תקופת העבודה האחרונה של התובעת שולמו דמי הבראה ביתר. לראיה, הצביעו הנתבעים על תלושי השכר.
3. בהתאם לחישובי הנתבעים בסיכומים (סעיפים 48 – 49), המתבססים על התלושים, שולמו לתובעת דמי הבראה ביתר. התובעת לא הוכיחה טענותיה לפיהן רכיב ההבראה בתלושי השכר נרשם במקום שעות עבודה, ולא הביאה ראיות לכך. לא זו אף זו, בתקופת העבודה האחרונה, התובעת מודה ששולם לה סך 3,557 ₪ בגין דמי הבראה בהתאם לתלושי השכר וטוענת כי היא זכאית להפרש בלבד. תמוה הכיצד בתקופה השנייה, יש לקבל את רכיב ההבראה המופיע בתלושים כרכיב אוטנטי ואילו בתקופה הראשונה לא.
4. בנסיבות אלה התביעה ברכיב זה נדחית.

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד

1. בהתאם לסעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), חלה חובה למסור לעובד הודעה בכתב המפרטת את תנאי העבודה, כדלקמן:

"מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, ואם היה העובד נער כהגדרתו בחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן – נער) – לא יאוחר משבעה ימים, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה – הודעה על תנאי עבודה)".

לצד הפרת החובה, נקבע בסעיף 5(ב)(2) לחוק הודעה לעובד פיצוי ללא הוכחת נזק, כאשר המעסיק לא מסר ביודעין את ההודעה.

1. בע"ע (ארצי) 154-10 קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11) עמד בית הדין על חשיבות מסירת הודעה מפורטת בכתב, ועל כך שאין די בהודעה לעובד בעל פה, כדלהלן:

"א. חוק הודעה לעובד מטיל חובה על מעסיק למסור לעובדו, תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד תחילת עבודתו, הודעה בכתב, בה יפורטו תנאי עבודתו של העובד. החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה.

ב. הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה - ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים.

ג. הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו - מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך.

ד. מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק".

1. התובעת טענה כי לא נמסרה לה הודעה לעובד או הסכם עבודה עם תחילת העסקתה, ואי מתן הודעה כאמור סייע לנתבעים להפר את זכויותיה. אלו היו מקיימים את החובה החוקית במסירת הודעה לעובד, התובעת יכלה ללמוד על הזכויות המגיעות לה.
2. הנתבעים טענו שבמועד תחילת העסקתה של התובעת לא חלה חובה למסור הודעה לעובד, ובתקופת העבודה האחרונה התובעת הוחתמה על הסכם עבודה (נספח 7 לתצהירו של הנתבע). עם זאת, עיון בנספח 7 לתצהיר הנתבע 1 מגלה כי אין המדובר בהסכם העסקה או בהודעה לעובד על תנאי העסקה, אלא ב"הסכם לסיום יחסי עבודה", כעולה מכותרתו, המסדיר את סיום יחסי העבודה בין הצדדים בשנת 2018.
3. מעדותה של גב' דפנה יפה עלה, כי אינה יודעת אם ניתנה לתובעת הודעה על תנאי עבודתה:

"ש. תאשרי לי שבכל תקופת העבודה של התובעת לא החתמתם אותה על הסכם עבודה?

ת. אני לא יודעת. לא התעסקתי בניירת בכלל.

ש. אז את לא יודעת אם היה לה הסכם עבודה, ואם נתתם לה הודעה על תנאי העסקה שלה?

ת. אני לא יודעת. לא התעסקתי עם זה.

ש. את יודעת מה זה נספח 7 לתצהיר של הנתבעת, הסכם לסיום יחסי עבודה, את מכירה את המסמך הזה?

ת. לא. זה לא הכתב שלי. זה בטח מנהלת החשבונות.

ש. לא ראית את ההסכם הזה?

ת. לא. לא התעסקתי בניירת בכלל בכלל" (ראו עמוד 18 שורות 17- 25).

1. בנסיבות אלו ומשתחולת סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד היא מיום 11.12.11, הופרה החובה למסור לתובעת הודעה בכתב אודות תנאי העסקתה רק בנוגע לתקופת ההעסקה האחרונה, הקצרה יחסית, אשר החלה בשנת 2016.

1. בנסיבות אלה, התובעת זכאית לפיצוי בסך 4,000 ₪ בגין אי מסירת ההודעה בתקופת ההעסקה האחרונה.

תמורה בגין עבודה בשעות נוספות והפרשי שכר

1. התובעת טענה שעבדה, ככלל, בימי א- ה בשעות 9:30 – 18:30 ובימי שישי החל מ- 9:30 ועד 15:00. עם זאת עבדה גם בשעות נוספות ולא קיבלה בגינם תמורה. לתובעת לא נמסרו כל תלושי השכר במועד ולא נמסרו לה דוחות נוכחות. דוחות הנוכחות אף שונו ידנית על ידי הנתבעים. לפיכך ובהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958 הנטל להוכחת השעות הנוספות עובר אל כתפי המעסיק ויש לקבל את גרסת התובעת ולשלם לה תמורה בגין שעות נוספות והפרשי שכר בסך 1,538.33 ש"ח.
2. הנתבעים טענו בכלליות כי התובעת קיבלה את כל זכויותיה בהתאם לדין. כן נמסרו לה דוחות נוכחות ותלושי שכר וככל שהנתבעים הערימו עליה, לא ברור מדוע חזרה לעבודה בחברה. תביעתה של התובעת לתמורה נוספת אינה ברורה, ולא הוצגו אסמכתאות לטיעונים.
3. הצדק עם הנתבעים בטענותיהם. ממקרא טענות התובעת, לרבות הטענות והחישוב בסיכומים (פרק ו), לא ברור על מה מבססת התובעת טענותיה. כך, בין היתר, טוענת התובעת כי בחודש יולי 2016 היא זכאית לתשלום בגין 15.45 שעות נוספות. לא ברור מה מקור התביעה, ומדוע נוקבת התובעת בערכים ובסכומים בהם נקבה.
4. כאמור, תלושי השכר פוצלו לרכיבים שונים, ואף לא הוצגו כל דיווחי הנוכחות. עם זאת, התלושים משקפים תשלום תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, וככל שהתובעת סבורה כי התמורה שולמה בחסר, היה עליה פרט את טענתה ולהסביר את המקור לנתונים בחישוביה.
5. התביעה לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות נדחית.

פיצוי חלף הפרשות בחסר לפנסיה

1. לטענת התובעת, הופרשו עבורה הפרשות לפנסיה בחסר. מחודש יולי 2002 הפרישה הנתבעת עבור התובע הפרשות לחברת מגדל, ומחודש דצמבר 2011 הופרשו הכספים לחברת הראל. בסל הכול הצטברו לזכות התובעת בעד התקופה הראשונה 14,229 ₪ והיא זכאית להשלמה בסך 16,743.76 ₪.

בעד התקופה השנייה הופקדו עבורה 7,175 ₪ ונותרה יתרה בסך 7,081.87 ₪. חישובי התובעת מתבססים על שכר קובע בסך 10,249 ₪. לחילופין, אם יש לחשב את זכאות התובעת בהתאם לתלושי השכר, יש לחייב את הנתבעים בהשלמה בסך 6,458 ₪ בגין תקופת העבודה השנייה. ככל שלא תתקבל טענת התובעת לפיה תלושי השכר מכילים מידע כוזב, יש לחייב את הנתבעים בהשלמה בסך 5,167 ₪ בגין חלק מהתקופה הראשונה שלא התיישן, מיום 1.6.2011 ועד ליום 8/2015 (פרק ט לסיכומי התובעת).

1. הנתבעים טענו כי התובעת לא הייתה זכאית להפרשות לפנסיה ממועד תחילת העסקתה, אולם הנתבעת הפרישה עבורה הפרשות עוד קודם לתחולתו של הצו הכללי במשק, והחילה בעניינה הסדר מיטיב. התובעת ביססה חישוביה לפי שכר קובע בסך 10,249 ₪ ולא לפי השכר בפועל. על מרבית תקופת העבודה חלה התיישנות וככל שהתובעת זכאית לתשלומי פנסיה יהיה זה החל מיוני 2011 ובהתאם לצו ההרחבה בענף פנסיית חובה. הופרשו עבור התובע הפרשות כדין, בהתאם לשכרה הנכון והמשתנה.
2. חישובי התובעת, בתצהירה ובסיכומיה, אינם ברורים במלואם. החישובים אף נערכו ללא התייחסות לתקופת ההתיישנות, אלא בתביעה החלופית. התובעת הפנתה לנספח 14 לתצהירה, הכולל דוח הפקדות לחברת מגדל מ- 7/2002 ועד ל- 8/2018. מדוח זה עולה כי סה"כ תגמולי מעביד לתקופה זו עומד על 38,504.08 ₪ וסה"כ תגמולי עובד עומד על 13,110 ₪. כן צורף דוח מחברת הראל ביחס לשנת 2017. בתצהירה ובסיכומים התובעת פירטה נתונים ביחס להפרשות המעסיק בתקופות שונות, אשר מקורם אינו ברור (ראו פרק ט לסיכומי התובעת וסעיף 18 לתצהירה).
3. מעיון בתלושי השכר עולה, כי הבסיס ממנו נגזרו ההפרשות הוא רכיב "שכר היסוד בלבד", ולא הופרשו הפרשות לפנסיה מן הרכיב "שעות רגילות 100%", אף שלכאורה מדובר בחלק משכר העבודה הרגיל של התובעת. הנתבעת לא הציגה כל הסבר לכך, ואף לא התייחסה עניינית לחישובי התובעת או הראתה כי הופרשו עבורה הפרשות מלאות לפנסיה, בהתאם לשכרה הנכון.
4. בנסיבות אלה, בהן מתלושי השכר עולה כי לא הופרשו עבור התובעת הפרשות מלאות לפנסיה, אולם לא הוצגו כל הנתונים וחישובי התובעת אינם ברורים ונערכו תוך התעלמות מתקופת ההתיישנות, מתקבלת התביעה החלופית של התובעת, כך:

עבור התקופה שמחודש יוני 2011 ועד לחודש אוגוסט 2015 זכאית התובעת להשלמת הפרשות לפנסיה בסך 5,167 ₪. אם יציגו הנתבעים לתובעת נתונים לפיהם הפרישו הפרשות לפנסיה העולות על 14,229 ₪ בתקופה זו, יופחת הסכום העודף מסכום החיוב.

עבור התקופה שמחודש יוני 2016 ועד לחודש מרץ 2018 זכאית התובעת להשלמת הפרשות לפנסיה בסך 6,458 ₪. אם יציגו הנתבעים לתובעת נתונים לפיהם הפרישו הפרשות לפנסיה העולות על 7,175 ₪ בתקופה זו, יופחת הסכום העודף מסכום החיוב.

הרמת מסך ההתאגדות

1. התובעת מבקשת להרים את מסך ההתאגדות ולחייב גם את הנתבע 1 בתשלום זכויותיה, מאחר שהוא בעל מניות בחברה ומשמש כמנהלה היחיד. התנהלותו של הנתבע 1 כלפי התובעת הייתה בלתי הוגנת והוא עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, לרבות רישום נתונים כוזבים בתלושי השכר, פיצל שכר הבסיס של התובעת ושינוי מועד תחילת עבודתה; דיווח כוזב למוסד לביטוח לאומי והציג מצג שווא לפיו החלה לעבוד רק בשנת 2002. כעולה מתלושי השכר התובעת הועברה ממעסיק למעסיק והוותק שלה נפגע, כל זאת מבלי שהתובעת ידעה אודות החילופים וללא עריכת גמר חשבון. ניהול עסק באופן זה מהווה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ועילה להרמת מסך.
2. הנתבעים טוענים שעל תקופת העבודה בה העסיק הנתבע 1 באופן אישי את התובעת חלה התיישנות. התובעת הועסקה במהלך השנים על ידי החברה אשר הינה אישיות משפטית נפרדת מהנתבע 1 והתובעת לא הוכיחה תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס הרמת מסך. התובעת אף לא ייחסה בכתב התביעה עבירות של לקיחת סיכונים בלתי סבירים או שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה.
3. אחר שקילת טענות הצדדים, לא שוכנענו כי מתקיימות נסיבות חריגות בהן יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעים. בעניין ע"ע (ארצי) 26295-01-16 Tekel - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (25.12.17) סקר בית הדין הארצי לעבודה את הדין החל ואת ההלכות הנוגעת להרמת מסך ההתאגדות, ובפרט במשפט העבודה, בהאי לישנא (ההדגשות אינן במקור):

"הכלל בדבר הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, מעוגן בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כפי שתוקנה במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשס"ה-2005....

בהוראת סעיף 6(א) לחוק כפי שתוקנה, צומצמו העילות להרמת המסך לעומת ההוראה בנוסחה הקודם. מלשון הוראת החוק עולה, כי מסך ההתאגדות יורם באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. בסיפא להוראת הסעיף נקבעה דרישת מודעות מצד בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, בבואו להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין השאר לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה (ראו בע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - ישראל שיינפלד (16.2.12), להלן: פרשת העמותה לקידום הספורט, וראו הסקירה המפורטת שם).

26. בפסיקת בית דין זה נקבע, כי הכללים בדבר הרמת המסך, מחייבים בחינה מיוחדת בתחום משפט העבודה, וזאת בשים לב לחובת האמון המיוחדת שחבה החברה לעובדיה, ובקשר למעמדם המיוחד של עובדי החברה, כנושיה...

לצד זאת, מדגישה הפסיקה במהלך השנים את כלל היסוד שבדיני החברות לפיו "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע (ארצי) נג/3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז, 345; פרשת זילברשטיין; פרשת עמותת קידום הספורט). בהתאמה לכלל יסוד זה נקבע, לרבות בפסיקה מן הזמן האחרון, כי נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. משזו נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, אין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך. יפים לכאן בשינויים המחויבים הדברים מפי השופט איטח בפסק הדין בפרשת טוקו שף, בקובעו כדלקמן:

"דעתנו היא שלא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות. אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה"

(בר"ע ארצי 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ – ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.16) להלן: פרשת טוקו שף,וראו גם ע"ע (ארצי) 15288-12-10 אלון בוימל - חיים פלזן (8.5.12), ע"ע (ארצי) 32995-02-16 פלוני - אלמוני (14.9.17)).

...

29. בשים לב לכלל האמור, על מנת שיורם מסך ההתאגדות, באופן שמר עמרם יחויב אישית בחובותיה של חברת מיארה, יש להיווכח כי המערערים הועסקו תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתוך כוונה של החברה ל"הונות אדם או לקפח נושים", או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה..."

1. עוד נקבעו לאחרונה בע"ע 21196-05-18 הרב מיכאל שון- נעמי קאהן- לינדר ואח' (7.8.20) הדברים הבאים:

"..הרמת מסך תבוצע במקרים שבהם מצא בית המשפט ש"נכון וצודק" לעשות כן, ובכפוף לקיומם של שני תנאים: האחד, עשיית שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו לקפח את נושיה או לקחת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה, כדוגמת מצבים של עירוב נכסים, תרמית/הונאה, הברחת נכסים וכיו"ב. התנאי השני עניינו מודעות או למצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול באישיות הנפרדת של החברה (ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ליווי וייעוץ חברות בע"מ - אלעד סטפנסקי (17.3.20; להלן: עניין סטפנסקי). יישום הוראת סעיף 6 לחוק החברות בתחום משפט העבודה נעשה בשינויים המתחייבים, נוכח מעמדם המיוחד של עובדי החברה כנושיה - מעמד היוצר כלפיהם אחריות מוגברת (ע"ע (ארצי) 26295-01-16‏ ‏ ‏Tesfalem Tekel‏ - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (25.12.17) והאסמכתאות שם, להלן: עניין מיארה; בג"צ 132/15 ר.צ. פלסטק נ' איפראימוב (5.4.17)).

לצד זאת הודגש בפסיקה כי גם כאשר מדובר ביחסי עבודה, נקודת המוצא היא שיש לתת תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ולא די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך (בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א. ב. טוקו שף בע"מ - ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.16; להלן: עניין טוקו שף; וראו גם עניין מיארה). על מנת שתתאפשר הרמת מסך, יש אם כן להניח בפני בית הדין תשתית ראייתית שממנה ניתן יהיה ללמוד על שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתוך כוונה "להונות אדם או לקפח נושים" או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (וראו למשל גם בע"ע (ארצי) 24256-06-17 מנרב הנדסה ובניין בע"מ - GOITOM TWELDE (9.6.20)).

לאחרונה הודגש כי "אין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות" הרמת מסך, אלא יש להפעיל שיקול דעת פרטני בהתאם לנסיבות כל מקרה - ובמסגרת זו לבחון גם את האפשרות להרמת מסך חלקית ולאו דווקא מלאה (עניין סטפנסקי). באותו עניין נדרש בית הדין לשאלת הרמת המסך במקרה בו החברה המעסיקה ניכתה משכרו של העובד את חלקו בדמי הגמולים אך לא העבירה אותו לקופת הגמל. בית הדין ציין כי הגם שנקבע בפסיקה קודמת כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם עשויה להוות עילה להרמת מסך (עניין אדיב) - גם ביחס לעילה זו יש להפעיל שיקול דעת ואין מדובר בקביעה אוטומטית".

1. הדברים יפים גם בענייננו. לא הוכח, כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיה של התובעת או להונאתה. מעבר לכך, לא הוכחה כל טענה לפיה התובעת הועסקה תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות או עירוב נכסים. העובדה כי בתלושי השכר נפלו פגמים מזכה את התובעת בפיצוי, אולם אינה מחייבת בהכרח הרמת מסך ההתאגדות. לא הוכח דיווח כוזב לביטוח הלאומי ואף לא נטען כי נוכו דמי תגמולים מהתובעת ולא הועברו ליעדם, אלא כי ההפרשות נעשו בחסר.
2. אף לא בוסס חשש שהתובעת לא תצליח לגבות חיובים בהתאם לפסק הדין וממילא, קושי משוער באכיפת פסק דין אינו עילה, כשלעצמו, להרמת מסך ההתאגדות.
3. בנסיבות אלה נדחית התביעה נגד הנתבע 1.

סיכום

1. התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שהנתבעת 2 תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
   1. פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר בסך 5,000 ₪
   2. הפרש פיצויי פיטורים בסך 26,161 ₪.
   3. פיצוי חלף הפרשות לפיצויים בחסר בסך 5,522 ₪.
   4. פדיון חופשה בסך 14,106 ₪.
   5. פיצוי בסך 4,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד בתחילת תקופת ההעסקה האחרונה.
   6. פיצוי חלף הפרשות בחסר לפנסיה בסך 11,625 ₪, כפוף לתנאי פסק הדין לעיל.
2. הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, 10.6.18, ועד ליום התשלום המלא בפועל.
3. טענות הקיזוז של הנתבעים לא נטענו ללא כימות בכתב ההגנה ולפיכך, ומעבר לקביעות במחלוקות לגופן, הן נדחות.
4. התביעה נגד הנתבע 1 נדחית, והתובעת תישא בשכ"ט עו"ד הנתבע 1 בסך 3,000 ₪.
5. מאחר שהתביעה התקבלה בחלקה תישא הנתבעת 2 בשכ"ט עו"ד התובעת בסך 6,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב טבת תשפ"א, (06 ינואר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.