ניתן ביום 26 מרץ 2019

ב"כ המערערים- עו"ד מאיר אבירם

ב''כ המשיבה- עו"ד אודלי-ה גליק

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר יוסף קשי ומר פנחס הומינר; ק"ג 28927-02-12), שבו נדחתה על הסף תביעתם של המערערים, בגדרה עתרו כי במשכורת הקובעת לתשלום גמלתם ייכללו תוספות אחוזיות המשולמות לעובדי הכנסת (להלן – התוספות האחוזיות). עם זאת, בערעור הודיע ב"כ המערערים כי אינם עומדים על תשלום תוספת התייעלות ששולמה על פי החלטת יו"ר הכנסת מיום 1.11.1995, אלא רק על תוספות ששולמו מיום 21.2.2001 ומיום 29.12.2005. לטענתם, למרות כינוין ותשלומן של תוספות אלה במסגרת רכיב "תוספת התייעלות", הן אינן בגדר "תוספת התייעלות" אלא תוספת שכר בגין שחיקת שכר.
2. נציין, כי בין כל אחד מהמערערים לבין המדינה הייתה התדיינות קודמת, ולהשלכותיהן נתייחס בהמשך פסק דין.
3. הרקע העובדתי:
   1. המערער 1 (להלן – פריד) שימש בתפקיד קצין הכנסת, ופרש לגמלאות ביום 30.4.1997 בדרגת ניצב משנה. המערער 2 (להלן – כהן) שימש בתפקיד מפקד משמר הכנסת, ופרש לגמלאות ביום 31.3.1995, בדרגת תת ניצב.
   2. לשני המערערים משולמת פנסיה תקציבית על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל – 1970 (להלן – חוק הגמלאות).
   3. ביום 1.11.1995 הוחלט על ידי יו"ר הכנסת דאז (פרופ' שבח וייס) על תשלום תוספת התייעלות בשיעור של 9%. בהחלטת יו"ר הכנסת הנ"ל הוחרגו מתשלום תוספת התייעלות עובדי הכנסת "המוקבלים למיניהם, וקצין הכנסת ומפקד משמר הכנסת". נוכח האמור, תוספת זו לא שולמה לפריד בעת ששימש בתפקיד קצין הכנסת.
   4. ביום 21.2.2001 נחתם סיכום דברים בין יו"ר הכנסת דאז (אברהם בורג) לבין ועד עובדי הכנסת אשר בו סוכם כי "יועלה שכר עובדי הכנסת כתוספת אחוזית ייחודית, בשיעור של 5.2% על השכר המשולב, באופן של הגדלת תוספת התייעלות" (סעיף 5 לסיכום הדברים מיום 21.2.2001). אין חולק כי תוספת זו לא שולמה לקצין הכנסת ולמפקד משמר הכנסת שכיהנו בתפקיד אותה עת.
   5. ביום 29.12.2005 נחתם סיכום דברים בין יו"ר הכנסת דאז (ראובן ריבלין) לבין ועד עובדי הכנסת, בדבר הגדלת תוספות מיוחדות הנהוגות בכנסת (תוספת פרלמנטרית, תוספת התייעלות ותוספת איזון) מ- 81.88% ל- 89.01%. לצד זאת, בסעיף 4 לסיכום הדברים, נאמר כי "למען הסר ספק, מובהר ומוסכם, כי תוספת השכר לא תחול לגבי עובדים שאינם מקבלים כיום תוספות מיוחדות (תוספת פרלמנטרית, תוספת התייעלות ותוספת איזון) לרבות עובדים המועסקים לפי משכורת כוללת מכל סוג, ועובדים ששכרם הוקבל לשכר שופטים ושכר מנכ"ל". גם לאחר החלטה זו לא שולמו התוספות האחוזיות לקצין הכנסת ומפקד משמר הכנסת שכיהנו בתפקיד.
   6. תביעתו של פריד לתשלום תוספת התייעלות בעד תקופת עבודתו ולהכללתה במשכורת הקובעת לתשלום גמלה נדחתה [עב (י-ם) 300423/97 פריד – יו"ר הכנסת]. ערעור שהגיש פריד על פסק דינו של בית הדין האזורי נדחה [ע"ע (ארצי) 83/03 פריד – יו"ר הכנסת (22.1.2006)].
   7. כהן (ביחד עם עובד אחר) הגיש תביעה להכללת "תוספת התייעלות" במשכורת הקובעת לתשלום הגמלה. בית הדין האזורי ירושלים [תב"ע נז/213 – 12; 25.8.1997] מחק את התביעה מחוסר עילה, בקובעו כי -

"אין מפקד משמר הכנסת הנוכחי מקבל את התוספת נשוא תובענה זו במסגרת משכורתו בפועל, ועל כן לא יכולה התוספת, ממילא, להיכלל בתוך המשכורת הקובעת המשולמת למי שכיהן, ערב פרישתו, כמפקד משמר הכנסת. אין מקום להתיר לתובעים, שהם גמלאים, להתדיין במסגרת כעין 'תביעה נגזרת' באשר לזכותו של מפקד משמר הכנסת הנוכחי לקבל את התוספת במסגרת שכרו".

• 1. למרות פסקי דין אלה, הגישו המערערים ביום 19.2.2012 את התביעה מושא הליך זה, ובה עתרו להכללת התוספות האחוזיות במשכורת הקובעת לחישוב גמלתם. בתביעתם, טענו המערערים כי כל עובדי הכנסת, לרבות עובדי משמר הכנסת, אשר לא מועסקים במשרות המשוות ל"שכר שופטים ולשכר מנכ"לים" זכאים לקבל את התוספות האחוזיות, וכי התוספות נשללו רק מהמערערים, למרות ששכרם שולם על בסיס דירוג דרגה ולא על בסיס "שכר שופטים ושכר מנכ"לים"; התוספות האחוזיות המסתכמות בשיעור של 89.01% הינן הצטברות של תוספות שונות, אשר בכל פעם קיבלו כינוי אחר והמאחד את כולן הוא שהינן תוספות שכר אשר נכללות ב"משכורת הקובעת" לפנסיה על פי חוק הגמלאות; כל העובדים שהתקבלו ומתקבלים לעבודה במשכן הכנסת ומועסקים בדירוג דרגה לרבות עובדי משמר הכנסת המועסקים בדירוג החל על שוטרי משטרת ישראל זכאים לתוספות האחוזיות, ובלבד שאינם מקבלים מהכנסת שכר מושווה לשופטים ולסגני שרים, ומדובר בזכות קוגנטית שאינה ניתנת לוויתור. התביעה הוגשה כנגד משרד האוצר – הממונה על הגמלאות ויו"ר הכנסת דאז, מר ראובן ריבלין.
  2. ביום 17.1.2013 פנה מנכ"ל הכנסת ליו"ר הכנסת במכתב, שבו נאמר כי בעקבות הגשת תביעתם של המערערים נערכה בדיקה מקיפה של הסוגיה, "והסתבר כי, כתוצאה מטעות משרדית, קצין הכנסת הנוכחי, אשר זכה לתוספת התייעלות במסגרת תפקידיו השונים במשמר הכנסת, המשיך ליהנות מתוספת זו גם כשמונה לתפקיד קצין הכנסת ביום 2.11.2010, וזאת על אף האמור בהחלטתו של יו"ר הכנסת לשעבר, ח"כ שבח וייס, מיום 1.11.1995". מנכ"ל הכנסת המליץ ליו"ר הכנסת במכתב הנ"ל לקבוע כי קצין הכנסת אשר על פי תנאי העסקתו זכאי לתוספות הייחודיות הניתנות לכלל עובדי הכנסת (תוספת פרלמנטרית ותוספת איזון) יקבל גם תוספת התייעלות, כשיעורה מעת לעת החל מיום 2.11.2010. עוד נאמר במכתב כי מדיון שהתקיים עולה כי ממתן תוספת זו לקצין הכנסת ייהנו גם גמלאי משמר הכנסת שכיהנו כמפקדי משמר הכנסת או כקציני כנסת וביניהם המערערים.
  3. יו"ר הכנסת קבע בהחלטתו מיום 17.1.2013 כי "על אף האמור בהחלטת יו"ר הכנסת מיום 1.11.1995, קצין הכנסת אשר מקבל את שכרו על פי סולם השכר החל על כלל אנשי משמר הכנסת ונהנה מהתוספות הייחודיות הניתנות להם בכנסת (תוספת פרלמנטרית ותוספת איזון), יהא זכאי גם לתוספת ההתייעלות כהגדרתה בהחלטת יו"ר הכנסת האמורה, כפי ששיעורה יהיה מעת לעת, וזאת החל ממועד כניסתו לתפקיד של קצין הכנסת הנוכחי, קרי 2.11.2010".

1. המערערים ויו"ר הכנסת הגישו הודעה שביקשו ליתן לה תוקף של פסק דין, שלפיה

"בהתאם להמלצת בית הדין, ומבלי שיהא בכך משום הודאה או פגיעה בטענות הצדדים זה כלפי זה, מסכימים המערערים והמשיב 2 [יו"ר הכנסת] כי הערעור נגד המשיב 2 יידחה, וכי המשיב 2 ישלם למערערים באמצעות בא כוחם, סך של 30,000 ₪".

1. בפסק דין מיום 16.6.2014 ניתן תוקף של פסק דין להסכמה בין המערערים לבין יו"ר הכנסת, ותביעתם של המערערים כנגד הממונה על הגמלאות נדחתה על הסף. ערעור על פסק דין זה התקבל [ע"ע 13956-09-14 מיום 12.4.2015] מהטעם שניתן על ידי דן יחיד ולא במותב תלתא. בסעיף 11 לפסק הדין נקבע כי נוכח העובדה שבדיון בערעור לפני המותב ובדיון תזכורת לפני אב"ד לובנו נושאים שונים, לרבות נושאים שלא הועלו ולא נדונו בפני בית הדין האזורי, יודיע ב"כ המערערים לבית הדין האזורי אם הוא מבקש לתקן את תביעתו או להגיש כל בקשה אחרת. בסופו של יום, החליטו המערערים שלא לתקן את תביעתם.
2. בפסק הדין מושא הערעור קבע בית הדין האזורי יש לדחות על הסף את תביעתם של המערערים מחמת מעשה בית דין, השתק בטענת ההפליה, התיישנות ושיהוי.
3. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, מטעמים שיפורטו להלן.
4. בכל הנוגע לאי תשלום תוספת התייעלות לפריד במהלך תקופת עבודתו, חל מעשה בית דין מכוח פסק הדין בהליך ע"ע 83/03, ובכל מקרה תביעה זו התיישנה זה מכבר [השוו: ע"ע (ארצי) 33390-12-12 רות אבילאה – מדינת ישראל (13.11.2014)]. מעבר לכך, בפסק דינו של בית דין זה בעניינו של פריד [ע"ע 83/03] אף נבחנה סוגיית הזכאות לתוספת התייעלות לגופה, ונפסק כי החלטתו של יו"ר הכנסת סבירה, בהתחשב בפער השכר שבין פריד לבין עובדי משמר הכנסת.
5. אין חולק, כי עד שנת 2010 לא שולמו התוספות האחוזיות הנתבעות בהליך זה לקצין הכנסת ולמפקד משמר הכנסת המכהנים. משכך, המערערים לא היו זכאים להכללת התוספות האמורות בשכר הקובע לגמלה. נוכח פסק דינו של בית הדין האזורי [תב"ע נז/213 – 12] מנועים המערערים מלטעון כי התוספות האחוזיות הגיעו לקצין הכנסת ולמפקד משמר הכנסת המכהנים. קביעה עקרונית זו יצרה מעשה בית הדין בעניינו של כהן, ובכל מקרה לטעמנו נכונה היא לגופה. מכאן, שכל עוד לא שולמו התוספות האחוזיות לקצין הכנסת ולמפקד משמר הכנסת המכהנים, לא קמה למערערים עילה לתבוע את הכללת התוספות האחוזיות במשכורתם הקובעת לגמלה. נוכח האמור, אין צורך להידרש לשאלה האם התוספות ששולמו מכוח החלטות יו"ר הכנסת מיום 21.2.2001 ומיום 29.12.2005 היו אכן עדכון של תוספת התייעלות, כעולה מכינוין בהחלטות שמכוחן הוענקו, או תוספות אחרות, כנטען על ידי המערערים. בהתייחס לטענה כי התוספות האחוזיות הן בגדר זכויות קוגנטיות, הרי שהמערערים לא הצביעו על מקור נורמטיבי המבסס טענה זו, שכן התוספות האחוזיות משולמות מכוח החלטות יו"ר הכנסת שבמסגרתן נקבעו גם כללי הזכאות לתשלום, ובכל מקרה כמובהר אין להם מעמד לתבוע זכויות לעובדים הפעילים.
6. אשר לטענה כי המערערים זכאים לתוספות האחוזיות מכוח תשלומן לקצין הכנסת שנכנס לתפקידו ביום 2.11.2010, מכתב המנכ"ל מיום 17.1.2013 והחלטת יו"ר הכנסת ריבלין מיום 17.1.2013 - טענות אלה לא נכללו בתביעתם של המערערים. כאמור, בפסק הדין בהליך ע"ע 13956-09-14 של בית דין זה ניתנה למערערים באופן מפורש אפשרות להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, אולם הם בחרו במודע שלא לתקן את כתב התביעה, למרות מספר הזדמנויות שניתנו להן לעשות כן על ידי בית הדין האזורי. על כן, מנועים המערערים מלטעון לזכאות מכוח עובדות ומסמכים אלה, ואין מקום להתיר הרחבה או שינוי חזית.
7. סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, ערעורם של המערערים נדחה, ואנו סבורים כי לא היה מקום להגשתו. בהתחשב בהיותם של המערערים גמלאים, כל אחד מהמערערים ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

ניתן היום, י"ט אדר ב' תשע"ט (26 מרץ 2019) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.