12 אוגוסט 2022

לפנינו תביעתו של מר סימון בן שטרית כנגד יורשיו של המנוח שמעון ריעני ז"ל, אשר היה בחייו מעסיקו של התובע, וביום 13.7.20, במהלך ההליך המשפטי, הלך לבית עולמו.

הרקע העובדתי ותמצית טענות הצדדים

1. התובע, מר סימון בן שטרית (להלן – התובע), יליד 1951, עבד כנהג מונית כ- 4.5 שנים, החל מיום 01.10.13 (ראה הודעת ב"כ התובע בפרוטוקול הדיון מיום 27.12.18) ועד ליום 17.02.18.
2. לטענתו, תלושי השכר שקיבל הופקו ע"י המנוח בחייו, ואולם בפועל, מי שהעסיקו היה בנו, מר ירון ריעני (להלן – ירון). הוא זה שקבע את תנאי העסקתו, ולמרותו הוא סר במהלך תקופת עבודתו.
3. ביום 17.10.17 נפגע התובע במהלך עבודתו והאירוע הוכר כתאונת עבודה (להלן – הפגיעה). כתוצאה מכך נדרש בהמשך לעבור ניתוח להחלפת ברך שמאל ושהה בתקופת אי כושר למשך 3 חודשים נוספים לאחר הניתוח. בנסיבות אלה, הודיע התובע לנתבעים ביום 17.04.18 כי הוא מתפטר בדין מפוטר בשל מצבו הבריאותי, וזאת בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן – החוק).
4. לחילופין, טען, כי בשל גילו, קמה לו גם הזכות להתפטר בדין מפוטר בהתאם להוראות סעיף 11(ה) לחוק משמלאו לו ביום 01.01.18, 67 שנים.
5. לטענת התובע, במהלך עבודתו נשללו ממנו זכויות שונות, כגון: אי קבלת הודעה על תנאי העסקה, בניגוד לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) ובשל כך תבע פיצוי בסך 10,000 ₪; עוד הסתבר לו כי לא הופרשו לו הפרשות לקרן פנסיה; לא שולמו לו דמי הבראה ולא שולם לו פדיון ימי חופשה עם תום העסקתו.
6. התובע טען עוד, כי במהלך עבודתו לא שולם לו גמול עבודה בשעות נוספות, חרף העובדה שנדרש לעבוד שעות נוספות רבות. בהקשר זה טען, כי עבד בימים א' עד ה' בשעה 07:00 וסיים את עבודתו בשעה 19:00. עוד הוסיף, כי מעולם לא נמסר לו דו"ח שעות עבודה, ואולם, הוא עבד מידי יום לא פחות מ- 3.5 שעות נוספות ובשבוע – 17.5 שעות נוספות. לפיכך, דרש תשלום בסך 138,320 ₪ לפי ערך שעה של 28 ₪ לשעה במכפלת 10 שעות בשיעור 125% ו- 7.5 שעות בשיעור 150% מידי שבוע.
7. יצוין, כי במסגרת כתב התביעה, התובע תבע סכום נוסף בסך של 10,832 ₪ בגין תביעת שיבוב שהוגשה נגדו ע"י חברת אלבר ציי רכב בע"מ בגין מעורבות בתאונת דרכים, ואולם בדיון שהתקיים בפנינו ביום 08.12.21, הודיעו הצדדים כי רכיב זה נמחק בהסכמה.
8. יצוין, כי כתב ההגנה הוגש מטעם המנוח בעודו בחיים ומטעם בנו ירון, ובמסגרתו הועלתה טענה מקדמית מטעם ירון כי יש לסלק את התביעה נגדו על הסף משום שמעולם העסיק את התובע. ירון טען, כי העובדה שניהל את העסק של אביו, אינה הופכת אותו למעסיקו בפועל של התובע. כאמור בפתח הדברים ביום 13.07.20 נפטר הנתבע 1 ואל ירון צורפו יתר אחיו כיורשיו של המנוח.
9. לגופו של עניין טענו הנתבעים כי לא ברור מדוע התובע טוען שסיים את עבודתו ביום 17.02.18, שכן בא כוחו שלח מכתב בעניין רק ביום 17.04.18.
10. מצבו הרפואי של התובע לא הוכחש, אם כי נטען כי לא הוצגו מסמכים המעידים על כך שארעה פגיעה ביום 17.10.17, כטענת התובע.
11. עוד נטען, כי התובע בחר לסיים את עבודתו לאלתר וללא מתן הודעה מוקדמת בטרם קמה לו הזכות להתפטר בשל הגיעו לגיל פרישה, ולמעשה, התובע התפטר בחודש 10/2017.
12. ביחס לרכיבי התביעה האחרים, נטען כי סוכם עם התובע בטרם התחיל לעבוד, כי שכרו וזכויותיו הסוציאליות ישולמו לפי תפוקה וכי הוא יהיה זכאי לתמורה בסך של 40% מסך כל ההכנסות שהתקבלו בקופת המונית במהלך המשמרת היומית, וזאת בכפוף לכך שהתמורה לא תפחת משכר המינימום כקבוע בחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987. עוד סוכם, כי התמורה שתתקבל מעבר לשכר המינימום, תבוא על חשבון זכויותיו הסוציאליות של התובע (סעיף 61 לכתב ההגנה); בנוסף, סוכם כי המנוח יישא במלוא עלויות המונית, לרבות ביטוח, וכל שעל התובע לעשות הוא לנהוג במונית תמורת 40% מההכנסות.
13. הנתבעים הוסיפו כי לאור ההסדר הכספי המתואר לעיל בדבר תשלום לפי תפוקה, סוכם, כי לתובע תינתן גישה מלאה וישירה למנהל החשבונות של המנוח, אשר יסייע לו ככל שיידרש בחישוב התמורה היומית והחודשית. עוד סוכם, כי בשל רמת האמון המיוחדת הנדרשת מהתובע, חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, לא יחול עליו.
14. בנוגע להפרשות לקרן פנסיה, טענו הנתבעים כי התובע נדרש לא פעם להגיע ולחתום על "טפסי פנסיה בכדי לפתוח לו קרן פנסיה בהתאם לדין, אולם, התובע מצדו התעלם והתחמק מביצוע חתימות ופתיחת קרן פנסיה עבורו" (סעיף 62 לכתב ההגנה).
15. הנתבעים הוסיפו בהקשר זה, כי בכל מקרה התובע עבד בהתאם לראות עיניו ולא במתכונת אותה ציין בכתב התביעה.
16. בנוגע לתנאי העסקתו, טענו הנתבעים, כי התובע ידע היטב ואף הסכים מפורשות לשכרו ולתנאי העסקתו ומעולם לא העלה כל טענה בעל פה או בכתב בדבר אי ידיעתו לכאורה את תנאי עבודתו.
17. בסיום כתב ההגנה, העלו הנתבעים טענת קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת מטעם התובע ודרשו כי מכל סכום שייפסק, ככל שייפסק, יקוזז סכום בסך של 5,213 ₪.
18. התובע וירון הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם וביום 08.12.21 התקיים דיון הוכחות במהלכו נחקר כל אחד מהם.

דיון והכרעה

1. נקדים ונדון בשאלה האם יש לראות בירון מעסיקו במשותף של התובע ולאחר מכן, נדון בנסיבות סיום העסקתו של התובע ונפקותן, נדון בסוגיית השעות הנוספות ולבסוף, בסוגיית הזכויות הסוציאליות הנלוות לשכר עבודתו של התובע.

ירון מעסיק במשותף

1. לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים, אנו פוסקים כי יש לראות בירון מעסיקו במשותף של התובע, ונבהיר. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המנוח הוא זה שהיה בעל המונית והוא זה שעל שמו התנהל העסק כפי שבא לידי ביטוי בתלושי השכר של התובע. עוד אין מחלוקת, והעיד על כך ירון באופן ברור, כי בשל גילו של המנוח ומצבו הרפואי בזמנים הרלוונטיים להעסקתו של התובע, ירון הוא זה שניהל את העסק הלכה למעשה. בעדותו בפנינו אישר: "לקחתי אותו לעבודה כי הוא דרש עבודה" (עמ' 21 לפרוטוקול מול שורה 4). מעדותו התקבלה התמונה כי הוא היה המוציא והמביא בכל עניין בעסק, ואילו אביו המנוח הוחתם על מסמכים שעה שנדרשו חתימות פורמליות כגון הודעת הפגיעה של התובע בתאונה. כשנשאל האם לו עצמו היה הסכם העסקה השיב כי עבד עם אביו 12 שנה ואינו צריך הסכם העסקה אתו וכשנשאל האם הוצאו לו תלושי שכר, השיב שכן, אך טען כי לא חשב שהוא נדרש להמציאם כדי להוכיח את הטענה כי הוא עצמו היה מנהל שכיר בלבד.
2. חיזוק לכך שירון הוא זה שהעסיק בפועל את התובע מצאנו גם בעדותו של התובע בפנינו: "אני לא מכיר את המנוח בכלל. אני מכיר רק את ירון. ביחס למנוח, מה לי ולו אולי פעמיים לקחתי אותו לבקשת ירון עם העוזרת שלו כי הוא היה מבוגר." כשנשאל האם הוא טוען שלמעשה הועסק הן ע"י המנוח והן ע"י ירון, השיב: "אני לא הכרתי את האבא. הוא פשוט רשום בתלוש המשכורת. את האבא אני לא מכיר. בגילו לא היה אפשר לדבר איתו על כלום" (עמ' 11 לפרוטוקול מול שורה 5 ואילך). עדותו זו של התובע לא נסתרה.
3. לסיכום, מן הראוי היה שירון, שטען שתפקידו הצטמצם לתפקיד ניהולי בעסק, יניח תשתית ראייתית לכך שהוא אכן היה "רק" שכיר, ודי היה בראיה מינימלית כגון תלושי שכר, שלדבריו הוא עצמו קיבל לכאורה מעסק, ואולם, בהיעדר תלושי שכר, הסכם העסקה או כל ראיה אובייקטיבית אחרת, אנו פוסקים כי לא נסתרה טענת התובע, לה מצאנו חיזוק בעדותו של ירון עצמו, כי ירון מעסיק במשותף עם אבין המנוח.

התובע זכאי לפיצויי פיטורים

1. מחומר הראיות שהוצג בפנינו ע"י התובע, עולה כי הוא אכן נאלץ להפסיק את עבודתו בעקבות הפציעה שממנה סבל בעקבות הפגיעה מיום 17.10.17. מסקנה זו מתבקשת מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו של התובע, ושתוכנם לא נסתר. במסמכים אלה חוזרת הקביעה כי התובע אינו מסוגל לעבוד בעבודתו או בעבודה מתאימה אחרת. ויודגש, כי אין מחלוקת ביחס לקרות התאונה עצמה ואין מחלוקת כי המונית נלקחה מהתובע בתקופת אי הכושר הארוכה בה שהה, על מנת שתוכל להמשיך ולייצר הכנסה לנתבעים. זאת ועוד. הוכח כי התביעה לקבלת דמי פגיעה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי היתה חתומה ע"י אחד משני הנתבעים (ירון הכחיש כי זו חתימתו וטען כי אביו חתם על הטופס).
2. לאור האמור לעיל, אנו פוסקים כי יש לראות בתובע כמי שהתפטר מחמת מצבו הבריאותי ועל כן, זכאי לפיצויי פיטורים. כתוצאה מכך, ובנסיבות התפטרותו של התובע, אנו דוחים את טענת הקיזוז שהועלתה ע"י הנתבעים בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

התובע לא זכאי לגמול שעות נוספות

1. לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות, וזאת משום שמתכונת העבודה לה טען התובע בכתבי הטענות, הופרכה, והוא הודה כי עבד במתכונת עבודה גמישה, בה הוא זה שקבע במידה רבה את אורך יום עבודתו. להלן נימוקינו.
2. בתחילת עדותו בפנינו טען התובע: "קיבלו אותי לעבודה, עבדתי מהשעה 06:45 עד השעה 16:00 וזהו. הוא ביקש ממני לעבוד שעות נוספות. אני באתי לעבוד שכיר הוא אמר לי שזה רק 8 שעות. הוא אמר שאני צריך לקחת את הילדים. בשעה 16:00 הייתי צריך לפזר 4 ילדים. אני הגעתי הביתה אחרי הפיזור הזה בשעה 18:15 לערך וכך זה היה כל יום במשך שנתיים ראשונות" (עמ' 10 לפרוטוקול מול שורות 15-18).
3. בהמשך עדותו, לשאלת בית הדין, הבהיר: "כאשר שואלים אותך לגבי היום שאתה מתחיל בשעה 16:28 אתה רוצה לנסח את התשובה או שזה יום שהתחלת לעבוד בשעה הזאת? אני משיב שלפעמים הייתי יושב מהשעה 14:00 עד השעה 17:00 אני לא יכול להדפיס. לפעמים גם שלוש שעות הייתי עומד בתחנה ללא נסיעה אחת ולא היתה עבודה. לשאלת בית הדין היו לי קווים ועליהם לא מוציאים "זדים" לשאלת בית הדין הקווים הם בבוקר. למשל: חברת חשמל ועוד לקוחות אחרים זה תלוי באיזה שעות הם צריכים הסעות. היו הסעות של אק"ים. הקווים האלה רשומים אצל ירון שהוא לוקח את הנסיעות מחברת ההסעות ואני לא צד בתשלומים האלה והייתי מתחשבן איתו אחר כך" (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורות 1 עד 9).
4. כשנשאל האם היו פעמים בהם לא נדרש להסיע את הילדים בקו ההסעות, השיב: "היו לפעמים גם שבוע שלא לקחתי אותם". והבהיר: "אני הייתי נוסע כל יום. לפעמים היו מחזירים אותי ריק. מדובר בתלמידים ולא תמיד כולם היו רוצים לנסוע איתי וללכת לבית הספר. אני לא ידעתי מראש בבוקר אם יבואו או לא ולכן לא נסעתי. לגבי החזרה ידעתי שאין מה להחזיר אם אין תלמידים בבוקר". לאחר מכן הוסיף: "מלא פעמים קרה שלא נסעתי להסיע את הילדים. אי אפשר לדעת מראש. בשעה 06:45 הוא היה שולח אותי לכל מיני מקומות כמו לתל-מונד ועוד".

כשנתבקש לתאר את מסלול נסיעתו בבוקר, השיב: "הייתי יוצא בשעה 06:15 מהבית כדי להגיע להרצליה ב- 06:45 לוקח את התלמידים, היו שלושה פלוס סייעת אחת וכל אחד מהם היה בקצה אחר של העיר. לוקח אותם ל בית הספר שזה היה במכמורת, בבית ינאי ואז לוקח אותם ומגיע ב- 07:50 לערך לבית הספר ומוריד אותם. אחר כך הייתי נוסע לבית יהושוע לרכבת יש עמדה והייתי מחכה בתור לנסיעה. לפעמים אתה יוצא אחרי 10 דקות ולפעמים אחרי שלוש שעות לנסיעה. כל הזמן אמרתי לו שיביא לי עוד קווים והוא אמר לי תילחם".

1. כשנשאל מה עשה במהלך היום כאשר לא היתה לו עבודה, השיב: ""מתי שלא היתה עבודה הייתי אוכל. אין הפסקה פיזית. אני הייתי הולך לשירותים בתחנת דלק. הייתי כל היום תקוע בעבודה. אני הייתי נרשם בעמדה ומחכה", ובהמשך כאשר עומת עם ימים רבים בהם כלל לא עבד, השיב: "אולי זה היה חג. תמשיך הלאה אני עברתי שתי ניתוחים בתקופה הזאת". כשנשאל מתי הוא פתח את המונה, השיב: "זה תלוי בעבודה. אני לא הייתי פותח את זה סתם", וכשנשאל האם ישב יום שלם בבית יהושוע מבלי לעשות דבר, השיב: "כן, ימים לא עבדתי. הוא יודע את זה ואני הייתי מתלונן על זה שייתן לי עבודה".
2. כשנשאל האם ירון העיר לו על כך שהוא מסיים את יום העבודה מוקדם, השיב: "כן היה פעמים שאמר לי. זה לא היה קבוע" והוסיף: "הוא שאל אותי ואמרתי לו שאין עבודה והלכתי הביתה. לשאלתך זה קרה מידי פעם שאין עבודה".
3. כשנשאל האם ניהל את הזמן שלו באופן עצמאי, השיב: "אמרתי לך היתה לי עמדה והיה שם סדרן ואם היה מקבל טלפון הוא היה שולח אותי והייתי יוצא מהעמדה והולך לטלפון של המשרד. יש לירון סדרן. לשאלת בית הדין הייתי מקבל מהסדרן נסיעות. הוא היה שולח אותי למשימות לכל מיני אזורים בארץ. הייתי כפוף אליו, לי לא היה טלפון לקבל טלפונים". כשעומת עם העובדה שביום מסויים נהג 37 קילומטר בלבד, השיב: "יש ימים שלא עשיתי 10 קילומטר" והבהיר: "אותו יום כנראה לא היו קווים. יכול להיות שהיינו בחופש והילדים היו בחופש. תגיד לי באיזה חודשים במדויק. אולי זה היה יולי אוגוסט". כשעומת עם העובדה שמדובר בחודש פברואר, השיב: "היו גם חגים בתקופה הזאת ואין עבודה בחגים".
4. כשנשאל כיצד אם כן הוא דורש גמול שעות נוספות עבור ימים לא עבד 12 שעות והתבקש להסכים כי מדובר בעבודה גמישה, השיב: "זו עבודה דינמית , זאת מונית" (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורה 2 עד עמוד 16 מול שורה 30).
5. כשנשאל ע"י בית הדין בהמשך, האם ניתן להניח שכאשר היה עייף מידיי, הוא החליט כי הוא לא ממשיך לעבוד, השיב: "אני משיב שהיה סדרן ואם הוא היה אומר לי תלך הביתה, אמרתי לו שאם יש לו נסיעה שאני צמוד ויגיד לי ואני אבוא. לשאלת בית הדין : האם אמרת לו שאתה הולך הביתה נניח באמצע היום מכל מיני סיבות וארז אמר לך תישאר בעמדה ושאתה לא הולך? אני משיב אמרתי לו שאני בבית ואם יש נסיעה אני אבוא. לשאלת בית הדין: אתה הלכת הביתה ביום שכזה ואתה ישבת בבית ופתאום בשעה 17:00 לצורך הדוגמא יש טלפון מארז יכולת להגיד לו שאתה לוקח את הנסיעה ויכול להיות שאמרת לו שאתה עייף ואתה לא יכול? אני משיב שהייתי אומר לו שיבדוק אופציות ואם אין לו אני יוצא לעבודה. לשאלת בית הדין: אני מבין שהייתה גמישות מסוימת. כשאמרו לך תשמע יש נסיעה אתה לקחת אותה וזה בסדר אבל היתה לך אופציה להגיד שאתה עייף ולא לעבוד נכון? אני משיב שלא היתה לי אופציה כי הסייעות של תל-מונד היו מתחת לבית שלי. היו ימים שבשעה 16:00 ולפעמים בשעה 16:45 הייתי צריך לקחת אותן. לשאלת בית הדין עד השעה הזאת הייתי יכול לנוח בבית. אני הייתי יורד בשעה 16:00 ומפזר את הגננות בתל-מונד שם הם גרו".
6. ולבסוף כשנשאל ע"י בית הדין האם ברגע מסויים הוא היה יכול להחליט אם הוא נוסע הביתה או נוסע לעמדה, השיב: "הייתי מרים את הטלפון לסדרן ולרוב היו לו נסיעות. מיוזמתי הייתי עושה את זה" (עמ' 16 לפרוטוקול מול שורה 32 עד עמ' 17 מול שורה 17).

סיכום ביניים

1. מן המקובץ מתקבלת התמונה העובדתית הבאה: לתובע היו קווי הסעות קבועים בבוקר ובשעות אחרי הצהריים. בפרק הזמן שבין הבוקר לאחר הצהריים, התובע ביצע נסיעות לפי דרישה והיה אדון לעצמו בכל הקשור להחלטה האם לקבל נסיעה אם לאו. התובע אף היה רשאי לשהות בביתו ולהמתין לקריאה מהסדרן, קריאה אותה היה רשאי, על פי שיקול דעתו, לקבל או לדחות. ברי, כי התובע היה מעוניין לעבוד כמה שיותר שעות ולבצע כמה שיותר נסיעות על מנת להגדיל את רווחיו, ואולם, בשום שלב לא נטען כי ירון או מישהו אחר הציב בפניו דרישה לעבודה בשעות ארוכות. זאת ועוד. יומו של התובע היה גמיש גם במובן זה, שלעיתים לא התקיימו נסיעות כמתוכנן, כמו במקרה של שלושת הילדים שהסיע וכדברי התובע, הוא התלונן לא פעם בפני ירון שייתן לו עבודה.
2. כידוע בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (29.03.17), פסק בית הדין הארצי, בין היתר, כי על העובד הטוען כי עבד שעות נוספות לעמוד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית, והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, הרי שכבר בנקודת זמן זו – הסמוכה לתחילת הדיון - עובר נטל השכנוע לכתפי המעסיק. נטל זה ימשיך לרבוץ עליו אם תמצאנה בתום הדיון כפות המאזניים מעויינות, ואזי מכוח היפוך נטלי השכנוע תוטל על המעסיק החבות לתשלום שעות נוספות.
3. עוד נפסק כי לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן להבחין בין 4 מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות: המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח; המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות"; המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות; המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה.
4. המקרה שבפנינו נכנס לקטגוריה הרביעית, שכן גרסתו של התובע כי עבד בשעות נוספות, נמצאה בלתי מהימנה ומעדותו שלו הסתבר כי מתכונת העבודה שלו היתה גמישה וכי למעט השעות הקבועות בהן הסיע נוסעים קבועים, הוא זה שקבע האם יעבוד שעות נוספות, אם לאו.
5. לאור קביעתנו זו, מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבעים, לפיה בשל מידת האמון האישי שנדרש מהתובע, הוא מוחרג מתחולתו של שעות עבודה ומנוחה, ואולם, נציין כי אנו דוחים טענה זו עקרונית, שכן כידוע מדובר בחריג לכלל ולכן נטל ההוכחה כי נתמלא החריג, רובץ לפתחו של המעסיק (דב"ע מט/2-7 מישל רבות נגד הורמון שירותי אחזקה פד"ע כא 117.). בנוסף, המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק (ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ נ' מנחם טל, פד"ע לה 703). באשר לתחולת החריג הראשון נקבע בפסיקה, כי הסממנים לבחינתה של "המידה המיוחדת של האמון האישי, הם בין היתר, גובה שכרו של העובד, נגישותו למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה ומעמדו אצל המעביד" ⁽ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ (14.10.07)). כל אלה אינם מתקיימים ביחס לתובע.
6. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את רכיב התביעה המתייחס לשעות נוספות.

התובע זכאי לתשלום זכויות סוציאליות

1. אנו דוחים את טענת הנתבעים, לפיה שכרו של התובע כלל את כל ההפרשות הסוציאליות, ונבהיר, כי ראשית לכל, הדבר עומד בניגוד להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, האוסר שכר כולל וקובע, כי: "עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה".
2. שנית, לא הוצג בפנינו הסכם עבודה ולמצער, אף לא הודעה על תנאי העסקה ולכן, אין כל אינדיקציה כי הדבר היה מוסכם על הצדדים. ירון העיד בפנינו כי כך מקובל בענף, וכי על בסיס נוהג זה התובע התקבל לעבודה. ובכן, ככל שכך היה הדבר, מדובר בנוהג המנוגד לדין.
3. לאור האמור לעיל, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה, פדיון ימי חופשה והפרשות פנסיוניות. בנוסף, התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, והעובדה שתנאי ההעסקה סוכמו איתו, כפי שהעיד בפנינו ירון, אין בה כדי לפטור את המעסיק מלעמוד בחובה הקבועה בחוק.

דמי הבראה

1. הנתבעים לא חלקו על חישוביו של התובע ובמסגרת סיכומיהם שבו על הטענה העקרונית כי שכרו של התובע כלל את הרכיב הנ"ל. לאור האמור לעיל, ומשלא מצאנו טעות בחישובי התובע, אנו פוסקים לו סכום של 9,072 ₪ בגין פדיון דמי הבראה, ונציין, כי הצדק עם התובע בנוגע לתקופת ההתיישנות של רכיב זה, כפי שפירט בסיכומיו.

פדיון חופשה שנתית

1. הנתבעים לא הציגו יומן חופשה, ולמעשה, הראיה היחידה ממנה ניתן ללמוד על זכאותו של התובע היא תלושי השכר. בהתאם לתלוש השכר האחרון מחודש 09/2017 עמדו לרשות התובע 42 ימי חופשה בלתי מנוצלים.
2. אנו דוחים את האמור בסעיף 32 לסיכומי הנתבעים משום שלא מצאנו כל אסמכתא לאמור שם, זאת מעבר לעובדה שמשום מה הנתבעים כללו גם ימי חוג וימי מחלה. כך או כך, לא ברור מדוע הנתבעים טענו את האמור בסעיף זה לראשונה במסגרת סיכומיהם ומדוע לא ראו לנכון לצרף לתצהיר העדות הראשית מטעם ירון את "דפי ההתחשבנות" שלטענתם נערכו בינו לבין התובע.
3. בכתב התביעה מטעמו תבע התובע פדיון של 16 ימים (סעיף 23.5 לכתב התביעה) בסך כולל של 11,138 ₪.
4. אין בידינו לקבל חישוב זה, שכן התובע עבד 5 ימים בשבוע ולכן, ערך יום עבודה צריך להיות המנה המתקבלת מחילוק של השכר הקובע (5,221 ₪) ל- 22 ימים, היינו 237.30 ₪. סכום זה במכפלת יתרת ימי החופשה הבלתי מנוצלים (42) נותן 9,966.60 ₪ בלבד, ולכן זהו הסכום שאנו פוסקים לטובת התובע בגין רכיב זה.

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד

1. אין חולק כי לתובע לא ניתנה הודעה על תנאי העסקה ואף לא נחתם עמו הסכם עבודה. הדבר עומד בניגוד להוראות חוק הודעה לעובד והתובע זכאי לפיצוי כספי בשל כך. לאור האמור לעיל, וכמקובל במקרים כגון זה, אנו פוסקים לתובע פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין רכיב זה.

הפרשות לפנסיה

1. אין חולק כי לתובע לא הופרשו סכומי כסף כלשהם לקופת פנסיה, ובסיכומיהם, טענו הנתבעים, כי הואיל ולתובע לא היתה קופה פעילה כאשר החל לעבוד, זכאי הוא לסכום כולל בסך של 13,302 ₪, כמפורט בחישוב שצירפו לסעיף 41.
2. אנו מבכרים את חישובי הנתבעים, באשר החישוב של התובע אינו לוקח בחשבון את העובדה שבתחילת העסקתו, לא היתה לתובע קופת פנסיה פעילה, ופוסקים לו בגין רכיב זה סכום בסך של 13,302 ₪.

פיצויי פיטורים

1. משפסקנו כי התובע היה רשאי להתפטר בדין מפוטר בשל מצבו הרפואי, זכאי הוא לפיצויי פיטורים, ומקובל עלינו החישוב שהציג בסעיף 23.1 לכתב התביעה – חישוב שהנתבעים לא חלקו עליו. לפיכך, אנו פוסקים לו פיצויי פיטורים בסך 22,801 ₪.

אחרית דבר

1. הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע את הסכומים הבאים:
2. דמי הבראה – 9,072 ₪;
3. פדיון חופשה שנתית – 9,966 ₪;
4. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – 3,000 ₪;
5. הפרשות לפנסיה – 13,302 ₪;
6. פיצויי פיטורים – 22,801 ₪.
7. כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
8. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

ניתן היום, ט"ו אב תשפ"ב, (12 אוגוסט 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.