1. עסקינן בתביעה כספית בסך 61,302 ₪, הפרש בין סכום הנזק לרכב התובע, לבין הסכום ששילמה לו הנתבעת. דין התביעה להתקבל במלואה.
2. אין מחלוקת, שביום 22.1.18 עמד רכבו של התובע בחנייה. רכב מסוג סיטרואן ברלינגו, המבוטח ע"י הנתבעת, נסע לאחור ופגע בו. אין מחלוקת על אחריות נהג הברלינגו לקרות הנזק. כאמור, הנתבעת הכירה באחריות ושילמה לתובע סכום שאינו שנוי במחלוקת, בסך 18,730 ₪, מתוך סך נזקיו הנטענים – 80,032 ₪ (הכוללים את עלות הנזק, שווי ירידת ערך ושכ"ט שמאי – חוו"ד שמאי נספח 2 לתביעה).
3. אין חולק, כי ביום 5.2.18 מכר התובע את הרכב לצד ג'. לטענתו, לאחר מכן ביקשה הנתבעת לבדוק את הרכב לצורך עריכת חוו"ד שמאי מטעמה, אולם צד ג' סירב להעמיד את הרכב לבדיקה.
4. הנתבעת טוענת שהתובע גרם להיזק ראייתי, לא העמיד רכבו לבדיקתה חרף דרישותיה ולאחר מכן הודיע שמכר אותו. לכן, איננה מחויבת לשלם לתובע את מלוא הסכומים שדרש, או סכום כלשהו, כאשר נמנעת ממנה היכולת לאמת את עלות הנזק. על כן ביקשה לדחות התביעה.
5. עם הגשת כתב ההגנה, ביקשה הנתבעת מבית המשפט להורות לצד ג' לאפשר את בדיקת הרכב. הבקשה הועברה לתגובת צד ג', שלא השיב עד כה. התברר כי דבר הדואר הוחזר כ"לא נדרש" והנתבעת הודיעה כי תפעל לביצוע מסירה אישית. בסופו של דבר אותר מענו של צד ג' וההחלטה נמסרה לו (על דרך הדבקה) ביום 17.12.18. על יסוד המסירה ובהיעדר תגובה, הוריתי לצד ג' לאפשר לנתבעת לבדוק את הרכב. דא עקא, שהנתבעת לא ניצלה בסופו של יום את זכותה לממש את הצו.
6. בעדותו בבית המשפט, סיפר כי עובר לתאונה החזיק ברכב שנה וחצי לערך. לדבריו רכש אותו מהבעלים הראשון לאחר ביצוע בדיקה שיצאה תקינה. כמו כן העיד, כי למיטב זכרונו הרכב היה תקין ללא פגמים וליקויים: "על סמך זכרוני, לא היו תאונות ברכב". נוסף לכך העיד כי הוא היחיד שעשה שימוש ברכב זה. עדות התובע לא נסתרה בכל דרך. ודוק, התובע לא נחקר כלל לעניין דרישת הנתבעת להעמיד את הרכב לבדיקתה. כך, לא נסתרה טענת התובע שפנתה אליו בענין זה (באמצעות סוכן הביטוח), רק לאחר שנמכר הרכב (סע' 2 לכתב התשובה).
7. הנתבעת לא העידה איש מטעמה. אף לא ביקשה את התייצבות שמאי התובע להיחקר על האמור בדו"ח שערך. הנתבעת התנגדה לבקשת ב"כ התובע, לבטל את ישיבת ההוכחות, לאחר שנודע כי הצו לבדיקת הרכב לא מומש, ועמדה על שמיעת עדים. דא עקא, לא הביאה איש להעיד מטעמה.
8. למעשה, בהעדר כל ראיה מטעם הנתבעת (ואף בהתעלם מכך שלא הביאה, ולו את נציג הנתבעת להעיד), לא נסתרו כלל ועיקר הטענות העובדתיות שהביא התובע, לרבות חווה"ד מטעמו, המעידה על שווי הרכב לפני התאונה, ערך הנזק ושווי ירידת הערך. התובע מסר תצהיר, העיד בחקירה שכנגד, צירף חוו"ד שמאי שחקירתו הנגדית לא נדרשה, ותמך טענתו למכירת הרכב, מועדה וגובה התמורה, בהסכם המכר (נספח 4 לתביעה).
9. להבדיל מכך, הנתבעת לא הוכיחה טענתה להיזק ראייתי. היא לא נתנה טעם מדוע לא נבדקה חוות דעתו של שמאי התובע, בידי שמאי, לא נתנה נימוק משכנע לאי מימוש הצו לבדיקת הרכב (בו נקבתי מועד לביצוע הבדיקה), לא הביאה כל עד אחר לעדות (לרבות צד ג' או חוקר שניסה כביכול לתאם עמו מועד לבדיקת הרכב), לא הוכיחה פניותיה לתובע, בדרישה להעמדת הרכב לבדיקתה, ובפרט לא את מועדן.

לו ביקשה להוכיח את טענתה לסירוב התובע לבדיקה, הייתה יכולה לעשות זאת בנקל ע"י עדות נציג מטעמה, או באמצעות סוכן הביטוח שטיפל בתביעת התובע. לא די שלא הביאה את אלה לעדות, לא הציגה, ולו כראשית ראיה, מסמך המתעד את פניותיה לתובע בהקשר זה. זו אף זו, כאמור – ניתנה לנתבעת זכות מלאה לבדוק את הרכב בחזקת צד ג' ולשם כך ניתן צו שיפוטי מפורש, ולבקשתה. ברם, הנתבעת לא עשתה בו שימוש ולה הפתרונים. טענתה הכללית והסתמית שצד ג' מסרב לשתף פעולה נטענה מן הפה ולחוץ, ללא כל סימוכין וללא הסבר מדוע לא נעשה שימוש מיידי בצו.

1. הטוען להיזק ראייתי עליו הראיה. הנתבעת כשלה בהוכחת טענתה זו.
2. נוכח האמור, התביעה מתקבלת במלואה. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע 61,302 ₪, בצירוף אגרות בית המשפט כפי ששולמו ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. בקביעת סכום שכר הטרחה, התחשבתי בכך שהנתבעת התנגדה לביטול ישיבת בית המשפט והגשת סיכומים בכתב, הגם שלא הייתה לכך כל הצדקה.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ט, 08 יולי 2019, בהעדר.