לפניי התנגדות לביצוע תביעה, בגין חוב שנצבר בחשבון המבקשת והמורכב מיתרה בחשבון עובר ושב והלוואות, שהועמדו לפרעון מיידי.

המבקשת פתחה את החשבון עוד כשהיתה נשואה, בשנת 2012 הפכה לבעלת החשבון היחידה (מש/1, מש/2, מסמכי פתיחת חשבון מיום 8/11/12), התגרשה בשנת 2014, וביום 6/3/14 נתנה לאביה יפוי כח לפעול בחשבון (מש/3).

כעת טוענת המבקשת כי לא היתה מעורבת בניהול החשבון עקב חרדה כלכלית, שנבעה מגירושיה, והפקידה את ניהול החשבון בידי אביה (פרוטוקול, עמ' 4, שורות 9-10). בדיון התברר כי בחשבון נעשו פעולות על ידי המבקשת, הלוואה מיום 9/6/13 בעצמה והלוואה מיום 16/3/14 בהנחיית אביה (נספחים ב1 וב2 לכתב התביעה, פרוטוקול, עמ' 1, שורות 14-16), וכן נעשו פעולות לטובת המבקשת, כגון תשלום לקייטנה של ילדיה. לטענתה אביה מיופה הכח פעל בחשבון כבעל חשבון ומשך צ'קים ונטל הלוואות לשימושו האישי. המבקשת מציינת כי המשיב היה מודע לכך, ולא יידע אותה עד חודש אוקטובר 2017, אף שהפעולות לא היו מתאימות למצב החשבון, אליו נכנסו רק דמי מזונות בשיעור 2,700 ₪ לחודש וגם זאת לא באופן סדיר.

המשיב טוען כי האחריות למתן יפוי הכח ולפעולות המורשה רובצת על כתפי המבקשת, כי לא היה בפעולות, הלוואות בסכומים קטנים יחסית ומשיכות צ'קים, משום פעולה חריגה האמורה להדליק בעיני המשיב "נורה אדומה". הוכח בדיון כי לחשבון היו גם הפקדות כספים משמעותיות מבני משפחה כולל האב ותשלומים לקיטנה ולקיבוץ החותרים, בו מתגוררים הן המבקשת והן האב. על כן המבקשת אינה מתארת נכונה את התנהלות החשבון.

הוכח כי בחודש אוקטובר 2017 ולאחר מכן נוהל משא ומתן בין האב לבנק ובין הבנק למבקשת על מנת להעביר את החוב והחשבון על שם האב (תמליל שיחה, נספח ה' להתנגדות), ועוד התברר כי בין האב למבקשת קיים סכסוך משפחתי (תכתובת בין עורכי דין, נספח ו' להתנגדות).

לאחר ששמעתי את החקירה הנגדית, קראתי את המסמכים ושמעתי את סיכומי הצדדים, אני קובעת כי הגנת המבקשת קלושה ודחוקה. התנהלות החשבון אינה דומה למקרים, שהוכרו בפסיקה ככאלה המקימים חובה של המשיב להתריע בפני בעל החשבון על פעילות חריגה של מיופה הכח. המבקשת מאשרת כי מרגע מתן יפוי הכח לא התעניינה בחשבון, אליו הוכנסו דמי המזונות שלה, ידעה על הכספים, שהופקדו לטובתה על ידי סבה, והסמיכה את אביה לפעול לטובתה.

למבקשת אחריות גם כלפי המשיב, ולא מצאתי בתמליל אישור לטענתה כי המשיב ידע כי האב, מיופה כח, מנהל את החשבון כבעלים ובניגוד ליפוי הכח.

הפסיקה ביססה את חובת הזהירות של הבנק, המחייבת אותו ל"פקפק" בפעולות שמבוקש לבצע בחשבון הלקוח בשניים: חשש למרמה בפעילות מורשה והיות הפעולה חריגה (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס נ' פרוסט, פ"ד מז (5) 40). בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בת"א (מחוזי תל אביב יפו) 2150/08 מזרחי נ' הרן (8.7.2013, פורסם בנבו), הוכרה רשלנות הבנק בשיעור 50% מיתרת החוב שנוצרה עקב עיסוק של בחור צעיר וחסר נסיון במסחר באופציות (שוק המעו"ף) בחשבון אמו. פסק הדין שונה על ידי בית המשפט העליון בע"א 6934/13 בנק מזרחי טפחות נ' אורלי הרן, (19.2.2015, מופיע בנבו). בפסק דין, שניתן על דרך הפשרה תוך קביעת הטווח 10% עד 30%, שיעור האשם התורם של הבנק נקבע על 25%, אך הרציונל נשאר בעינו.

אין הדבר דומה למקרה דנן.

המבקשת ביקשה וקיבלה דפי חשבון מחודש ספטמבר 2013 עד סוף שנת 2017 (נספח ד' להתנגדות) וסימנה בדיעבד איזה פעולות עשה האב מיופה כח לטובתו ואיזה לטובתה.

"יש להבחין בין פעילות בחשבון לבין התחייבות כלפי הבנק מכוח חתימה על הסכם לפתיחתו. אין חולק כי יכול שאדם לא יהא פעיל כלל בניהול החשבון ולא יבצע בו אף פעולה, אלא, ימנה מיופה כוח לפעול בחשבונו. ברור כי אין בכך כדי לגרוע מהתחייבותו הבסיסית של אותו אדם כלפי הבנק, על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים. אכן, יכול שיהיו לאותו אדם טענות כלפי מיופה כוחו בדבר ביצוע פעולות לא מורשות או חורגות מגדר ההרשאה, אולם טענות אלו הן במישור היחסים הפנימיים שבין אותו אדם לבין מיופה כוחו, ואין להן דבר וחצי דבר עם הבנק" (בש"א (שלום הרצליה) 2153/05 נדיר נ' הבינלאומי, 22.2.2006, פורסם בנבו).

ניתן ללמוד על הדרישה מהבנק במקרה של פעולה לפי יפוי כח של אבי המבקשת בהשוואה לבני זוג, כפי שנקבע בע"א (מחוזי תל אביב יפו) 2989/02 גאולה עצמון נ' דיסקונט, 12.11.2007, לא פורסם):

"אין לקבל את טענות המערערת כיון שפרשת פרוסט שונה בתכלית מהאמור בענייננו, שם דובר על צד זר לחשבון המשותף שביצע בו פעולות לטובתו ובתוך כך גרם לבני הזוג נזקים כספיים. במקרה דנן מדובר על שותף בחשבון ובן זוגה של המערערת שלפי טופס פתיחת החשבון היה מורשה לפעול בחשבון כפי שפעל. כפי שפרטנו בהרחבה, במקרה זה לא הייתה לבנק כל סיבה לחשוב שמדובר בפעילות חריגה".

כזכור "פרשת פרוסט" מתייחסת לדנ"א 1740/91 ברקליס נ' פרוסט, פ"ד מז(5), 31, כפי שאובחן ע"י ההרכב הנכבד.

פסק הדין המחוזי אושר ברע"א 10815/07 גאולה עצמון נ' דיסקונט, 13.5.2008, תקדין-עליון 2008(2) 2477, ובקשת רשות הערעור השני נדחתה בפסק דין, המסתיים במילים, היפות גם לכאן: "...ועם כל הצער הנובע ממצבה העגום של המבקשת, אין בידי להיעתר לבקשה".

בשל הגישה המקלה בעניין מתן רשות להתגונן (ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ,15.6.2009, פורסם בנבו), לא תחסם דרכה של המבקשת מהוכחת טענותיה, אך בהתחשב בתמונת המצב, שעלתה מכל הראיות שהובאו עד כה, אני קובעת כי הרשות להתגונן תינתן בתנאי הפקדה של סכום צנוע, 10,000 ₪, כ-25% מקרן סכום התביעה. סכום זה, לפי הערכת המבקשת (סעיף 27 לתצהיר) משקף את אחוז הפעולות שעשה מיופה הכח שלה בניגוד ליפוי הכח. בהחלטתי בחרתי גם להקל עם המבקשת, ולא לחייבה מיידית בפסק דין על סכום זה או בהפקדה משמעותית יותר, המשקפת את קלישות הגנתה, וזאת על מנת שלא למנוע ממנה את האפשרות לנצל את הרשות, שניתנה על תנאי, עקב קושי כלכלי.

על כן, ככל שתפקיד המבקשת את הסכום 10,000 ₪ עד ליום 31/1/19, תינתן לה רשות להתגונן בפני התביעה לסכום קצוב בטענותיה בתצהיר. לא יופקד הסכום במועד, תידחה הבקשה.

הוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך דין בגינה יקבעו בפסק הדין הסופי ולפי תוצאתו.

ניתנה היום, כ"ב טבת תשע"ט, 30 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.