1. לפניי תביעת שיבוב במסגרתה מבקשת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה סך כולל של 12,256 ₪, בגין נזקים שנגרמו לרכבה מסוג סקודה (להלן: "הפרטית"), בעת שחנה בחנייה מוסדרת, על ידי פגיעת רכבו המסחרי של הנתבע –מסוג טויוטה קוסטה (להלן: "המסחרית"), בתאונה שקרתה ביום 30/05/17 ברחוב ישעיהו 11 בנתניה.

תמצית טענות התובעת

1. לפני התאונה, חנתה הפרטית בחניה מוסדרת, במקביל למדרכה. נהג הפרטית בני גז (להלן: "בני"), חזר לפרטית כדי לקחת את הארנק של. הוא פתח את דלת הנהג, הכניס את ראשו והקפיד לסגור את הדלת עד כמה שניתן, כך שהדלת נשארה מעט פתוחה. הוא גחן כלפי מושב הרכב, כדי לקחת את הארנק שהיה בין מושב הנהג למושב שלידו. זה היה במשך מס' שניות בהן הגיעה המסחרית במהירות, בחוסר זהירות, מבלי שימת לב למתרחש בדרך, פגעה בפרטית וגרמה לה את הנזקים מושא התביעה. למרבה המזל, בני לא נפגע בתאונה.

תמצית טענות הנתבע

1. לטענת הנתבע (להלן: "אליהו"), הוא נסע ברכבו מסחרית סגורה, במורד הכביש, במהירות ממש אפסית, שכן מדובר ברחוב צר מאד בו חולפים גם אוטובוסים. הוא הגיע, מטרים בודדים לפני המקום בו חנתה הפרטית בחניית נכה, במרחק רב מהמדרכה. דלת הפרטית נפתחה בבת אחת במלואה, בניגוד לתקנה 80 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, ללא כל התחשבות בתנועה בכביש. הוא "שבר את ההגה" שמאלה לנתיב הנגדי, אך לא עד הסוף שכן נסעו שם מכוניות בזמן שהדלת נפתחה כולה והמראה הצדדית שלו תפסה את השפיץ העליון של הדלת שהתעקמה.
2. פתיחת הדלת נעשתה לאחר שחזית המסחרית כבר חלפה על פני דלת הנהג. בני לא לקח בחשבון את המראה הצדדית של המסחרית שבה פגע. התנועה ברחוב איטית בשעות הבוקר ואין אפשרות לנסוע שם במהירות. במועד התאונה בני היה צריך לשים לב ולגשת לרכב מהדלת בצד המדרכה ולא מהצד של הנהג. לשאלת בית המשפט, איך לא פגע בבני, השיב כי היה מרחק בינו לבין המראות. בחקירתו הנגדית הבהיר אליהו כי נסע "בהגזמה" במהירות של 30 קמ"ש ובמרחק של כמטר וחצי ראה בזווית של העין, את הדלת שהיא קופצת החוצה.

הדיון בתביעה

1. בדיון שהתקיים לפני בתביעה, העידו הנהגים בני ואליהו בלבד.
2. במהלך חקירתו הנגדית, הוצגו לבני תמונות שצורפו לכתב ההגנה. הוא שלל את הטענה כי החנה את הפרטית רחוק מהמדרכה. לטענתו, החניה הייתה חניה נורמלית, במסגרת המסומנת של החניות. מדובר בגלישה של 5 ס"מ של הרכב. לדבריו אלמלא היה זהיר, היה פותח את הדלת במלואה. אולם מכיוון שהוא זהיר, ניתן לראות בתמונות שצילם אליהו לאחר התאונה כי הדלת הייתה פתוחה מעט. לו הדלת הייתה פתוחה עד הסוף, אזי כתוצאה מהפגיעה הייתה הדלת נתלשת לגמרי.

דיון והכרעה

1. על התובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, בהתאם לעקרון "המוציא מחברו עליו הראייה". לעניין נטל השכנוע נקבע בפסיקה כי :

" ... נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". [רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"די נז (4) 981].

1. אין ראיות חיצוניות לתאונה כדוגמת עדים ניטרליים או צילומים בעת התרחשות התאונה.  לפיכך, על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות בתיק, לרבות מוקדי הנזק בכלי הרכב המעורבים בתאונה, כדי לקבוע, ככל שניתן, מי מבין הנהגים אחראי לקרות התאונה וכפועל יוצא מכך גם לתשלום נזקיה.

המסגרת המשפטית

1. תקנה 80 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 קובעת :

"פתיחת דלת וסגירתה תק' (מס' 3) תש"ל-1970

80 . ( א)לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי

הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך.

(ב)  לא יפתח אדם את דלתו של רכב ולא יניח הנוהג בו לפתוח את

דלתו, כל עוד הרכב נע."

10. כאמור לעיל, נקודות המחלוקת בין הצדדים הן: ראשית, האם לפני התאונה, הייתה הדלת כבר פתוחה במעט, כטענת התובעת או שמא כטענת הנתבע, הדלת נפתחה במלואה, בסמוך להגעת המסחרית למקום חניית הפרטית. שנית, האם לנתבע אליהו הייתה אפשרות לצפות את המתרחש, לבלום במידת הצורך ובכך למנוע את התאונה.

11. אין חולק על כך שבמקום התאונה הכביש צר, דו סיטרי, באופן המחייב נהיגה בו במשנה זהירות. לדעתי, לו אליהו היה נוהג בזהירות כנדרש, היה שם לב לכך שהדלת של הפרטית הייתה פתוחה אם כי במעט והיה מצליח לבלום את המסחרית. זאת, בשונה מניסיונו לסטות שמאלה תוך כדי שמראת רכבו נחבלה. מנגד, בני פעל שלא כדין ויצר סיכון של ממש, בעת שפתח את דלת הנהג - השמאלית קדמית, הפונה לכביש דווקא ולא את הדלת הימנית, הפונה למדרכה.

12. אני מקבל את טענת התובעת שמכיוון שהדלת הייתה פתוחה במקצת, היא לא נפגעה בחלקה

הפנימי אלא יצאה החוצה. כפי שהעיד אליהו "השפיץ העליון נתפס במראה התחתונה שנשברה."

עדותו של בני לגבי אופן פתיחת הדלת לא נסתרה. ניתן אף להתרשם ממוקדי הנזקים וממראת רכב

הנתבע שבולטת באופן משמעותי לכיוון הכביש שהמראה פגעה בדלת הפרטית כשכבר הייתה

פתוחה.

13. אני מקבל טענת ב"כ התובעת כי בניגוד לעדותו של אליהו, הוא לא יכול היה לראות את דלת הפרטית נפתחת, שכן היה לרשותו זמן תגובה של שניה ורבע בלבד ובמהירות נסיעה של - 30 קמ"ש, הרכב מתקדם 10 מטרים בשנייה. אני דוחה את הסברו של אליהו שלא הוכח שהיה באפשרותו לראות את הדלת נפתחת: "הרכב הזה, הנהג יושב לפני הגלגלים. הגלגלים מאחוריי. אני רואה בתנועה שלי, אני יכול להקדים את הרכב." (ש' 14-15 ע' 3 לפרוטו')

14. בפסיקה נקבע כי על נהג להיות ער לנעשה בכביש ולצפות שורה ארוכה של תרחישים.

"נהג הנוהג בכביש, אפילו בתנאים האופטימאליים שתוארו, עשוי להיתקל באירועים שונים, שאף כי אין לומר שחובה עליו לצפות איזה מהם באופן ספציפי, הרי הם מהווים חלק מהסיכונים הרגילים והנורמאליים, הכרוכים בנהיגה בדרכים. כך, למשל, הימצאות כתם שמן בכביש או שברי זכוכית או בעל חי החוצה את הכביש באופן פתאומי או תקר בצמיג או אירועים אחרים כיוצא באלה, שניסיון החיים מלמד, שהם תופעה מוכרת בכביש. נהג סביר אינו יכול, ואיננו חייב, לכן, לצפות, שבמקום מסוים בכביש יקרה אירוע ספציפי זה או אחר כגון אלה. אך הוא חייב להביא בחשבון את האפשרות, שאירוע מסוג זה עלול לקרות לו במהלך הנסיעה..." ( ההדגשות שלי א.ד)

ר' ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מ"י, מ(3) 141, פס' 10 לפסק הדין (1986).

15. מהתמונות שהציג הנתבע, לא התרשמתי שבני החנה את הפרטית במרחק משמעותי מהמדרכה. אף העובדה שבני החנה את הפרטית בחניית נכים, (לטענתו של שכנתו), אינה מעלה ואינה מורידה לעניין קביעת האחריות לקרות התאונה.

16. הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו ואף לא ביקש לזמן את שמאי התובעת כדי להיחקר על חוות דעתו. לפיכך, אני קובע כי חוות הדעת לא נסתרה ואני מקבלה במלואה.

הכרעה

17. לסיכום, נהג רכב התובעת, יצר את הסיכון בכך שפתח את הדלת הפונה לכיוון הכביש, יחד עם זאת, לו היה שם לב הנתבע למפגע זה, ולו היה נוסע במהירות התואמת את תנאי הדרך, יכול היה למנוע את התאונה. לכן, אני מחליט לחלק את האחריות לקרות התאונה באופן שעל נהג התובעת מוטלת אחריות בשיעור 40% ואילו על הנתבע מוטלת אחריות בשיעור 60%.

סוף דבר

18. לסיכום, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים :

סך של 5,774 ₪ חלק יחסי מדמי נזק, סך של 679 ₪ חלק יחסי מירידת ערך, על פי חוו"ד שמאי.

סך של 120 ₪ חלק יחסי משכר טרחת שמאי, סך כולל של 1,800 ₪ שכ"ט עו"ד, אגרת תביעה כפי ששולמה והחזר שכרו של עד התובעת כפי שפסקתי בפרוטוקול הדיון.

אני דוחה את רכיב התביעה שלא הוכח בגין ימי עמידה.

זכות ערעור על פסק הדין לבימ"ש מחוזי מרכז לוד בתוך 45 ימים מקבלתו .

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ התובעת ולנתבע .

ניתן היום, ג' כסלו תש"פ, 01 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.