ביום 3.10.18, באין הגנה מעם המבקש, ניתן פסק דין, לבקשת התובעת.

ביום 30.11.18, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין לעיכוב הליכי הוצל"פ ולהעברת ההתדיינות לבית המשפט השלום הקריות.

הסעד האחרון נדחה בהחלטתי מיום 2.12.18 מן האמור בה.

הבקשה נסמכת בתצהירו של המבקש, המצהיר כי בשנת 2016 הפנה אותו חבר אל בחור בשם י.ח. (השם המלא בתצהיר), אשר לדבריו מוכר מכשירי טלפון במחירים זולים. החבר ביקש מן המצהיר שיישלח לו בוו'טסאפ צילום תעודת זהות וכרטיס אשראי. אחר כך חזר אליו וביקש להיפגש עימו בארומה, סניף טמרה. הפגישה התקיימה במעמד שני בחורים נוספים שכל אחד מהם לבש חולצה הנחזית להיות של חברת פלאפון. הם הביאו איתם מכשיר וביקשו בתמורה לקנייתו 1,200 ₪ מזומן, אותם שילם המצהיר, בו במקום. אח"כ חתם על מסמך שטענו הם כי הוא תעודת משלוח של המכשיר מחברת פלאפון. בחלוף חודשיים, כך מצהיר המבקש, החל להבחין בחיובים מכרטיס האשראי שלו, וכשפנה אל י.ח. הנ"ל, הבטיח האחרון להחזיר לו את החיובים במזומן, אך כך לא קרה, ובהמשך פנה המבקש אל סניף הבנק בשפרעם וסגר את חשבונו בבנק, מחשש שימשיכו לחייבו.

בחלוף מספר חודשים, שמע מאחרים כי גם הם נפלו קורבן לתרמית והונאה מאותה חברה. כשפנה אל המשטרה להגיש תלונה, כבר נאמר לו על ידי החוקר כי המשטרה כבר מכירה את הפרשה והיא בטיפולה. המבקש מסר עדות במשטרה, ואף התבקש, לפני קבלת אישור הגשת התלונה, לפנות לסניף הבנק שלו ולבקש דוגמאות חתימה, וכך עשה (דוגמאות החתימה מצורפות לתצהיר).

לאחר מספר חודשים, נודע למבקש, כי המשטרה תפסה את העבריינים. הפרשה נסקרה על ידי התקשורת, ולאחר מעצר החשודים סבר כי העניין תם. בתאריך 26.11.18, 02:00 לפנות בוקר, היה המבקש בדרכו לאוקראינה בשדה התעופה ונאמר לו בביקורת הדרכונים כי קיים נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ בתיק של חברת פרטנר. לאחר אותו מקרה, פנה לייעוץ משפטי, וכך התברר לו דבר קיומו גם של תיק זה. המבקש מצהיר, כי מעולם לא התקשר עם התובעת בתיק זה בהסכם כלשהו, ולא היה לקוח שלה.

תגובת התובעת מיום 16.12.18 מציינת, כי ביום 20.6.18 בוצעה מסירה של כתב התביעה לידי אמו של המבקש, גב' נאילה, בבית המשפחה בשפרעם מול קליית אלמידאן. בפי התובעת, סברה לפיה המבקש סבר כי אין טעם בהגשת כתב הגנה, כיוון שאין לו טענת הגנה (סעיף 3 בתגובה).

המבקש אינו מכחיש את מגוריו בשפרעם, ומתעלם מעצם ביצוע המסירה לאמו, ודי בכך בכדי לדחות את בקשתו.

ביום 4.3.19, הוגשה תשובת המבקש לתגובת המשיבה, המציינת, כי המשיבה מתעלמת לחלוטין מהמען הרשום בחוזה ההתקשרות נשוא התביעה, ולא בכדי.

עוד מציינת התגובה, כי אין התובעת מתייחסת כלל לכך שמכתב ההתראה נשלח למען שגוי, וכן, כי בבירור שעשה המבקש עם אמו ובני משפחתו, הכחישה האחרונה את המסירה.

אכן, צרופות כתב התביעה מציינות, כי מענו של המבקש בטמרה בת.ד. 1.

אליבא דתובעת, המסירה הייתה בשפרעם, לידי האם. לא כך עולה מצרופות בקשת התובעת למתן פסק דין, המתבססות על אישור מסירה שבוצעה בטמרה. בניגוד לעובדות אישור המסירה, בתצהיר מציין המוסר, כי הנתבע הותר בשפרעם, וכי המסירה בוצעה לידי אמו. בדיעבד אקבע, כי תצהיר המוסר אינו סומך את עובדות המסירה העולות מאישור המסירה, שכן, על פי אישור המסירה, המסירה הייתה בטמרה ולא בשפרעם.

בנסיבות אלו, עלה בידי המבקש להעביר את הנטל לסתור את חזקת המסירה מכתפיו לכתפי התובעת, היינו, פסק הדין מתבסס על מסירה המעוררת ספקות ותהיות, הן באשר למקום ביצועה על פי אישור המסירה, והן ביחס להתקשרות המעוגנת במסמכי כתב התביעה, אשר כל כולה מציינת את מגורי הנתבע בטמרה.

אמנם, ייתכן, כי אדם יעבור למען אחר בין לבין, אך אף צד לא טען בכתביו כי כך היה.

מפאת הספק שנאור בי בדיעבד, אני סבור כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, וכך יהיה.

הנתבע רשאי להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים מיום המצאת החלטה זו לבא כוחו.

לא אעשה צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, י"ד אדר ב' תשע"ט, 21 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.