1. בפני בקשת הנתבע, להורות למשיבים להפקיד ערובה על סך של 40,000 ₪ לפחות, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), ובהתאם לסעיף 353 א' לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").
2. על מנת לסבר את האוזן ובקצירת האומר, המבקש שהינו עורך דין (להלן: "המבקש"), יצג בעבר את "ססימבו אסטבלישמנט בע"מ" (להלן: "המשיבה") - חברה זרה.

המשיב (להלן: "המשיב") - מתאר עצמו בכתב התביעה כפנסיונר, נכה בשיעור 100%, שמתקיים מקצבת זקנה ועבודות מזדמנות. בכתב התביעה מציין כי הוא תובע מכוח המחאת זכות מאת המשיבה, ובהתאם לפסק-דין מיום 26.11.2017 שניתן על-ידי כב' השופטת איילה גזית (צורפו כנספח א' לכתב התביעה). יובהר, המדובר בתביעה כספית על סך של 168,686 ש"ח הכוללת רכיבים של השבת שכ"ט שנגבה לכאורה ביתר, השבת שכ"ט כנאמן והשבת סכום ששולם כמס ניכוי במקור. לשיטת התובעים, מדובר בתביעה על סך של 400,000 ₪, אשר לצרכי אגאה הוגשה על סך נמוך יותר.

1. ברקע הבקשה מציין המבקש, כי המשיבה הינה חברה זרה המצויה בהליכי פירוק. המבקש מתאר כי ייצג בעבר את המשיבה, ומכוח הסדר מסוים, המשיבה הייתה זכאית לקבל סכום כספי ניכר. המבקש מציין כי הוא מונה כנאמן לכספים שהגיעו למשיבה, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.02.2017. המבקש טוען כי הוא ניכה את שכר טרחתו המוסכם והתחיל בבדיקת חבות המס החלה על המשיבה. המבקש מתאר כי עת התקבלו הכספים אצלו, התגלעה מחלוקת בין המפרק דאז של המשיבה, שטען כי יש להעביר את הכספים לידיו, ומנגד, טען המשיב כי הוא זכאי לכספים. היות ולכספים היו מספר טוענים, הגיש המבקש ביום 02.08.2017 טען ביניים שנידונה בפני כב' השופטת גזית, שקבעה כי יש להעביר את הכספים למשיב.
2. המבקש טוען כי התביעה שבפנינו, הינה חסרת בסיס, ולכן יש לחייב את המשיבים, כל אחד לחוד, בהפקדת ערובה.
3. המבקש טוען כי המשיבה הינה חברה זרה שפורקה, ואין לה נכסים בעולם ובארץ בפרט. בהיותה חברה שפורקה, עולה חשש ממשי כי במידה והתביעה תדחה, לא יהיה בידי החברה לעמוד בהוצאות. כמו כן, למשיבה אין מעמד, יריבות, ועילת תביעה, שכן המחתה את הכספים המגיעים לה למשיב. יש לחייב בהפקדת ערובה הן מכוח החזקה שבסעיף 353 א' לחוק החברות. כמו כן, בהתאם לסעיף 307 (א) (1) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג – 1983, (להלן: "פקודת החברות") חברה שפירוק ו/או המפרק אינם יכולים להגיש תביעה נגד צד שלישי ללא אישור בית המשפט.

בנוגע למשיב, הינו פנסיונר, המתקיים מעבודות מזדמנות ונכה בשיעור 100%. המבקש מפנה לבקשה לפטור מאגרה שהגיש המשיב בהליך אחר, שם הוא מציין כי הוא אלמן בן 71, דל אמצעים, מתגורר אצל ידידה, ולטענתו מעביר לידיה את מלוא קצבת הזקנה שלו. עוד מציין שם שאין לו כרטיסי אשראי, כספים, פנסיה, חסכונות וכיו"ב. בית המשפט נעתר שם לבקשתו. בבקשה אחרת לפטור מאגרה בתיק אחר, צוין בהחלטה כי המשיב הוכרז כפושט רגל ובשנת 2010 בוטלה הכרזתו ללא הפטר, בשל אי הצלחתו לגייס כספים לקופת פשיטת הרגל. עוד צוין שם, שאין באפשרותו לגייס את סכום האגרה הכרוכה בהגשת התביעה חרף פניותיו לחברים, משפחה ולגורם בנקאי.

1. המבקש גורס שסיכויי התביעה שהוגשה נגדו קלושים. לטענתו, בינו לבין המשיבה נכרת הסכם שכ"ט ותשלום שכה"ט; באשר לטענה לפיה גבה סך של 96,121 ביתר, והפר חובת נאמנות, מדגיש, כי לטענה אין אחיזה, שכן נכרת הסכם שכ"ט, וסכום זה מבטא עבודה של שש שנים, וגביית סך של 483,270 ש"ח; באשר לניכוי המס - על המשיבים להעלות את הטענה נגד שלטונות מס ההכנסה. בהתאם למינוי רואי החשבון, ולאחר טיפולם המקצועי, נקבע שסכום המס במקור יעמוד על סך של 30% מהתקבול. עוד גורס המבקש שהמשיבים לא הוכיחו כלל כיצד הם זכאים לפיצוי בשיעור של 168,686 ₪, בגין הנזקים שנגרמו להם כביכול. בנוסף, התביעה נגועה במעשה בית דין, והמבקש מפנה להליך שהגיש נגדו המשיב (ר' סעיפים 35-38 לבקשה).
2. המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה על הסף. לשיטתם, סעיף 353 א' לחוק החברות חל על חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת. המשיבה היא חברת חוץ מסוג "אסטבלישמנט", שאין לה בעלי מניות מכל סוג ולכן אין להחיל את הסעיף במקרה דנן. המשיבים טוענים כי המבקש לא הציג את התמונה העובדתית המלאה, והוא פועל בחוסר תום לב.

עוד טוענים כי המשיב מתגורר בארץ, וככל שיחויב בתשלום למבקש בגין הוצאות, יהא על המבקש לגבות אותם. המשיבים מפנים לכך שהאגרה בתיק זה שולמה במלואה, ולכן אין כל חשש. עוד מוסיפים שסיכויי התביעה טובים.

1. המבקש טוען בתשובתו כי דין התגובה להידחות על הסף, מחמת אי צרוף תצהיר התומך בעובדות. בקשר למשיבה טוען שבתי המשפט התייחסו בכובד ראש לעניין היכולת הכלכלית של חברה זרה לשאת בהוצאות, ואף קבעו שראוי להגיש דו"ח רו"ח המפרט את יכולתה הכלכלית של החברה. העובדה כי המשיבה מצויה בפירוק, הינה בעלת משקל רב במארג השיקולים. חזקה על חברה שנקלעה להליכי פירוק, שהיא חסרת נכסים. ביחס לתחולת סעיף 353 א' לחוק החברות על חברה מסוג "אסטבלישמנט", המבקש טוען כי לצורך הוכחת מהות סוג התאגיד, היה על המשיבים לצרף חוות דעת מומחה. מקל וחומר מתממש ביתר שאת הרציונל להפקיד ערובה, שכן אם ערובה זו נדרשת במקום בו אחריות בעלי המניות מוגבלת, בוודאי שיש בכך צורך עת בעלי המניות אינם קיימים כלל, או מיהותם לוטה בערפל במסך ההתאגדות. באשר למשיב, נסיבותיו פורטו בהרחבה. ביחס לכך ששילם סכום אגרה, המדובר בסכום נמוך ביחס להוצאות הצפויות בתיק. המשיב לא הצהיר בדבר מקור המימון, וכן לא התייחס לסיכויי התביעה. אשר על כן, מבקש להורות על ערובה משמעותית, ביחס לכל משיב ולהורות על עיכוב ההליכים עד להגשת הערובה בתיק.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

1. תקנה 519 (א) לתקנות מורה כך –

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

סעיף 353 א' לחוק החברות שכותרתו היא "ערובה להוצאות משפט" מורה כדלקמן -

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין" (ההדגשות שלי – נ.ב).

1. מכוח תקנה 519 (א) לתקנות, מוסמך בית המשפט, או הרשם לצוות על הטלת ערובה. עם זאת, הלכה היא כי חיוב בערובה יעשה במקרים חריגים בלבד (ר' רע"א 2442/98 מיוחס נ' רוזן, פ"ד נג (3) 145).
2. הליכים מעצם טבעם וטיבם כרוכים בהוצאות – הן מטעם התובע והן מטעם הנתבע. חרף עובדה זו הוראות התקנות אינן מחייבות הטלת ערובה.
3. בשעה שבית המשפט בוחן בקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות, אשר היא זכות בסיסית ומהווה תנאי לקיומן של זכויות היסוד, לבין זכותו של הנתבע כי לא יהיה מופסד במידה ותביעתו תידחה. שיקול דעתו של בית המשפט הוא רחב, ובית המשפט מביא בהחלטתו מערך של שיקולים נוספים, כגון – סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התובענה, תום הלב בנקיטת ההליך ומיהות הצדדים שבפניו (ר' רעא 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו) (להלן: "עניין ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ"), ר' בעמ' 6, פסקה 9 לפסק הדין).
4. במקביל לתקנה 519(א) לתקנות, סעיף 353 א' לחוק החברות קובע מעין חזקה לפיה כאשר מדובר בחברה יש להפקיד ערובה להבטחת ההוצאות, הפקדת ערובה היא הכלל, ולא החריג.
5. הנה אם כן, לפנינו שני הסדרים בדין לעניין ערובה. עולה השאלה מה הוא היחס בין תקנה 519(א) לתקנות לבין סעיף 353 א' לחוק החברות.

הדברים הבאים עונים על שאלה זו והם ­יפים לעניינינו –

חקיקה ראשית, המהווה חוק ספציפי ומאוחר לעומת תקנה 519 לתקסד"א, שהיא בגדר חקיקת משנה ומוקדמת יותר, הרי שיש לקבוע כי סעיף 353א "גובר" על תקנה 519 לתקסד"א, ככל שהדברים אמורים בעניינה של חברה תובעת (עיינו: אהרן ברק פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית 552-550 (1992). כן ראו: רע"פ 1782/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, משגב נ' סועאד, פ"ד נט(3) 652 (2005); גורן, 2009, שם, שם. השוו עוד: רע"א 5088/96 STOOMHAMER AMSTERDAM נ' שגב, פ"ד נ(3) 471 (1996))".

(ר' עניין ל.נ הנדסה ממוחשבת, בעמ' 8 למעלה, פסקה 10).

1. סעיף 353 א' לחוק החברות מגדיר את התנאים, אשר בהתקיימם בית המשפט רשאי להורות על הפקדת ערובה –
2. הוגשה תביעה על ידי חברה או חברת חוץ שאחריות בעלי המניות בה היא מוגבלת.
3. רשאי בית המשפט לבקשת הנתבע להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה.

אלא אם כן –

1. בית המשפט סבור שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה.
2. אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.
3. נקבע בהלכה פסוקה כי הליך בחינתה של בקשה לחיוב חברה בהפקדת ערובה להוצאות מתבצעת במספר שלבים (ראו עניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת):

"...עולה כי בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובעת שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם, בכך לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג... זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 231 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש – כי שאלת סיכויי ההליך (אם נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב בערובה.

במלים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, יתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדה ערובה (ראה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ [פורסם בנבו]. עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:

1. בשלב זה הנטל הרובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות.
2. בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד.

משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע, מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן את שלל השיקולים הרלוונטיים".

1. בניגוד לסעיף 353א לחוק החברות, תקנה 519(א) עוסקת ביחיד, בשר ודם, המגיש תביעה. ביחס ליחיד, הדין שונה מחברה, תקנה 519(א) לתקנות אינו יוצר חזקה לפיה על תובע בשר ודם לשלם ערובה להוצאות המשפט, בשונה מהחזקה הקיימת במקרה של חברה (רע"א 10905/07 נאות אואיזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר [פורסם בנבו]).
2. עת עסקינן בחברה - על בית המשפט לשקול את מצבה הכלכלי של החברה; במידה והחברה לא הראתה כי ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע במידה ויזכה בדין, יש לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב בערובה. במידה והחברה לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את ההוצאות, מדובר, אם כן, בהנחה ומחייבים בערובה במקרים מסוג זה, כאשר הפטור – הוא החריג (ר' עניין ל.נ הנדסה בעמ' 10 פסקה 13).
3. עיננו הרואות, שבנוגע לחברה, קיים משקל רב באשר לאיתנות הכלכלית. לעומת זאת, לגבי היחיד נקבע:

"הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית" (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 869 (2004)). אם כן, העדר איתנות כלכלית, כשלעצמה, אינה סיבה לחייב את התובע להפקיד ערובה. ההפך הוא הנכון. הדוגמאות הבולטות לחיוב בערובה הן כאשר קיימות אינדיקציות בולטות לקשיי גבייה ביחס ליחיד – כגון העדר כתובת, היות התובע תושב זר וכיוצא באלה (ראו למשל רע"א 2241/01 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (17.04.2001))".

רעא 7221/16 הטכניון - מכון טכנולגי לישראל נ' צ'רלס מילגרום (נבו, 13.09.2017) סעיף 3 עמ' 5.

1. לאחר שסקרנו את המסגרת הנורמטיבית, נבחן את השאלה שבפנינו – סוגיית חיוב התובעים בהפקדת הערובה.

כבר עתה ייאמר כי לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים, ובתשובה לתגובה, מצאתי לנכון לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה, ואבאר.

1. יישום הכללים שהובאו לעיל, על המקרה שבפנינו, מגלה על נקלה כי יש מקום לחייב את המשיבה והן את המשיב בהפקדת ערובה, לתשלום הוצאות המבקש.
2. ראשית אציין, שלתגובה משום מה לא צורף תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות, ועולה כי הטענות המובאות בתגובה מועלות ללא כל תימוכין. מנגד, הבקשה נתמכה בתצהיר ובממצאים אשר לא נסתרו.
3. מתגובת המשיבים לבקשה עולה, כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל על שכמה להוכיח את יכולתה הכלכלית, ולהראות, ולו לכאורה, שניתן יהיה להיפרע ממנה, במידה והתביעה תידחה. המשיבה כלל לא ניסתה לעמוד בנטל האמור, לא סתרה את טענות המבקש בהקשר זה, ולא צירפה דוחו"ת כספיים ו/או אישור רו"ח עדכני, מצבת נכסים וכיו"ב מהם ניתן ללמוד פרט כלשהו על החברה. מטעם החברה הועלתה טענה בעלמא, לפיה חברה מסוג "אסטבלישמנט" הוא תאגיד שאין בו בעלי מניות, ולפיכך סעיף 353 א' לחוק החברות אינו חל. מכל מקום, ובמיוחד לאור הטענה לפיה המשיבה מצויה בהליכי פירוק – עולה חשש ממשי כי מצבה לא יאפשר להיפרע ממנה.
4. ועוד אדגיש, בשלב זה אינני קובעת מסמרות ביחס לסיכויי התביעה. בחינה מדוקדקת של סיכויי ההצלחה בהליך תיעשה רק כשהסיכויים גבוהים במיוחד או קלושים במיוחד.
5. יוער כאן, במאמר מוסגר, שלאור הטענה לפיה המשיבה מצויה בהליכי פירוק/פורקה, על המשיבים לפרט מאין שואבים את התביעה. שהרי סעיף 307 (א) לפקודת החברות מורה כי נדרש אישור בית המשפט להגשת התביעה.
6. אציין, בשלב זה, נוכח מכלול הנתונים שבפניי, נוכח מהות ומיהות המחלוקת, וגם לאחר ששקלתי את יתר הקריטריונים, כפי שהובא לעיל, אני סבורה כי אין בהם כדי להטות את כף המאזניים לעבר המשיבה, ובכך לסתור את החזקה.
7. בעניינו של המשיב, זה לא הציג נסיבות המצדיקות את אי חיובו בהפקדת ערובה. גם בעניין זה, המשיב לא סתר את טענות המבקש, ולא הביא כל אסמכתא שתאשש את טענתו, כי אין מקום לחייבו בהפקדת ערובה. עולה כי מצבו הכלכלי אינו איתן לכאורה. המשיב מתאר בסעיף 2 לכתב התביעה את היותו פנסיונר, נכה בשיעור 100% ומתקיים מקצבת זקנה ומעבודות מזדמנות כמשגיח בחינות במוסדות ההשכלה הגבוהה. בתגובתו, לא שוטח תגובה מניחה את הדעת למכלול הטענות שמביא המבקש ביחס למצבו הכלכלי (הצהרותיו הלכאוריות בבקשות הפטור מאגרה בתיקים שהתנהלו, היותו בהליכי פשיטת רגל בעבר וכיוצב'). אכן, כפי שנפסק בעבר לגבי היחיד, להבדיל מחברה – אין לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; יש ליתן את הדעת לכך, ששערי בית המשפט לא ייפתחו רק לאלה שמזלם שפר עליהם ושהממון בכיסם. על כן, יש לנהוג במתינות ובמיוחד עת משמעות אי הפקדת הערובה היא דחיית התביעה (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ פ"ד מז (3) 846, 850 (1993)).
8. כפי שהובהר, אינני יכולה להתעלם מכך שהתגובה שהוגשה במקרה דנן, חסרה תימוכין ואסמכתאות כדבעי, לרבות תצהיר לאימות העובדות הנטענות בה. יחד עם זאת, סבורני כי המקרה דנן, מצריך עריכת "איזון משאבים" זהיר בין זכות הגישה לערכאות לבין יכולת המבקש להיפרע, במידת הצורך. למארג השיקולים, יש להביא אך הכף את האיזון שייעשה בגובה הערובה שתפסק.

אשר לגובה הערובה, יש לקחת בחשבון את העלויות הכרוכות בניהולו של הליך משפטי, הן לנוכח סכום התביעה, וההשקעה הנדרשת לבירור הטענות, לצד זכות הגישה לערכאות.

1. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, אני סבורה שסך של 10,000 ₪ לשני המשיבים יחד ולחוד, מהווה סכום ראוי להבטחת הוצאות המבקש בנסיבות העניין (ר' הקריטריונים וההנחיות בעניין ל.נ הנדסה הקשורות לגובה הערובה, אופן קביעתה והשיקולים).

סיכום

1. לאור המקובץ לעיל, הנני מחייבת את המשיבים, יחד ולחוד, בהפקדת סך של 10,000 ₪ בקופת בית המשפט כערובה להוצאות המבקש, בתוך 45 ימים (סכום מזומן או ערבות בנקאית – יש לפנות למזכירות בעניין).
2. מבלי להביע עמדה בתיק זה, טוב יעשו הצדדים אם יבואו ביניהם בדברים, וינסו לפתור את הסכסוך בדרכי שלום ונועם. הערתי זו באה על מנת לחסוך בהוצאות ובמשאבים ריאליים לצדדים, ואין בה כאמור כדי להביע עמדה באשר לסיכויי ההליך.

המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, ט' חשוון תשע"ט, 18 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.