ב"כ התובעת – עו"ד מיכאל שרון

א. מבוא וטענות הצדדים

1. תביעה כספית על סך 159,370 ש"ח. בגין סך של 51,118 ש"ח מתוך סכום התביעה ניתן פסק דין חלקי ביום 3.12.2018. עניינו של פסק דין זה הוא יתרת סכום התביעה.

2. בין התובעת, חברה שעיסוקה ייצור ושיווק דברי מאפה תחת המותג "פילסברי", לבין הנתבע, נחתם הסכם בפברואר 2016, במסגרתו התובעת תספק לנתבע ציוד והנתבע ירכוש מהתובעת מוצרי מאפה.

3. לטענת התובעת, בין הצדדים נחתם הסכם ספק-לקוח ביום 16.2.2016 וסמוך לאחר מכן נחתם ביניהם הסכם התקשרות ("הסכם ספק-לקוח", "הסכם התקשרות", נספחים א' וב' לכתב התביעה). בהסכמים התובעת התחייבה להשאיל לנתבע ציוד שבבעלותה (תנור, מקרר ועגלות), ולשפץ את בית העסק של הנתבע בהשקעה בסך של 150,000 ש"ח בצירוף מע"מ. מנגד הנתבע התחייב לרכוש סחורה מהתובעת בהיקף של 600,000 ש"ח בצירוף מע"מ בשנה למשך 5 שנים.

4. לטענת התובעת, היא קיימה התחייבויותיה על פי ההסכמים, אך הנתבע לא עמד בהתחייבותו לרכוש סחורה בסכום שהוסכם, וגם עבור הרכש שביצע נותר חייב לתובעת סך של 56,118 ש"ח. באפריל 2018 התגלעה מחלוקת בין הצדדים כשהנתבע טען שעל התובעת לשאת בתשלום ששילם עבור תיקון מקרר ותנור, הנתבע נמנע מלשלם עבור הסחורה שרכש וההתקשרות הופסקה ביום 24.5.2018. (לאחר כשנתיים ורבע מתחילת ההתקשרות).

5. לטענת התובעת, הנתבע חב לה את החלק היחסי של עלות השיפוץ עבור התקופה שלא נוצלה בהתאם להסכם, בסך 103,252 ש"ח, וכן את החוב בגין רכש הסחורה בסך 56,118 ש"ח.

6. לטענת הנתבע, הוא חתם על הסכם עם התובעת יחד עם שותפו לעסק, אך לא התחייב לרכוש סחורה בסכום של 50,000 ש"ח אלא בסכום נמוך יותר. אף שהסכום שנרשם בהסכם הוא 50,000 ש"ח, ההבנה הייתה שההתקשרות לא תופסק גם אם ירכוש סחורה בסכום נמוך יותר בסך 25,000-30,000 ש"ח. במרץ 2018 נציג התובעת טען בפני הנתבע שהוא לא עומד בהתחייבותו לרכוש סחורה, ולאחר פגישה שקיימו הוסכם שההתקשרות תמשך בסכומים הנמוכים, כפי שנרכש עד אז. באפריל 2018 התובעת לא הסכימה לשאת בעלות תיקון תנור, שאומנם לא הושאל לנתבע על ידי התובעת אך התובעת הייתה מחויבת לדאוג לתיקונו משום שהתנור שימש את הנתבע להכנת מוצרי התובעת. לטענת הנתבע, הוא הסכים לשלם את יתרת הסכום בו חב עבור הסחורה בקיזוז עלות תיקון התנור, אך התובעת לא הסכימה לקבל ממנו את התשלום.

7. ביחס לרכיב התביעה הנוגע לרכש הסחורה, לא ניתנה לנתבע רשות להתגונן. נקבע שהנתבע לא כפר בחבותו כלפי התובעת ביחס לרכיב תביעה זה (56,118 ש"ח), אך טען שיש לקזז מסכום זה את עלות תיקון התנור בסך 5,000 ש"ח. ביום 3.12.2018 ניתן פסק דין חלקי, בו נקבע שהנתבע ישלם לתובעת סך של 51,118 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה. בפסק דין משלים מיום 30.6.2019 הנתבע חויב לשלם לתובעת אגרת בית משפט בסך של 637 ש"ח, שהיא האגרה היחסית עבור רכיב התביעה בגינו לא ניתנה רשות להתגונן, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,980 ש"ח.

8. בגין יתרת התביעה בסך 108,252 ש"ח, סכום יחסי של עלות השיפוץ (103,252 ש"ח), ועלות תיקון התנור שקוזזה (5,000 ש"ח), ניתנה לנתבע רשות להתגונן.

9. מטעם התובעת, הוגשו תצהירי מר רונן לוי, ששימש מנהל מכירות של התובעת באזור מרכז, ומר יוסי נאוי, ששימש מנהל מכירות ארצי של התובעת. בדיון העידו בחקירה נגדית מר לוי והנתבע. הנתבע ויתר על חקירת מר נאוי.

ב. דיון

10. בסעיף 1 להסכם ספק-לקוח שנחתם בין הצדדים נכתב:

"אנו הח"מ להלן ולעיל לשם הקיצור "הלקוח" מתחייבים בזה לשלם את החשבונות שיוגשו לנו לתשלום על ידי חברת ג'נרל מילס ישראל בע"מ או מי מטעמה או מכוחה (להלן ולעיל לשם הקיצור "הספק") בהתאם לתנאי התשלום שיוסכמו ובמועדים כפי שיוסכמו..."

11. הנתבע חתום על הסכם ספק-לקוח במקום המיועד לחתימת הלקוח ובמקום המיועד לחתימת ערבות אישית. בתחתית ההסכם חתום מר אמיר כספי שאישר שהנתבע חתם בפניו בתאריך 16.4.2016 וזוהה על ידו באמצעות תעודת זהות.

12. בהסכם ההתקשרות נכתב:

"החברה תספק את מוצרי המאפה והלחם לבית העסק ובתמורה יתקיימו הדברים הבאים:

1. החברה תשאיל ללקוח את ציוד האפייה הבא:
2. תנור עגלה "ווקל"
3. מקרר הכנות
4. עגלות ומגשי אפייה לפי הצורך
5. תנאים מסחריים:
6. הלקוח יקבל סך של 30% הנחה ממחיר המחירון הרשמי של החברה.
7. בקניות של מעל 600,000 ש"ח נטו בשנה יקבל הלקוח בונוס שנתי בסך של 3%.
8. הלקוח יקבל מידי חודש 3 מוצרים לבחירתו שעליהם יקבל 10% הנחה נוספים.
9. הלקוח יחתום על כרטיס לקוח כמקובל בחברה ויעמיד בטחונות וערבויות לפי דרישה.
10. תנאי תשלום שוטף + 30 יום.
11. החברה תממן עלות שיפוץ בית המאפה (לפי תכנית והדמיה מאושרת ע"י ווינר אחזקות בע"מ) בעלות 150,000 ₪ + מע"מ.
12. הלקוח מתחייב על סך קניות של 600,000 ₪ + מע"מ בשנה.
13. הסכם זה הוא לתקופה של 5 שנים מיום 1.5.2016 – 30.4.2021.
14. והיה אם מי מהצדדים יחליט על הפסקת ההתקשרות מכל סיבה שהיא לפני תום תקופת ההסכם (דהיינו 5 שנים), יחזיר הלקוח לחברה את החלק היחסי של עלות השיפוץ מסעיף 6 (דהיינו את החלק היחסי של ה 150,000 ₪ + מע"מ).
15. הלקוח יקבל ליווי והדרכה מקצועית מצוות פילסברי."

13. הנתבע חתום על הסכם ההתקשרות. התאריך הרשום על ההסכם הוא 21.3.2016.

14. לטענת התובעת, ההתקשרות הופסקה משום שהנתבע לא עמד ביעד הרכישות שהוסכם כאמור בסעיף 7 להסכם ההתקשרות. הנתבע טען שבינו לבין נציגי התובעת היו הסכמות בעל פה, לפיהן אין הוא מחויב לעמוד ביעד הרכישות כאמור בסעיף 7, אלא בסכום נמוך יותר המסתכם בכ- 25,000-30,000 ש"ח לחודש. לטענת הנתבע, ההתקשרות הופסקה בגלל המחלוקת בעניין התשלום על תיקון התנור בסך של 5,000 ש"ח.

15. בדיון מיום 2.12.2018 טען הנתבע:

"בתחילת ההתקשרות ביקשתי מבחורים בשם יוסי ובארי מהתובעת ואיתם עשינו את הסכם ההתקשרות. בהסכם רשום שאנחנו אמורים לקנות סחורה בסכום של 50,000 ש"ח כל חודש, בפועל אמרתי להם שאני לא אקנה בסכום של 30,000 ש"ח, הוצאתי אף חשבוניות." (פרוטוקול עמוד 1 שורות 24-26).

הנתבע המשיך וטען בדיון מיום 2.12.2018 בקשר למחלוקת בעניין תיקון התנור:

"... כשקרתה הבעיה הטכנאי אמר שעלות התיקון היא 5,000 ש"ח, אני שילמתי את זה, בפועל התובעת אמרה שהיא לא מסכימה לקזז, העלתה כל מיני טענות. התקשרתי לתובעת אינספור פעמים וביקשתי שתיקח את ההפרש, מר כספי אמר שהתובעת לא רוצה לקחת כסף עד שהמחלוקת תגיע לפתרון, זה הגיע עד לנקודה שבה התובעת אמרה שהיא לא מספקת לי סחורה יותר. עשינו פגישה אני, ירון וכספי, בפגישה הוסבר לי בגלל שאני לא קונה בסכום שנקבע בהסכם אז התובעת שוקלת לא להמשיך לעבוד איתי. לגבי סכום החוב, אמרתי לכספי שרציתי לשלם א[ך] התובעת לא הסכימה לקחת. פניתי בינתיים לחברה אחרת, יש לי עם התובעת טיוטת הסכם בה נכתב שהם יספקו לי ציוד ושהיקף הרכישה יהיה בסכום 25,000 ש"ח, אחר כך רונן חזר אלי ואמר שהם מוכנים להמשיך לעבוד במתכונת הנוכחית, לכן הפסקתי את ההתקשרות שלי עם החברה האחרת והמשכתי לעבוד עם התובעת. לאחר תקופה שוב החליטה התובעת להפסיק את ההתקשרות." (פרוטוקול עמוד 2, שורות 14-23).

16. טענת הנתבע בדבר סכום הרכישה שהוסכם בין הצדדים היא בניגוד גמור לכתוב בהסכם. הדעת נותנת שאם היה מוסכם בין הצדדים להפחית את סכום הרכישה החודשי, הם היו נותנים לכך ביטוי בכתב בהסכם. הנתבע לא סיפק כל הסבר לכך שהוא הסכים לחתום על הסכם שתנאיו מחמירים יותר מאלה שהובטחו לו בעל פה. הנתבע ניהל עסק. אם הוא קיבל מהתובעת הסכמה לרכישה בסכום הנופל מ- 600,000 ש"ח, היה מצופה ממנו לדאוג לכך שהסכום המופחת יירשם בהסכם. לא סביר שבניגוד להסכמה הנטענת בעל פה, וכאשר לטענת הנתבע, כאמור לעיל, כבר במעמד ההתקשרות לא הייתה לו כוונה לרכוש בסכום שננקב בחוזה, הוא יסכים לכך שבהסכם יירשם סכום רכישה העולה בכ- 45% על הסכום המוסכם.

17. כשהנתבע עימת את מר לוי עם טענתו, לפיה נאמר לו שהוא יכול לרכוש בסכום נמוך יותר, מר לוי עמד בתוקף על טענותיו כי לא סוכם אחרת מהאמור בהסכם וכי ההתקשרות עם הנתבע הופסקה משום שהנתבע לא עמד בהתחייבותו לרכוש סחורה. (פרוטוקול עמוד 9 שורות 10-11, עמוד 10 שורות 20-22, עמוד 11 שורות 8-11, 14-16, עמוד 12, שורות 15-16).

18. הנתבע גם נמנע מלזמן לעדות את אותם עובדי התובעת, שלטענתו אישרו לו היקף רכישה נמוך מהאמור בסעיף 7 להסכם ההתקשרות.

19. כאמור לעיל בסעיף 15, הנתבע טען שהתובעת לא הסכימה לשלם את הוצאות תיקון התנור וגם סירבה להמשיך לספק לו סחורה. לכן, פנה לספק אחר ואף יש לו מאותו ספק אחר טיוטת הסכם, לפיה אותו ספק יספק לו ציוד והיקף הרכישה החודשי יהיה בסכום של 25,000 ש"ח. לטענתו, בעקבות פנייתו לספק האחר, נציג התובעת, רונן, חזר אליו ואמר שהתובעת מוכנה להמשיך לעבוד עם הנתבע בהיקפים שבהם רכש ממנה בפועל. לטענתו, בעקבות זאת, הפסיק את ההתקשרות עם הספק האחר והמשיך לעבוד עם התובעת. גם טענותיו אלה של הנתבע נטענו בעלמא. למרות שטען שייש לו מסמך בכתב, טיוטת הסכם עם אותו ספק, לא הציג אותו. ראו גם טענתו בסיכומיו כי יש לו הסכם עם אותו ספק אחר. (פרוטוקול עמוד 16 שורות 16-23). יש קושי של ממש ליתן אמון בטענות הנתבע כאשר הוא טוען שייש בידו מסמכים שייש בהם לתמוך בטענותיו אך באותה נשימה הוא נמנע מלהציג את המסמכים ובחר להשמיע טענותיו בעל פה בלבד.

20. בנסיבות אלה, טענת הנתבע, לפיה הוסכם בעל פה להפחית את סכום רכש הסחורה בניגוד לאמור בהסכם בכתב, לא הוכחה.

21. באשר לטענת הנתבע, לפיה היה על התובעת לשאת בהוצאות תיקון התנור בסך של 5,000 ש"ח, הנתבע ציין שהתנור לא היה תנור שהושאל לו על ידי התובעת, אלא תנור בבעלותו, אך טען שמאחר ששימש אותו לאפיית מוצרי התובעת, חובת תחזוקתו מוטלת על התובעת. (פרוטוקול דיון מיום 2.12.2018, עמוד 2 שורות 11-14). הטענה היא בניגוד גמור להסכם ההתקשרות, בו לא נכתב ולא נאמר שחלה על התובעת חובה כלשהי לשאת בעלויות תחזוקת ציוד השייך לתובע.

22. מר לוי טען בתצהירו שקודם לעניין התנור, הייתה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לתיקון מקרר של הנתבע בעלות של 1,000 ש"ח, ו"בקשר עם המחלוקת הזו התקיימה הפגישה שעליה מספר סער דרורי, שלאחריה חזרתי ואמרתי לו שנמשיך לעבוד ואנחנו שילמנו את עלות תיקון המקרר, הכל כדי לשמר לקוח." מר לוי טען כי בהמשך התגלעה מחלוקת נוספת, היא המחלוקת בקשר לתיקון התנור, ו"התובעת סברה שאינה מחויבת לשאת בהוצאות תיקון רכוש שאינו בבעלותה ובתוצאה נמנע הנתבע מתשלום החוב השוטף...". מר לוי טען גם ש"אין בשום מקום התחייבות של התובעת לתחזק או לתקן את הציוד שהושאל לנתבע, ... אנחנו נוהגים לסייע בתחזוקת ציוד מושאל ללקוחות אלא שמדובר בלקוחות שעומדים בהתחייבויותיהם." (סעיפים 7-8, 10(ב) לתצהיר מר לוי). מר לוי נשאל בחקירתו הנגדית אודות תיקון המקרר ותיקון התנור ועדותו הייתה עקבית. ראו פרוטוקול עמוד 11 שורות 22-28:

"ש. ... באפריל 2018 הייתה תקלה בתנור וביקשתי שתתקנו אותו, האם הסכמתם לתקן אותו?

ת. היו שתי תקלות, אחת בתנור ואחת במקרר. לגבי שניהם, לא היתה שום אחריות בהתאם להסכם בינינו שאנחנו צריכים לשלם תיקון כזה או אחר של הציוד. במקרה הראשון למיטב זכרוני של המקרר עלות התיקון הייתה 1,800 ש"ח ושילמנו בסוף. לאחר מכן התגלע ויכוח נוסף על סכום של 5,000 ש"ח למיטב זכרוני לגבי תיקון תנור שלא היה שלנו ולא באחריותנו ולא התחייבנו להשתתף בתיקונו בשום שלב של ההסכם".

23. השתתפות התובעת, אפוא, בהוצאות תיקון ציוד, היא אינה חובה אשר חלה על התובעת. כאמור לעיל, בהתאם להסכם, לא מוטלת על התובעת כל חובה כזו. ההשתתפות בהוצאות נתונה לשיקול דעתה של התובעת ותלויה ברצונה הטוב. היא ראתה לנכון לשלם את הוצאות תיקון המקרר של הנתבע מתוך שיקול עסקי שלה ועל מנת לשמר את הנתבע כלקוח. לא הייתה עליה חובה לשאת בהוצאה. לפיכך, דין טענת הנתבע, לפיה התובעת חבה בתשלום עבור תיקון התנור, להידחות.

24. בדיון ההוכחות הנתבע ביקש לזמן לעדות את מר כספי, שלטענתו היה סוכן המכירות מטעם התובעת שעבד מולו והיה עמו בקשר לאורך ההתקשרות. כן ביקש להגיש תמלילי שיחות להוכחת טענותיו. הנתבע טען שהוא לא ידע שהיה עליו לזמן לעדות את מר כספי ולהגיש ראיותיו מבעוד מועד כי לא היה מיוצג על ידי עורך דין. דין הבקשות להידחות.

25. בהחלטה מיום 3.12.2018 נקצבו לצדדים מועדים להמצאת תצהירי גילוי מסמכים ולהגשת תצהירי עדות ראשית ותיקי מוצגים. על הנתבע היה להמציא תצהיר גילוי מסמכים עד 15.2.2019 ולהגיש תצהירי עדות ראשית עד 1.6.2019. באותה החלטה ניתנו הנחיות מפורשות להגשת בקשה לזימון עדים ללא תצהירים.

26. הנתבע לא המציא תצהיר גילוי מסמכים, לא הגיש תצהירי עדות ראשית ולא הגיש בקשה לזימון עדים ללא תצהירים. למרות שלא הגיש תצהיר עדות ראשית, הותר לו להסתמך על תצהירו בבקשת הרשות להתגונן כתצהיר עדות ראשית. מאז דיון קדם ההוכחות שהתקיים ביום 30.6.2019 ועד לדיון ההוכחות, במשך שנה, הנתבע לא הגיש בשום שלב בקשה כלשהי להאריך לו את המועד או להתיר לו להגיש ראיות נוספות או לזמן את העד.

27. בנסיבות אלה לא הייתה כל הצדקה לאפשר לנתבע להציג בדיון ההוכחות מסמכים שבשום שלב לא הומצאו ולא הוצגו לתובעת, וגם לא לקביעת דיון הוכחות נוסף. יצוין כי דיון ההוכחות שהיה קבוע ל- 17.6.2020 נדחה מטעמי התובע למרות שהוא לא הגיש מראש בקשת דחייה ולאחר שב"כ התובעת ועד התביעה התייצבו לדיון. אמנם הנתבע אינו מיוצג אך אין בכך כדי להקנות לו יתרונות, אם דיוניים ואם מהותיים, מול התובעת, דבר שהוא בניגוד גמור לחובה לנהוג בשוויון כלפי בעלי הדין.

ג. סוף דבר

28. התביעה מתקבלת.

29. הנתבע ישלם לתובעת כדלקמן:

א. 108,252 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.

ב. אגרת בית משפט בניכוי סכום האגרה שנפסק בפסק הדין מיום 30.6.2019, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומה.

ג. שכ"ט עו"ד בסך של 12,500 ש"ח.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א אב תש"פ, 11 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.