בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בנצרת (סגן הנשיא כב' השופט סוהיל יוסף) מיום 13.8.2018, בגדרה הורה בית המשפט על מתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשים להסיג את גבולות שטחי המרעה שהוקצו למשיב מס' 1 (להלן: "המשיב").

1. המשיב הגיש תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים להסיג את גבולות שטחי המרעה שהוקצו לו על ידי המשיבה מס' 2 בהתאם להסכם רעיה מיום 10.5.2017. בד בבד עם הגשת התביעה הגיש המשיב בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשים להסיג את גבולות שטחי המרעה שהוקצו לו כאמור לעיל.

2. המבקש מס' 1 טען בתגובה לבקשה, כי הוא עושה שימוש כדין במקרקעין, וכי מעולם לא ניתן נגדו פסק דין המורה לו לפנות את המקרקעין. עוד טענו המבקשים, כי עדר הבקר של המבקש מס' 1 היה בתוך המקרקעין וכי הוא הוצא משם בחודש 4/2018 שלא כדין על ידי המשיבה מס' 2 והשומר החדש ומי שעומד בראשו מר יואל זילברמן. על כן, ומאחר שאין המדובר בפלישה טרייה אלא בעדר שרעה במקום במשך שנים קודם לכן, לא ניתן להיעתר לבקשה.

3. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה. נקבע, כי מבלי להיכנס לשאלה אם תפיסת עדר הבקר וסילוקו משטחי המרעה נעשתה כדין אם לאו, עתה ומשעדר הבקר כבר אינו שוהה בשטח המרעה מזה מספר חודשים, יש לבחון את זכויות הצדדים אלה מול אלה, ולו לכאורה. בהתאם לכך בחן בית המשפט קמא את זכויות הצדדים וקבע, על סמך הסכם הרעיה מיום 10.5.2017, כי המשיב הוכיח זכות לכאורה להחזיק במקרקעין נשוא הבקשה. מנגד, המבקשים לא הביאו בדל של ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענתם, כי כניסתם לשטחי המרעה הינה כדין. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי המבקש מס' 1 הצהיר במהלך הדיונים שהתנהלו בתיק 27326-04-18, שעניינו בקשה להורות למשיבה מס' 2 להשיב לידיו את עדר הבקר, כי הוא מתכוון להסיג את גבול השטחים בהם מחזיק המשיב ועל כן, קיימת עילה למתן צו מניעה זמני כדי למנוע הסגת גבול וודאית.

4. על ההחלטה הנ"ל הגישו המבקשים בקשת רשות הערעור המונחת בפניי כעת. הם טענו, כי בית המשפט קמא התעלם מן העובדה שהמשיב מסית נגדם, וכי הוא למעשה לא הצביע על פלישה כלשהי לשטחים אשר הוא מחזיק בהם לטענתו. הם טענו עוד, כי החלטת בית המשפט קמא שלפיה המבקש מס' 1 הצהיר שהוא מתכוון להסיג את גבול המקרקעין בהם מחזיק המשיב אינה מבוססת ולא בכדי בית המשפט לא הביא מדבריו של המבקש מס' 1 המאששים את אותה קביעה. נטען עוד, כי משמעות ההחלטה היא מתן הכשר לשימוש באלימות ובהסתה נגד המבקשים לצורכי תפיסת עדר הבקר שלהם ומניעת רעייתו במקרקעין שהמשיב לא הוכיח כי אכן הבקר רועה בהם.

5. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ובתיק בית המשפט קמא וכן בפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בתיק 27326-04-18, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים לבקשה. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בשאלה אם לתת סעד זמני, וברגיל ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שעניינה מתן צווים זמניים, אלא במקרים חריגים בלבד (רע"א 5290/08 עמליה הורוביץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (1.7.2008); רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (15.5.1997)).

בענייננו, בחינת החלטת בית המשפט קמא מלמדת, כי לא נפל בה פגם המחייב את התערבות ערכאת הערעור. בית המשפט קמא בחן את זכויות הצדדים אלה מול אלה באופן לכאורי והגיע למסקנה, כי המשיב הוכיח, ולו לכאורה, כי הוא מחזיק כדין במקרקעין נשוא הבקשה למתן צו מניעה זמני, וזאת מכוח הסכם הרעיה שהוצג על ידו מיום 10.5.2017, שממנו עולה, לכאורה, כי המקרקעין נשוא הבקשה הוקצו לו. מעיון בבקשת רשות הערעור עולה, כי המבקשים כלל אינם חולקים על קביעה זו של בית המשפט קמא. בית המשפט קמא אף בחן את זכויות המבקשים באופן לכאורי וקבע, כי הם לא הציגו ולו בדל של ראיה שיש בה כדי להעיד על זכות כלשהי שיש להם במקרקעין נשוא הבקשה. גם על קביעה זו המבקשים אינם משיגים בבקשת רשות הערעור.

בית המשפט קמא קבע עוד, כי במהלך הדיונים שהתקיימו במסגרת תיק 27326-04-18, שעניינו כאמור תפיסת עדר הבקר על ידי המשיבה מס' 2, הצהיר המבקש מס' 1, כי הוא מתכוון להסיג את גבולות שטחי המרעה שהוקצו למשיב ועל כן, קמה למשיב עילה לקבלת הסעד המבוקש וזאת נוכח הוודאות שהמבקשים יסיגו את גבולו. המבקשים טוענים, כי אין בסיס לקביעת בית המשפט קמא בעניין וזה ולא בכדי הוא לא הביא מדבריו של המבקש מס' 1. אין ממש בטענה זו. עיינתי בפרוטוקולים של הדיונים שהתנהלו בתיק הנ"ל ומהם עולה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, על כוונת המבקשים להחזיר את עדר הבקר לשטחי המרעה שהוקצו למשיב. ב"כ המבקש מס' 1 אף הצהיר בישיבת יום 10.5.2018 שהתקיימה בתיק הנ"ל, כי הוא אינו יכול להתחייב שעדר הבקר לא יסיג את גבול המקרקעין של אדם אחר. כך גם עולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 17.4.2018. עולה, אם כן, כי טענות המבקשים שקביעת בית המשפט קמא לעניין כוונתם להסיג את גבולות השטחים של המשיב אינה מבוססת, הינן חסרות בסוס.

אין גם ממש בטענה, כי החלטת בית המשפט קמא משמעותה מתן הכשר לשימוש באלימות ובהסתה נגד המבקשים לצורכי תפיסת הבקר שלהם. בית המשפט קמא קבע ובצדק, כי השאלה אם עדר הבקר של המבקשים נתפס ונכלא על ידי המשיבה מס' 2 כדין או שלא כדין אין לה כל השלכה לעניין מערך הזכויות של המבקשים ושל המשיב במקרקעין נשוא המחלוקת. זכויות אלה נקבעו בהתאם למסמכים שהוצגו בפני בית המשפט ושמהם עולה, לכאורה, כי המשיב מחזיק כדין באותם מקרקעין ואילו המבקשים לא הציגו ולו בדל של ראיה לזכותם במקרקעין.

6. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נדרשה תגובת המשיבים, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ח, 25 יוני 2018, בהעדר הצדדים.