ראשיתו של ההליך שבפניי בהתנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב. לנתבעת ניתנה רשות להתגונן והתיק הועבר לבירור בהליך של סדר דין מהיר.

רקע וטענות הצדדים

התובעת, מועצה מקומית, טוענת בכתב התביעה, שהמבקשת החזיקה בנכס המצוי בתחום שיפוטה של התובעת ונותרה חייבת לה את סכום התביעה, בגין ארנונה לשנים 2012-2013 ובגין שילוט לשנת 2012.

הנתבעת, חברה בע"מ אשר עיקר עיסוקה בהפעלת זכייניות למכירת גלידה וופל בלגי, טוענת להגנתה, כי חתמה על הסכם שכירות, עם חברת "תמיר קפיטל נכסים והשקעות בע"מ" (להלן – "הסכם השכירות" או "ההסכם", להלן - "תמיר קפיטול"), שהינה בעלת הנכס נשוא תביעה זו (להלן – "הנכס"). הצדדים להסכם השכירות הם הנתבעת ותמיר קפיטל, אולם נרשם בו כי הנתבעת תהא רשאית להפעיל את העסק במושכר באמצעות בר רשות בשם מר קדוש דוד. לכן, טוענת הנתבעת שהיא לא המחזיקה בנכס, שציינה זאת פעמים רבות בפני התובעת, וכי מסרה לתובעת את פרטי המחזיק וביקשה שתפעל לגביית החובות ממנו. התובעת לא עשתה כן, הותירה את החיוב לפתחה של הנתבעת וכעת דורשת ממנה לשלם ארנונה ושילוט בגין נכס בו לא החזיקה מעולם.

ההליכים בתיק

בישיבה המקדמית, שהתקיימה ביום 27 באוקטובר 2020, שנתיים וארבעה חודשים לאחר הגשת ההתנגדות, ביקשה הנתבעת היתר להגשת הודעת צד ג' נגד הבעלים, תמיר קפיטול. בשים לב לשלב בו הועלתה הבקשה ולגילו של התיק, לא סברתי שיש מקום להתיר הגשת הודעת צד ג' שיהיה בה כדי לסרבל את ההליך והתיק נקבע להוכחות.

הנתבעת ביקשה לזמן את מנהל תמיר קפיטול לעדות, הלה זומן אך לא התייצב במועד ההוכחות. סוכם כי באותו מועד ייחקרו הצדדים וכי ייקבע מועד נוסף לחקירת העד. גם לדיון הנדחה לא התייצב העד והנתבעת ויתרה על עדותו.

הדיון בפניי

מטעם התובעת העידה גב' גניה בן נון, אשר הסבירה שהתובעת פועלת בהתאם להסכמים שהיא מקבלת לאחר שעושה התאמה של השמות, ושהתובעת לא בודקת גודל נכס ולא קוראת את ההסכם (עמ' 6, שורות 3-15), וכי נציגי התובעת מבצעים מדידה בשטח ולאחר מכן מוציאים שומה ותשריט מדידה (עמ' 6, שורות 25-30). העדה העידה ששלחה את דרישות התשלום בדואר רגיל ורק לאחר שלוש שנים נשלחה דרישה בדואר רשום, לשלוש כתובות אפשריות. כאשר נשאלה מדוע לא ניתן לראות בתשובת הנתבעת למכתב בדואר רשום לפיה היא אינה מחזיקה בנכס כאילו הייתה זו השגה, השיבה העדה שמדובר בפניה, ולא בהשגה, שכן לא הוגשה במועד שנקבע להגשת השגה וכי בחלוף שלוש שנים ממילא לא ניתן לבדוק דבר. כן ציינה, שלו הייתה הנתבעת מגיבה במועד, יתכן שפני הדברים היו אחרים (עמ' 9, שורות 13-19). בחקירתה החוזרת ציינה שכאשר מקבלים הודעה על שינוי חזקה נבדק הדף הראשון שם מפורט מי הבעלים והמוכר או המשכיר והשוכר.

העד מטעם הנתבעת והבעלים, מר גלעד סמובסקי, אישר שלא שלח הודעה לתובעת על הסכם השכירות, וטען שהאחראית לכך הייתה חברת הניהול של הקניון, קרי תמיר קפיטול, והיא זו שמסרה את הנכס לדוד קדוש והודיעה לתובעת על ההסכם. העד העיד, שהנתבעת לא פונה לרשויות המקומיות אלא אם קיבלה הודעה שהיא מחזיקה ואז פונה לתקן. לגישתו, במקרה דנן התקלה נבעה מכך שהנתבעת לא קיבלה את הדואר שנשלח אליה (עמ' 11, שורות 3-9). העד, ויוזכר שהוא הבעלים של הנתבעת, לא ידע להשיב מה הייתה כתובתה בשנת 2012 וציין שכיום פועלת הנתבעת מכתובת ברעננה. לשאלה האם הוגשה השגה ענה, שפנה לעורכת דינו ומסר תצהיר ומעבר לכך "את נכנסת למונחים משפטיים שאינני מבין בהם" (עמ' 11, שורות 25-32).

סיכומי הצדדים

התובעת טענה בסיכומיה, כי טענתה היחידה של הנתבעת היא טענת "איני מחזיק" שנטענה בעלמא, שכן מהסכם השכירות ברור שתמיר קפיטול היא המשכירה והנתבעת היא השוכרת, כך שהנתבעת נרשמה כשוכרת כחוק וכדין בהתאם להוראת סעיפים 325-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. לכן, דין הטענות בעניין החזקה להדחות גם מפאת העדר סמכות עניינית. לתובעת לא נמסרה הודעה על קיומו של זכיין כלשהו, והיא שלחה הודעות רבות לכתובת הנתבעת כרשום ברשם החברות וברשות המסים, ואף לכתובתו הרשומה של מנהל הנתבעת. לטענתה, עומדת לה החזקה הקבועה בסעיף 12 לפקודת המסים (גביה) והנתבעת מעולם לא הגישה השגה והשומות הפכו לסופיות וחלוטות.

הנתבעת טענה בסיכומיה, שהתובעת לא הציגה חיוב כלשהו או ראיה לקיומו של חוב בגין שילוט וכי גם העדה מטעם התובעת טענה שאין חיובים נוספים מלבד חוב הארנונה. לכן, לגישתה, יש לדחות את התביעה בעניין חוב השילוט. הנתבעת טוענת, שהתובעת פעלה בניגוד להוראת סעיף 344 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ואופן משלוח ההודעות וההתראות על ידה מהווה מחדל משמעותי, עליו מעידה גם העובדה שדואר רשום נשלח רק בחלוף מספר שנים, לשתי כתובות שונות. לגישתה, פניית הנתבעת לאחר קבלת הדואר הרשום היא בגדר השגה לעניין האחזקה בנכס, ולו היה דבר הדואר מתקבל אצלה קודם לכן, הייתה ההשגה מוגשת במועד. הנתבעת חזרה על טיעוניה לפיה תמיר קפיטול מסרה לתובעת שדוד קדוש הוא המחזיק בנכס, אולם התובעת לא עשתה דבר עם מידע זה, וטענה שלנתבעת הייתה ידיעה בפועל מי המחזיק בנכס ומכל מקום חובתה לברר מי המחזיק.

דיון והכרעה

סמכות עניינית

1. לטענת התובעת, דין הטענות בעניין החזקה בנכס להידחות על הסף גם מחוסר סמכות עניינית, שכן הנתבעת לא הגישה בשום שלב השגה ולאחר מכן ובמידת הצורך, ערר על חיובי הארנונה והיטלים נוספים, ולכן השומות הפכו לסופיות ולחלוטות. מכאן, הרי שלטענת התובעת, הסמכות הבלעדית לדון בטענות אלה היא למנהל הארנונה או לוועדת ערר.
2. איני מקבלת טענה זו. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו 1976, (להלן – "החוק") אמנם קובע שיש להעלות את טענת "איני מחזיק" בפני מנהל הארנונה תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום, אולם ס"ק (ג) קובע כך:

על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

1. ייאמר כבר עתה, כי לא הונחה בפניי בקשה קונקרטית לסילוק על הסף מפאת העדר סמכות עניינית, אולם בכל מקרה ובנסיבות תיק זה, אין מקום לדחות את התביעה מסיבה זו.

חובת ההודעה על חילופי המחזיקים

1. סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כך:

נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.

1. חובת ההודעה על חילופי המחזיקים מוטלת במקרה דנן על תמיר קפיטול. אין מחלוקת שתמיר קפיטול מסרו את הסכם השכירות לתובעת במועד, ואין מחלוקת שהצדדים להסכם השכירות הם תמיר קפיטול כמשכירה והנתבעת כשוכרת.
2. מעיון בהסכם השכירות עולה, כי סעיף 27.3, המופיע בעמוד 39 להסכם השכירות קובע, שהנתבעת תהיה רשאית, בהסכמת תמיר קפיטול ובתיאום בכתב מראש, להעניק לאחר זכות להפעיל את העסק במושכר, תוך קביעת מגבלות לא מבוטלות והותרת כל חיובי הנתבעת על כנם, גם במקרה בו יש בר רשות כאמור.
3. סעיף 27.3 האמור הוא ארוך מאוד ומשתרע על כעמוד שלם, ללא סעיפי משנה או תתי סעיפים.

בפסקה הרביעית של אותו סעיף נקבע כך:

למרות האמור בסעיף זה, מובהר ומוסכם בין הצדדים במפורש וכתנאי עיקרי כי השוכר יהא רשאי להפעיל את המושכר למטרתו באמצעות הזכיין הראשון – מר דוד קדוש.

1. כלומר, אם נזקק את טענתה של הנתבעת, הרי שלמעשה היא טוענת שהייתה על התובעת חובה לקרוא לעומק הסכם שמחזיק עשרות עמודים, ולהבין מתוך אותה פסקה של סעיף 27.3, בה נרשם שהשוכר "יהא רשאי" להפעיל את המושכר באמצעות מר קדוש, כהודעה על כך שמר דוד קדוש הוא המחזיק והוא זה שצריך לשאת בחיובי התובעת.
2. טענה זו אינה יכולה להתקבל, משני טעמים:

מבחינה מילולית טהורה – לא ניתן להבין מהמילים "יהא רשאי" שזהו המצב בפועל וכי הנתבעת אכן החליטה לממש זכותה ולהפעיל את המושכר באמצעות מר קדוש.

מבחינה מהותית – אין מקום להטיל על התובעת את החובה לקרוא הסכם ארוך ומפורט ולחפש בין שלל סעיפיו האם קיים מחזיק כלשהו בנכס.

מבחינת ניצול משאבים מנהליים, אין הגיון בחיוב התובעת לקרוא לגופו כל הסכם שמוגש לה ולחפש מיהו המחזיק, וככלל, רשאית היא להניח שהמחזיק הוא השוכר הרשום בעמוד הראשון. ככל שבמקרה קונקרטי אין אלה פני הדברים – יתכבד השוכר ויודיע לתובעת במפורש מיהו המחזיק בפועל בנכס.

1. בעניין בר"מ 867-06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, (17.4.2008), בעמוד 24 נאמר, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, איתה הסכימה בעניין זה כב' השופטת ארבל, כך:

אין מקור שבדין, ואין הצדקה מבחינת האינטרס הציבורי, ליצירת פתח מילוט לאזרח מקיום חובה פשוטה וקלה, והמרתה, במצבים מסויימים, בהטלת נטל כבד על הציבור. החוק החרות והדין הכללי לא התכוונו למצב דברים מעין זה, ונראה לי כי נסטה מלשון החוק, מתכליותיו ומטרותיו אם נפרש את הדברים אחרת.

1. הדברים אמנם נאמרו לעניין עצם חובת ההודעה על חילופי מחזיקים, אולם נכונה גם לענייננו.

אין מקום להטיל על התובעת את החובה לקרוא לעומק כל חוזה שנמסר לידיה. אין המדובר בבדיקה קלה ופשוטה, שכן מדובר בקריאת חוזים שלמים, שלעיתים, כמו במקרה דנן, מחזיקים עשרות עמודים, והכל על מנת לברור מתוכם האם ישנו מחזיק אחר, שאינו השוכר הרשום בחוזה.

איני סבורה שיש מקום להטיל חובה כזו על התובעת ולדרוש ממנה להשקיע משאבים לצורך כך, משאבים בהם נושאים האזרחים משלמי הארנונה. זאת במיוחד כאשר כל שנדרש מהשוכר הרשום בהסכם, שסבור שאינו צריך לשאת בחיובים שכן אינו המחזיק בפועל, הוא לוודא שהמשכיר נותן לתובעת הודעה מפורשת הכוללת את שם המחזיק בפועל, או לתיתה בעצמו.

1. לסיכום עניין זה - לא הייתה על התובעת החובה לקרוא את ההסכם כולו ולחפש מיהו המחזיק ורשאית הייתה לחייב את הנתבעת, כשוכרת עפ"י ההסכם שנמסר לה.

האם בוצעה מסירה כדין

1. התובעת טוענת, כי הודעות והתראות אודות החוב נשלחו לכתובתה של הנתבעת, הרשומה ברשם החברות וברשות המסים ואף לכתובת הרשומה של מנהל החברה, וכי עומדת לה החזקה הקבועה בסעיף 12 ב' לפקודת המסים (גביה).
2. וכך קובע סעיף 12ב' האמור:

הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום.

1. בסעיף 2 נקבע כך:

"מס" לרבות מס הרכוש העירוני, כל הסכומים המגיעים בעד הלוואות זרעים שהילוותה ממשלת ארץ- ישראל או ממשלת ישראל, כל מס, ארנונה, הלוואה ותשלום אחרים שעל גבייתם הוכרז או יוכרז ע"י הנציב העליון של ממשלת ארץ-ישראל או ע"י שר האוצר כגביה הכפופה לחוק הדן בגביית מסים;

(ההדגשה שלי – א.ה.)

1. מנוסח סעיף 12ב' עולה, כי אין חובה לשלוח התראות והודעות בדואר רשום והרשימה של המקרים בהם יש לשלוח דואר רשום היא רשימה סגורה וקצרה.
2. מכאן, הרי שלא הייתה על התובעת החובה לשלוח את ההתראות וההודעות בדואר רשום, והיא יצאה ידי חובתה עת שלחה את המכתבים בדואר רגיל. לא זו אף זו, אלא שהתובעת הגדילה לעשות ושלחה את המכתבים מספר פעמים, לשלוש כתובות שונות, כאשר כתובות אלה הן הכתובות שהנתבעת עצמה דיווחה לרשם החברות ולרשות המסים.

יתרה מזו – אחת הכתובות היא אותה כתובת שמופיעה בהסכם השכירות ככתובתה של הנתבעת.

1. ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (פורסם 11.6.2013), קבע כב' השופט פוגלמן כך:

 בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מרשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999).הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים .... המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת.

1. סעיף 344 לפקודת העיריות קובע לגבי מסירת הודעות כדלקמן -

בלי לפגוע בהוראות הפקודה או של כל חוק עזר שהותקן לפיה, כל אימת שלפי הפקודה יש רשות או חובה ליתן לאדם הודעה או כל ידיעה אחרת, יראו אותה כנתונה לו כראוי, אם ניתנה באחת הדרכים האלה:

(1) נמסרה לאותו אדם, או במקום מגוריו הרגיל או הידוע לאחרונה לאחד מבני משפחתו המבוגרים, או למי שעובד עם משפחתו או מועסק על ידיה;

(2)   הונחה במקום מגוריו של אותו אדם או במקום עסקו, הרגילים או הידועים לאחרונה;

(3)   נשלחה בדואר במכתב רשום ומשולם מראש לפי מען אותו אדם במקום מגוריו או במקום עסקו, הרגילים או הידועים לאחרונה;

(4)   הודבקה במקום בולט בחצרים שאליהם מתייחסת ההודעה.

1. מכאן, הרי שגם בהתאם לחזקה העומדת לתובעת לפי סעיף 12ב' לפקודת המסים (גביה) וגם לאור הוראתו הספציפית של סעיף 344 לפקודת העיריות, רשאית הייתה התובעת לשלוח את המכתבים כפי ששלחה בדואר רגיל, וחזקה היא שהנתבעת קיבלה אותם לידיה.
2. איני מקבלת את הטענה שהתובעת ישנה על זכויותיה במשך שלוש שנים ורק לאחר מכן "פשוט מישהו התעורר" (עמ' 15, שורה 21). אין לזקוף לחובת התובעת את העובדה שבחלוף שלוש שנים בהם התובעת שלחה מספר מכתבים לשלוש כתובות שונות, היא החליטה לנסות לשלוח גם בדואר רשום, למעלה מהחובות המוטלות עליה לפי דין.
3. לכן, אני קובעת שהתובעת שלחה את המכתבים כדין והנתבעת לא יכולה להיבנות מכך שנשלחו בדואר רגיל. יצוין, שגם במקרה דנן, הגורם שיכול היה למנוע את הנזק שנגרם לתובעת הוא התובעת עצמה - לו הייתה התובעת טורחת ומעדכנת את כתובת משרדה הרשום ברשם החברות וברשות המסים (ויוזכר, שזוהי אותה כתובת בדיוק הרשומה ככתובתה בהסכם השכירות), יתכן שכל ההליך שבפניי היה נמנע.
4. למעלה מן הצורך יצוין, שגם לו הייתה טענת הנתבעת בעניין המסירה מתקבלת, לא היה בכך כדי להועיל לה לגופו של עניין ושל חוב, ולכל היותר היו מופחתים חיובי הריבית והקנסות, ובכל מקרה לא היה בכך כדי לאיין את עצם החיוב ע"י התובעת.

גובה החוב

1. מעיון בדפי החשבון "יתרות לפיזי" שצורפו לגילוי המסמכים מטעם התובעת, עולה בבירור כי החוב הוא בגין ארנונה ושילוט.

הנתבעת מנסה לסמוך יהבה על עדות המצהירה מטעם התובעת, שמעדותה עלה שאין חיובים נוספים מלבד חיובי ארנונה.

מקובלת עליי טענת ב"כ התובעת לפיה מדובר בהרחבת חזית שכן הטענה לפיה חיובי הארנונה הם החיובים היחידים ואין בלתם לרבות לא חיובים בגין שילוט, היא טענה חדשה שלא בא זכרה קודם לכן.

לפיכך, איני מקבלת את הטענה ואיני נותנת לה כל משקל.

המנעות מהבאת עד לעדות

1. הנתבעת ביקשה להעיד את מר עוזי נאמן מטעם תמיר קפיטול, אולם הלה לא התייצב לעדות והנתבעת לא עמדה על זימונו. מכל מקום, כפי שפורט לעיל, איני סבורה שהיה בעדותו של עד זה כדי להעלות או להוריד.
2. עם זאת, הנתבעת לא ביקשה לזמן לעדות את מר דוד קדוש, שנטען שהחזיק בפועל בנכס, ואף את הודעת צד ג' שביקשה להגיש, ביקשה להגיש נגד הבעלים, חברת תמיר קפיטול, ולא נגד מר קדוש. הדברים תמוהים הם, שכן לגישת הנתבעת מר קדוש הוא זה שהחזיק בנכס והחבות בתשלומים לתובעת הייתה עליו.
3. ההלכה הפסוקה קובעת, כי "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו (ראה לעניין זה ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מד(4) 595).

חזקה זו אמנם ניתנת לסתירה, אבל הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור ומכאן שחזקה זו עומדת לחובתה.

סיכום

התביעה מתקבלת במלואה.

התיק יוחזר ללשכת ההוצאה לפועל לשם ביצועו.

הוצאות ההליך בסך של 3,000 ₪ יתווספו לסכום ההוצאות בתיק ההוצאה לפועל וייגבו במסגרת ההליך שם.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ה אייר תשפ"א, 07 מאי 2021, בהעדר הצדדים.