1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בהרצליה (כבוד הרשם הבכיר א' לכנר) מיום 13.5.18 במסגרת ת"א 29776-02-17 (להלן: "פסק הדין").

2. בית המשפט קמא בפסק דינו דן בתביעה כספית בגין נזק שנגרם לרכבה של המשיבה כתוצאה מנפילת ענף עץ על רכבה. בית המשפט קמא מצא שלא לפסוק פיצוי כלשהו בגין נזקי גוף או נפש שנתבעו ולפיכך קיבל את התביעה באופן חלקי והורה למערערת לשלם למשיבה את הנזק שנגרם לרכב, לרבות שכר טרחת השמאי.

3. בתמצית ייאמר כי בית המשפט קמא קבע כי על המערערת מוטלת אחריות לוודא ולדאוג כי כלל העצים שבשטח שיפוטה מטופלים, עוברים גיזום ולא נשקפת מהם סכנה, וכי מקובלת עליו טענת המערערת כי באותה העת לא בוצעו עבודות גיזום באזור התאונה. בית המשפט קמא מצא לקבל את טענת המערערת שעל רכבה של המשיבה נפל ענף ולא עץ, אך ציין שלא יהא בכך כדי לשנות את מהות התביעה. בית המשפט קמא מצא לקבוע כי נפילת ענף בסדר גודל המסב נזק כפי שאירע אינו דבר של מה בכך וברור כי תחזוק ראוי המוטל על המערערת היה מונע נזק מסוג זה. בית המשפט קמא פירט בסעיפים 34–36 לפסה"ד את מקור סמכותה ואחריותה של העירייה, התייחס לפסיקה הנוגעת לאחריות רשות מקומית לתחזוקת עצים ומצא בסופו של יום כי העירייה "חבה באחריות מוגברת על הענף הרחב והכבד שנפל על רכב התובעת וגרם לו נזקים" (שם, סעיף 37).

4. בע"א (חי') 15084-02-11 מ.מ. פרדס-חנה-כרכור נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (30.10.11) מצא בית המשפט המחוזי להפוך את קביעת בית משפט השלום בחיפה אשר ראה את הרשות המקומית כאחראית לנזק שנגרם כתוצאה מקריסת עץ בתחומה על רכב חונה,בלילה חורפי.

5. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה בדבר היות עץ "דבר מסוכן" כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין וכן דחה את הטענה כי במקרה זה מתקיים התנאי להחלת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" בהתאם להוראת סעיף 41 לפקודה . מכאן נמצא שנטל ההוכחה, במיוחד בנוגע לחובת הזהירות הקונקרטית, מוטל היה על המשיבה – התובעת. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לא הייתה כל מניעה, במיוחד לאור המועד בו הודע למשיבה על האירוע, לברר מה סוג העץ שקרס, מצב שורשיו, אם ניטע בקרקע לא מתאימה אם נתקף במחלה כלשהי ומה היה מצב צמיחתו ונתונים נוספים שהיה בהם כדי להצביע על הגורם לתאונה.

6. בית המשפט המחוזי אף ציין כי המשיבה (חברת הביטוח) לא ציינה את סוג העץ, לא הגישה חוות דעת לעניין נטיעתו של העץ בנוגע לכוח עמידתו בכלל, ולמעשה המשיבה ייחסה לרשות המקומית חבות כמעט מוחלטת עד כדי העברת נטל ההוכחה אליה והעדר הצורך להביא ראיות מטעמה (שם, סעיפים 9–10). בית המשפט המחוזי קבע כי המסקנה שעלתה מעדות בעלת הרכב היא שהמשיבה לא הוכיחה למעשה כי האירוע כפי שאירע והנזק שנגרם היה צפוי או ניתן היה לצפותו, הגם שמזג האוויר היה חורפי. נקבע כי מכל מקום, "אין כל ראיה בקשר לטיבו של העץ ומצב נטיעתו או אופן צמיחתו של העץ עובר למועד הקריסה אשר צריך היה להזהיר את המועצה מפני סיכון קיים ואשר מחייב היה נקיטת אמצעי מנע שהיה בהם למנוע את הנזק שאירע. מכאן שלא הוכח קיומה של חובה קונקרטית שמוטלת הייתה על המועצה בנוגע לאפשרות לקריסת העץ שסוגו אינו ידוע והסבת הנזק בעקבות זאת" (שם, סעיף 10).

7. עוד התייחס בית המשפט המחוזי לסוגיית מנגנון הפיקוח שהופעל על ידי המועצה. הערכאה קמא הגיעה למסקנה שמאחר שהמועצה לא הביאה מטעמה עדות של נציג מחלקת הגינון, הרי שלא הוכח פיקוח שוטף ותדירותו של אותו פיקוח ,נקבע כי המועצה לא הצביעה על קיום מנגנון פיקוח הולם ולפיכך לא יצאה ידי חובת הזהירות המוטלת עליה. בית המשפט המחוזי מצא כי אין לקבל מסקנה זו (שם, סעיף 11).

8. בסיפת פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כי למעשה "קבלת התביעה על ידי בית משפט קמא יש בה כדי להטיל על המועצה חבות כמעט מוחלטת לכל נזק עקב נפילת עץ, ולשחרר את המשיבה מחובת ההוכחה המוטלת עליה מעצם מעמדה כתובע, כל זאת על אף שמדובר בעילת רשלנות" (שם, סעיף 12).

9. ברע"א 9144/11 שומרה חברה לביטוח נ' מועצה מקומית פרדס חנה – כרכור (פורסם בנבו, 21.8.12), נדחתה בקשת רשות הערעור על פסק הדין לעיל. בית המשפט העליון קבע כי עניין לנו ביישום עקרונות קיימים והלכות ידועות ומושרשות על מערכת עובדות קונקרטיות. "בית המשפט המחוזי לא התכחש לקיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על רשות מקומית למנוע מפגעים בשטחים הציבוריים שבתחומה, אך מצא כי לא הוכח שחובה זו הופרה. למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי בין אם נאמר כי על המבקשת הנטל להוכיח את התרשלות המשיבה ובין אם נאמר כי על המשיבה הנטל להוכיח כי לא התרשלה" (סעיף 4 סיפה לפסק הדין).

10. עיינתי בפרוטוקול הדיון של בית המשפט קמא מיום 14.3.18, בעדות התובעת ,בעדות מר סלעי יעקב מטעמה ובעדותו של מר עוזי בסון מטעם המערערת.

11. לאחר עיון בהודעת הערעור ,בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים ושמיעת טיעוני הצדדים על־פה בדיון, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום להורות על ביטולו של פסק הדין.

12. בהינתן הקבוע בשני פסקי הדין בעניין שומרה כפי שפורטו לעיל, סבורני כי לא היה בסיס משפטי או עובדתי לקביעת בית המשפט קמא, לפיה העירייה חבה באחריות מוגברת וכי הוכח על ידי המשיבה (התובעת) כי האירוע כפי שאירע והנזק שנגרם היה צפוי או ניתן לצפותו. לא למותר לציין כי המשיבה לא הביאה כל חוות דעת או התייחסות מקצועית למצב העץ ולאופן צמיחתו אשר היה בהם לכאורה כדי להזהיר את המועצה מפני סיכון קיים המחייב נקיטת אמצעי מנע. בנסיבות העניין סבורני כי לא הוכחה על ידי המשיבה בצורה המתחייבת קיומה של חובת זהירות קונקרטית אשר הייתה מוטלת על המערערת (הרשות המקומית) בנוגע לאפשרות קריסתו של הענף וגרימת נזק כתוצאה מכך.

13. לא למותר לציין כי הלכה היא, כי לא די באמפתיה שמעורר הניזוק או באנטגוניזם שמעורר המזיק על מנת להקים חבות נזיקית. גם עצם היווצרות הנזק אינה בבחינת יסוד מספיק להתקיימותה של עוולת הרשלנות שהרי "טרם הגענו בגדרי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לאחריות (מוחלטת) של אדם בגין כל סיכון שהוא יוצר...דיני הנזיקין מציבים מערכת של דרישות, המשקפות שיקולי מדיניות, ואשר רק בהתקיימן יחוב המזיק בפיצוי נזקי הניזוק. באופן זה מכונן הדין איזון עדין בין פעולות הנושאות באחריות נזיקית לפעולות שאינן נושאות בה, ואיזון זה, הוא המאפשר פעילות כלכלית וחברתית תקינה וסבירה בעולם רווי סיכונים " ( ר' ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (פסקה 51) ; ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102 ; ת.א.(ת"א) 1726/09 פינגולד מתכות נ' גיצלטר ( פורסם בנבו, 4.4.13)).

14. אשר על כן, מצאתי להורות על ביטולו של פסק הדין.

15. בנסיבות העניין, לפנים משורת הדין ובהתאם לסמכות שהוקנתה לבית המשפט, לא מצאתי להורות למשיבה להשיב למערערת את הכספים ששולמו לה בגדרו של פסק הדין.

16. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ט, 02 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.