בפני בקשה להישפט באחור ביחס לדוח נשוא הבקשה.

אין חולק כי המבקש קיבל לידיו הדוח המקורי משוטר ובהתאם לחוק ניתנו לו 90 ימים לצורך הגשת הבקשה להישפט באמצעות דואר רשום.

המבקש טוען כי בשל אופי מקצועו (רופא מנתח) מיהר לעבודתו ולאחר מכן איבד את הדוח.

לא נטענה כל טענה מהותית ביחס לעצם ההרשעה או ביצוע העבירה על ידי המבקש לפיה ניתן ללמוד כי נגרם למבקש עיוות דין.

אין אני סבור כי אבדן הדוח המקורי מצדיק אי עמידה בלוח הזמנים אותו קבע המחוקק לצורך הגשת הבקשה להישפט.

לו רצה המבקש, יכול היה בקלות לפנות למשטרת ישראל ולשחזר עותק של הדוח אשר אבד.

אין בנימוקי הבקשה כל נימוק מהותי המוכיח כי נגרם למבקש עיוות דין מעצם הרשעתו או מרף ענישתו (המדובר בעבירת קנס במקור).

בנסיבות המתוארות לעיל, הבקשה אינה עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך קבלת בקשה לפי סעיף 230 בחסד"פ.

אני מחליט לקבל את עמדת המדינה ומורה על דחיית הבקשה.

ככל שתוגש בקשה נפרדת לביטול תוספות הפיגורים שצבר דוח זה, על ב"כ המבקש

להפנותה עם עמדת המדינה למרכז לגביית קנסות באופן ישיר, שכן רק לו הסמכות

לביטול הפיגורים בדוח מסוג זה.

ניתנה היום, א' טבת תשע"ט, 09 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.