לפני בקשה למחיקת צו הריסה ואיסור שימוש הוטל על המבקש ז"ל ועל המשיבה גם כן, לפני

כ- 19 שנים.

רקע

1. בתאריך 13.4.99, בת"פ (חדרה) 4047/97, הורשע המבקש ז"ל על פי הודאתו בעבירה של בניה

ללא היתר לפי סעיפים 145, 204 (א)+(ב) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. המבקש אז הודה בכך שבמהלך החודשים יולי-אוגוסט 1996, ברח' הנגב 37 בגבעת אולגה חדרה (גוש 10570 חלקה 198 – להלן: "הנכס") הוא בנה תוספת לבית מגורים קיים, מיסודות בטון, קירות בלוקים וגג רעפים בשטח של כ- 8 מ"ר, הרס גג רעפים של בית מגורים קיים ובנה במקומו גג רעפים חדש בשטח של כ- 65 מ"ר, מבלי שניתנו לו לכך היתרי בניה כחוק.

2. בעקבות הרשעתו כאמור, נדון המבקש במועד הנ"ל (13.4.99) לעונשים כדלקמן:

• צו הריסה שיכנס לתוקף בחלוף 18 חודשים מהמועד בו ניתן גזר הדין, אלא אם יהיה בידיו היתר בניה כדין (להלן: "צו ההריסה").
• תשלום כפל אגרות בניה בסך 2,018 ₪.
• קנס בסך 1,200 ₪ או חודש מאסר תמורתו.

בכל הנוגע לצו ההריסה הוסיף בית המשפט והורה כי "במידה והנאשם לא יקבל היתר בניה תוך המועד הנ"ל ולא יהרוס בתום המועד הנ"ל את המבנה, תעשה כן הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה תוך שלושה חודשים מתום המועד הנ"ל ועל חשבון הנאשם" (הדגשה שלי – ר.ס.מ).

3. אין חולק על כך שצו ההריסה לא בוצע מאז ובכלל – לא על ידי המבקש וגם לא על ידי המשיבה.

נימוקי הבקשה

4. בבקשה בכתב שהוגשה לבית משפט זה ע"י עוה"ד בז'רנו אשר מונה ע"י בית המשפט לענייני משפחה בחדרה ככונס הנכסים של הנכס בו בוצעה הבניה נושא צו ההריסה (ר' פסיקתא שניתנה בתמ"ש 1915-01-15), טען הלה כי:

א. המבקש הלך לעולמו עוד ביום 1.9.06.

ב. על אף שחלפו כבר יותר מ- 19 שנים מאז ניתן גזר הדין שבמסגרתו הוצא צו ההריסה, נמנעה המשיבה מלבצעו ויש להניח כי הוא לא יבוצע אי פעם שכן "זו מדיניות הועדה לתכנון".

ג. לעומת זאת, בניה בלתי חוקית מסיבית שבוצעה על ידי מי מבניו של המבקש ז"ל, אשר השתלט על הנכס, נהרסה על ידי מי שרכשו אותו במסגרת כינוס הנכסים, וההערה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין בגין אותה בניה בלתי חוקית (ר' תו"ב 44731-02-14) נמחקה זה מכבר.

ד. במצב דברים זה ולנוכח הזמן הרב שחלף, יהא זה אך סביר וצודק לבטל את צו ההריסה התקוע כעצם בגרונם של הרוכשים, באשר אין בו כל ערך ויש להניח כי הריסת הבניה הכל כך מינורית, לא תתבצע.

4. בדיון שהתקיים בפני במעמד הצדדים, הוסיף עוה"ד בז'רנו וטען כי "הועדה לתכנון ובניה לא מבצעת את צווי ההריסה של עצמה, אלא כל מטרתה בקנסות הוא למלא את קופתה. יש מאות אם לא אלפי צווי הריסה בגבעת אולגה שאינם מבוצעים ועירית חדרה לא נוגעת... לא יתכן שבית המשפט יישב כחותמת גומי או לא, ויתן צווי הריסה שאם הנאשמים לא יבצעו העיריה תבצע. היא יושבת על הגדר. לא נוגעים בהריסות בשטחים פרטיים... פה יש בניה של 8 מ"ר... 19 שנה לא הרסו את זה... אולי צריך פעם אחת החלטה אמיצה של בית המשפט שעיריית חדרה מצפצפת על צווי הריסה...".

עמדת המשיבה

5. בתגובתה בכתב לבקשה, כמו גם בטיעוניה בעל פה בפני, טענה ב"כ המשיבה כי ככלל, היא נוהגת ליתן הסכמתה למחיקת הערות אזהרה שנרשמו בגין צווי הריסה ואולם היא עושה כן רק במקרים שבהם הבניה נושא הצו נהרסה או הוכשרה. מאחר שבמקרה זה מדובר בבניה שלא נהרסה, לא הוכשרה וככל הנראה גם לא ניתן יהיה להכשירה שכן היא כרוכה בפלישה לתוואי דרך לפי תב"ע חד/763, אזי היא אינה יכולה להסכים לבקשה.

6. ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה כי המצב שבו היא נתונה מהווה מעין "מבוי סתום" שכן כתבי אישום שהוגשו מטעמה לאחרונה במקרים אחרים בגין אי קיום צווי הריסה ישנים בוטלו על ידי בית משפט זה בחלק מן המקרים מחמת שיהוי, וכן כי ההריסה כשלעצמה כרוכה ב"הוצאות נכבדות". בהקשר זה הצהירה ב"כ המשיבה כי "היא לא מכירה רשויות ההורסת את מה שהתושבים צריכים להרוס" וכי "במבחן המציאות רוב הועדות, משיקולים כלכליים, לא עושות את זה... לבוא ולהטיל את זה על הועדה זה לא בסדר...".

7. טענה נוספת של ב"כ המשיבה נגעה למיקום הבניה נושא צו ההריסה, ולהוכחת הטענה לפיה מדובר במבנה שהוקם על תוואי של דרך, הגישה את תצלום האוויר – מש/1 ואת דו"ח מפקח הבניה ליאוניד שייקין (להלן: "המפקח") מיום 29.4.18.

8. המפקח עצמו אמר – בתשובה לשאלתי, כי "הדרך שעליה מדברת המשיבה בתגובתה היא דרך עתידית המסומנת בקווים הירוקים על התצ"א, הכוונה היא להרחיב את הכביש הנראה בתצלום". לשאלה מה מתכוונת הרשות לעשות בקשר לבתים הנראים בנויים על קו הדרך ממש, השיב המפקח כי הוא אינו יודע.

דיון והכרעה

9. לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים, הוראות החוק הרלבנטיות וההלכה הפסוקה, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל.

ואלה הם נימוקי:

א. סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, בנוסחו אז, דהיינו נכון למועד בו ניתן גזר הדין בעניינו של המבקש ז"ל, קבע כי ביצועו של צו הריסה יוטל על הועדה המקומית, רק מקום בו המדינה ביקשה בפועל, בשעת מתן גזר הדין, כי ביצוע הצו יושת על אותה ועדה. עיון בפרוטוקול הטיעונים לעונש מלמד על כך שנציגת המאשימה אכן בקשה "להטיל על הועדה לתכנון ובניה עירון להרוס את המבנה באם הנאשם לא יבצע זאת..." (ההדגשה במקור – ר.ס.מ).

סעיף 207א לחוק בנוסחו אז, קבע כי :

(א) הטיל בית משפט על הועדה המקומית לבצע צו לפי סעיף 205(1) או (2) תבצע

אותו הועדה תוך המועד שנקבע בו (ובמקרה זה, בתוך 3 חודשים לאחר חלוף

18 חודשי עיכוב הביצוע – ר.ס.מ).

(ב) הועדה המקומית רשאית, לאחר שעיינה בחוות דעתו של מפקד משטרת

המחוז, לבקש שבית המשפט יצווה על הנשפט לבצע צו כאמור בסעיף קטן (א)

במקום הועדה המקומית.

(ג) עברו שלושה חדשים מהמועד שנקבע לביצוע צו כאמור בסעיף קטן (א) והוא

לא בוצע, יפנו הועדה המקומית, הועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה

או נציגו אל בית המשפט ויבקשוהו שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט

במקום על הועדה המקומית; פניה של אחת הרשויות האמורות משחררת את

השאר מחיובן.

הנה כי כן, על פי הוראות החוק הרלבנטיות לתקופה הנדונה, מקום בו הועדה המקומית לא ביצעה צו הריסה שהיה עליה לבצע על פי גזר דין שניתן בעניינו של נאשם (ויודגש – היה עליה לבצע ולא רק שניתנה לה הרשות או האפשרות לבצעו– ר' נוסח גזה"ד – ר.ס.מ), רשאים היו הועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, לבוא בנעליה ולבקש מבית המשפט כי יטיל את ביצוע הצו על המבקש במקום על הועדה המקומית.

אין חולק על כך שבמהלך 19 השנים שחלפו מאז, לא עשה אף אחד מן הגופים הללו דבר – לא בעצמו ולא כנגד המבקש אשר כלפיו יכולה היתה המשיבה לנקוט בהליכים של הוצאת צו להפסקת שימוש ו/או הגשת כתב אישום בגין עבירה של אי קיום צו בית משפט.

ב. אכן, הלכה פסוקה היא כי דיני השיהוי והמניעות ו/או התיישנות עונשים, לא חלים על צווי הריסה שיפוטיים, זאת לנוכח האינטרס הציבורי שבקיום הצווים (ר' בג"צ 63/56 ודיע מרינה נ' הועדה המקומית לבניין ערים חיפה). כלל זה הורחב במהלך השנים גם לגבי כל פעולה מינהלית הנוגעת לאכיפת החוק – כך למשל ברע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה בו נקבע כי "...רשות הממונה על אכיפת החוק אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד..." וכי "בנסיבות של אי חוקיות... הימנעותה של הרשות מלפעול אין בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה".

זאת ועוד, ככלל, מחייב האינטרס הציבורי את הוצאתם לפועל של צווי הריסה המתייחסים לעבודות בניה שבוצעו שלא כדין ובפרט כאשר ביצועו של צו הריסה הוטל על נאשם והוא ממרה את הוראות בית המשפט במשך שנים.

דא עקא, שעל אף כל האמור לעיל, דעתי היא שבנסיבות המקרה דנן, לא יהא זה הוגן ואף לא ראוי – מבחינת המסר לציבור ולרשויות עצמן, להותיר את הצו ורישומו בפנקסי המקרקעין על כנם.

ג. ואדגיש – הטעם העיקרי העומד בבסיס עמדתי אינו נעוץ בכך שבינתיים הועבר הנכס לצד שלישי – אותם רוכשים שלטענת ב"כ המבקש ייאלצו לבצע את ההריסה היה והצו לא יימחק (לעניין זה ר' רע"פ 10308/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב נ' ספטון (19/01/2012) בו נקבע כי "לא די בטענה שהנכס הועבר לצד שלישי שלא היה צד להליך על מנת לבטל את הצו"), אלא במה שמצטייר כהתפרקות הועדה מחובתה, שלא לומר חיובה על ידי בית המשפט לבצע את הצו בתוך פרק הזמן שהוקצב לה לצורך הזה ובכלל .

10. מפני הנימוקים שפורטו לעיל, לנוכח העובדה שהמבקש נפטר לפני שנים רבות, לאור שטחו הקטן יחסית של המבנה הנדון, וגם לאחר שהבנתי מדברי מהמפקח כי תוואי הדרך שאליו פולש לכאורה אותו מבנה הוא תוואי עתידי שאין לדעת מתי תורחב בו הדרך אם בכלל, סברתי כי דין הבקשה להתקבל ולפיכך הנני מורה על מחיקת הצו כמבוקש.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו חשוון תשע"ט, 24 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.