1. לפניי תביעה שהוגשה בסדר דין מהיר על סך 75,000 ₪ פיצויים ללא הוכחת נזק, בגין הוצאת לשון הרע. התאגיד דורש פיצוי בסך 50,000 ₪ ואילו בעליו דורשים 12,500 ₪ כל אחד.

העובדות אינן שנויות במחלוקת אלא הפרשנות המשפטית שיש לתת להן, ולכן הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יסכמו טענותיהם על סמך כתבי הטענות ונספחיהם בלבד.

1. מדובר בכתבה של עיתון הארץ שפורסמה ביום 28.3.18 במהדורה הדיגיטלית-אנגלית, בה התריע מפכ"ל המשטרה כי ישראלים המביאים את רכבם לתיקון במוסכים פלשתינים מעודדים בכך את גניבת רכבים מישראל. לכתבה צורפה תמונה של מוסך התובעת. מתחת לתמונה נרשם:" A garage in Gush Etzion, the West Bank."
2. לטענת הנתבעת בטעות לא צוין כי התמונה היא לצרכי אילוסטרציה, אך בכל מקרה היות שמוסך התובעת נושא שם עברי ברור שאינו מוסך פלסטיני ובנוסף הוא מרוחק מהאזור שבו עסקה הידיעה, ולכן טענה הנתבעת, סביר שקורא המכיר את מוסך התובעת הבין שמדובר באילוסטרציה ומשכך אין הפרסום מקנה עילת תביעה בגין לשון הרע.

טענה מקדמית זו יש להסיר משולחן הדיונים, מכמה סיבות: ראשית, כותרת הכתבה מופנית לכל המתיישבים (Settlers) ולא רק לאלו המתגוררים במודיעין עילית סמוך לכפרים הפלסטיניים ניעלין ודיר קאדיס ששמם הוזכר בכתבה. שנית, מטרת העיתון להביא ידיעותיו לכל הקוראים ולא רק לאלו שמכירים את מוסך התובעת, ולכן הטענה שהקורא הסביר הבין שהתמונה היא לצורכי המחשה בלבד, לא בהכרח נכונה.

עינו של הקורא הסביר צדה קודם כל את הכותרת והתמונה, ורק אח"כ, אם בכלל, הוא מתעמק בכתבה עצמה [השוו לדברי ביהמ"ש בע"א(ים) 49994-03-17 עיתונות זהב בע"מ ואח' נ' שקד (2.10.17)].

1. יש בקשר בין כותרת הכתבה לבין התמונה כדי לרמז שמדובר באחד המוסכים שעושה שימוש בחלפים גנובים. למעשה כל תמונה של מוסך ששמו ניתן לזיהוי, בצמוד לכתבה זו מרמז על כך שהמוסך הספציפי חשוד בעבירות פליליות של סחר ברכוש גנוב.
2. אשר על כן אני קובעת כי פרסום תמונת המוסך בהקשר עם כתבה העוסקת בתיקון באמצעות חלפים גנובים ובעידוד פשע מהווה לשון הרע.
3. לשון הרע עוולה המקנה עילת תביעה גם לתאגיד, וגם כאשר הנזק לא הוכח ונתבע פיצוי ללא הוכחת נזק, כאמור ברע"א 2015/15 פלבסקי ואח' נ' חב' מקור הפורמייקה בע"מ ואח' (4.8.16).
4. בטרם אדון בפיצוי המגיע לתובעים, יש לבחון את התנהגות הנתבעת לאחר שנדרשה להסיר התמונה ולפרסם התנצלות.

ראשית, אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה צירוף התמונה לכתבה נעשה בתום לב, אם כי ללא מחשבה או זהירות יתירה, המצופה מאתר חדשותי מכובד כדוגמת הנתבעת, גם התובעים אינם טוענים כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע.

1. הכתבה פורסמה ביום ד' 28.3.18. למחרת היום, ביום ה' בשעה 17:21 נשלח מכתב עו"ד בשם התובעת. אגב, העובדה שבתוך יום הגיעה הכתבה והתמונה לידיעת התובעים יכולה ללמד על קיומו של קהל קוראים ולקוחות פוטנציאליים בישראל, המכיר את התובעים. ביום א' – 1.4.18 הוסרה התמונה.

בהתחשב במועד משלוח מכתב הדרישה וסוף השבוע (ערב חג פסח), אני סבורה שמדובר בפעולה מהירה של הנתבעת.

1. עוד באותו היום , 1.4.18 יצא מכתב מאת הנתבעת המיידע את ב"כ התובעת כי התמונה הוסרה. פרסום התנצלות הותנה באישורו בדבר מיצוי הענין ובנוסח שהוצע. בהעדר תגובה פרסמה הנתבעת ביום 9.4.19 התנצלות. הצעת ב"כ התובעת שהגיעה ביום 10.4.19 - לפרסם כתבה על דו הקיום בין יהודים לערבים שקיים במוסך, כתחליף לפיצוי כספי, לא התקבלה, ב"כ הנתבעת טען שיש בכך התערבות בתכנים של העיתון.
2. ב"כ הנתבעים טען כי פרסום התנצלות בגוף הכתבה אינו מספק. איני מקבלת טענה זו, לא רק משום שלא נדרש במכתב מטעם התובעת פרסום במקום מסוים אחר, אלא משום שאני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת, שזה המקום ההולם בנסיבות הענין.
3. לסיכום, פעולות העיתון להסרת התמונה ואח"כ לפרסום התנצלות בסוף אותה כתבה בוצעו באופן זריז וסביר בעיניי ויש בכך כדי להשפיע על הפיצוי שיש לפסוק לתובעים או מי מהם.
4. האם בנסיבות האמורות ונוכח תגובת העיתון התביעה מתגמדת לכדי "זוטי דברים" וענין של מה בכך" אשר בעל דין בר דעת ובעל מזג סביר לא היה מנהל הליך בגינה (כאמור בסעיף 4 לפקודת הנזיקין). שמו הטוב של אדם או של תאגיד אינו ענין של מה בכך. העובדה שהמחוקק בחר לאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק מלמדת על הרצון להקל על התובעים ולהרתיע מפרים פוטנציאליים אחרים, ולכן איני מוצאת לנכון לדחות התביעה. יחד עם זאת, אני מסכימה עם ב"כ הנתבעת כי הפיצוי צריך להיות נמוך וכי פסקי הדין שהפנה אליהם ב"כ התובעים, אינם רלוונטיים לנוכח הנסיבות השונות בתכלית מהמקרה שלפניי, אם בענין העדר תום הלב, אם בענין חזרה על עוולה מספר פעמים ואם בענין חומרת הפגיעה לכאורה.

אני מקבלת את טענתה החילופית של הנתבעת לפיה יש לפצות בשיעור סמלי לשם חינוך לנקיטת משנה זהירות בעתיד.

1. אשר על כן אני מחייבת את התובעת לפצות את התובעים ביחד ולחוד בסך כולל של 8,000 ₪. הסכום כולל שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט וישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
2. היות שנטען כי מדובר בחברה משפחתית וכי גם שמם הטוב נפגע מהפרסום, התובעים יחלקו הפיצוי בינם לבין עצמם לפי הבנתם. הפיצוי מתייחס הן לפגיעה בשם הטוב והן להפסד הכנסה.
3. לא הפרדתי בין שכר הטרחה לבין הפיצוי, משום שקיבלתי את מחאתה של הנתבעת לכך שבכתב התביעה נטען באופן שגוי שהנתבעת סירבה לפרסם התנצלות (עיון באתר האינטרנט לפני הגשת התביעה היה מגלה זאת), וכן את הסתייגותי מצירוף ראיה חדשה לסיכומים, ללא בקשה מקדימה ובניגוד להסדר הדיוני (אף כי יש לציין שב"כ התובעים בסיכומי התשובה התעשת וביקש למשוך הראיה חזרה).
4. אין מקום לחייב את הנתבעת לפרסם התנצלות, לא רק משום שכבר פרסמה התנצלות, אלא משום שלא ניתן לחייבה לעשות כן [ראו הצעת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ג-1963, ד"כ 37, 2403 (התשכ"ג); אורי שנהר דיני לשון הרע 360 (התשנ"ז-1997), ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין ואח' ( 8.2.12) ות"א (מחוזי ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים נ' עיתון "ישראל היום" ואח' (6.2.11)].

ניתן היום, כ"א תמוז תשע"ט, 24 יולי 2019, בהעדר הצדדים.