המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מחודש יולי 2017. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.

כפי שהתברר מתגובת המשיבה, הקנס שבצד הדוח שולם זה מכבר, עובדה שלדעתה יש בה כדי להצדיק דחיית הבקשה, שכן כידוע, כפי שנקבע בסעיף 229(ח') לחוק סדר הדין הפלילי:

"שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו".

לפיכך, הארכת מועד לאחר תשלום אינה אפשרית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן כפי שקבע בית המשפט העליון ברע"פ 2096/07 צפורה כוכבי נ' מדינת ישראל – מקרה בו לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת כי תלוי נגדו אישום.

עוד ראו לעניין זה רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (29.1.08); רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (10.11.08) ורע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 8.1.09), ורבים אחרים.

המבקש טען תחילה כי מעולם לא קיבל את הדוח ולא ידע עליו עד קבלת הודעה מרשות הרישוי. לאחר מכן שינה את גרסתו וטען כי משהתקבל הדוח ביקש גיסו, הנהג בפועל מר פרקש, מאשת המבקש (אחותו של מר פרקש) לשלם את הקנס מאחר ואין בידו כרטיס אשראי.

סבורני כי מדובר בסתירה שלא ניתן לה הסבר. הכיצד לא ידע המבקש על הדוח עד לאחרונה, אולם גיסו ואשתו ידעו עליו זה מכבר ואף שילמו את הקנס?

למעשה מהעובדות עולה כי המבקש "חי בשלום" עם הדוח ותשלום הקנס עד שנודע לו כי הדבר עלול להביא עימו סנקציה בידי רשות הרישוי, או אז אץ המבקש לבית המשפט להגיש בקשה זו.

הליך הארכת המועד להישפט לא נועד למטרה זו, לתקן מחדלו של מי שלא פעל במועד. באופן דומה כבר נדחו לא מעט בקשות, וראו למשל החלטת בית המשפט המחוזי בעפ"ת 42904-01-14 אברהם מויאל נ' מדינת ישראל שם הראה המבקש כי מכר את הרכב לאדם אחר עוד לפני תאריך העבירה המיוחסת לו, כך שאין מחלוקת כי לא הוא שנהג בו במועד הרלוונטי, אולם בקשתו נדחתה עקב תשלום הקנס.

כן ראו החלטות דומות רבות בבית המשפט המחוזי בחיפה בהקשר דומה: עפ"ת (חיפה) 4775-05-15 סעיד ח'יר, עפ"ת (חיפה) 41635-07-10 מירב ברזילי, עפ"ת (חיפה) 27922-08-15 עבל אלחכים סרחאן והחלטות רבות אחרות.

אינני מתעלם מהעבודה שקיים תצהיר אדם אחר המקבל אחריות לעבירה, אולם כבר קבע בית המשפט העליון כי בהליך זה, של הארכת מועד להישפט, יש לפן הדיוני משקל מוגבר לעומת הליכים אחרים:

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט".

רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל

ולבסוף, לא יהיה זה מיותר להזכיר את החלטת בית המשפט העליון ברע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל גם שם הוגשה הבקשה לאחר שלמבקש נודע כי תשלום הקנס גורר סנקציה של רשות הרישוי וגם שם נטען כי בן משפחה אחר הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי. בית המשפט העליון אישר את קביעת בית המשפט לתעבורה לפיה אינטרס הציבור מחייב להעביר מסר חד משמעי בדבר חובה לעמוד במסגרת הזמנים הקבועה בחוק. חריגה מעקרון זה,כך הוסבר, תהווה הפליה לרעה של שאר ציבור הנהגים הפועל כחוק מבחינת המועדים.

אולם גם אם אתעלם מהאמור לעיל ואבחן את טענת המבקש לגופה, אגלה כי היא אינה מבססת הגנה כנדרש. כפי שנקבע לא אחת, התופעה של הסבת דוחות תעבורה, הינה תופעה שכיחה ונעשית לרוב על ידי אזרחים המקבלים דיווח מרשות הרישוי אודות צבירת נקודות בגין עבירות תעבורה שעברו ובהתאם הודעה בדבר אמצעי תיקון. או אז מתעורר האזרח ומבקש לגרוע מרשימת העבירות הרשומות לחובתו, עבירות מספר כדי להפחית את סכום הנקודות, כדי להסיר את רוע הגזירה של אמצעי התיקון.

"בבקשה מסוג בקשה זו מוטל הנטל על כתפי המבקש להוכיח כי לא הוא זה אשר עשה שימוש בכלי הרכב בעת ביצוע העבירה. תצהירים סתמיים וריקים מתוכן, אשר אין בהם כדי להסביר ולהבהיר מדוע יש לראות באדם האחר כאחראי, לא יתקבלו"

ע"פ (ב"ש) 5242/08 באסם אבו קטן נ' מדינת ישראל.

לפני חודשים אחדים, חזר בית המשפט העליון והזכיר את ההלכות הידועות בהקשר זה:

"בעניין סמארה, טען המבקש כי אדם אחר נהג ברכבו במועד ביצוע העבירה, ולראיה צורף תצהירו של אותו אדם. נקבע, כי אין בכך די על מנת לבסס טענה של עיוות דין, שכן "תצהירו של מר יוסף סמארה, אשר ממנו עולה כי הוא ביצע את העבירה, הינו תצהיר סתמי, ואין בתוכנו כדי להעיד באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו... כשנה טרם הגשתו של התצהיר" (וראו גם, רע"פ 2754/12 ביסמוט נ' מדינת ישראל)."

רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם ואחרים.

ובהמשך אותה החלטה דוחה בית המשפט העליון את הבקשה להארכת המועד ומציין כי התצהיר שצורף להוכחת החזקת אדם אחר הרכב הוא "כוללני וסתמי", ובהמשך מבהיר:

"ראשית, אין לקבל גישה לפיה כל אימת שמאן דהוא אחר מודה בביצוע העבירה, שומא על הערכאה הדיונית לקיים דיון על מנת לבדוק אם מדובר בהודאת אמת או שמא בהודאה שנועדה למלט את המבקש מעונש. יש לבחון כל מקרה לגופו, וכפי שנקבע לא אחת, הצהרה סתמית וכוללנית לפיה אדם אחר ביצע את העבירה, אין בה די, ככלל, כדי לבסס טענה לקיומו של עיוות דין.

שנית, ובמקרה הקונקרטי בו עסקינן, הוגש תצהירה של חברת המשפחה, המקבלת אחריות על העבירה, כשנה לאחר מועד ביצועה. זאת, מבלי שהובהר בתצהיר כיצד יכולה המצהירה לקבוע כי דווקא במועד המדובר היה הרכב ברשותה. נראה, כי בלא הצגת אסמכתאות התומכות באותה הצהרה, ניתן לראות את התצהיר כתצהיר סתמי גרידא, שאינו מבסס, בהכרח, טענה של עיוות דין".

גם במקרה דנן התצהירים שצורפו לבקשה הינם כוללניים וסתמיים. אין כל הסבר הכיצד יודעים לומר המבקש והמצהיר כיום, בחלוף כשנה מיום האירוע כי דווקא מר פרקש הוא שנהג ברכב ביום האירוע.

מהאמור לעיל עולה כי אין די הטענה שאחר נהג ברכב כדי להתגבר על מחדליו של המבקש בהגשת הבקשה, מקל וחומר שאין די בכך מקום שטענה זו לא בוססה באופן ממשי כנדרש.

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה.

ניתנה היום, א' תשרי תשע"ט, 10 ספטמבר 2018.