בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית שעניינה החלטת הוועדה העליונה במשרד הבינוי והשיכון מיום 24.12.17 במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לקבל הכרה כדייר ממשיך בדירה ציבורית בה לטענתו התגורר עם אמו המנוחה.

א. רקע עובדתי:

1. הדירה הציבורית בכתובת יהודה הלוי 114 בתל אביב (להלן: "הדירה") הוקצתה בזמנו לאמו של המבקש אשר נפטרה ביום 6.11.17.
2. ביום 26.11.17, נתקבלה החלטת ועדת השניים אצל המשיבה 2 לפיה בקשתו של המבקש להקניית זכויות חוזיות בדירה נדחתה, תוך שנקבע כי המבקש לא התגורר עם הדיירת החוזית (האם המנוחה) 4 שנים טרם פטירתה. החלטה זו נסמכה על "ביקור מעגל מהתאריך הקובע (8/09)".
3. לטענת המבקש, מיד עם קבלת ההודעה על ההחלטה מיום 26.11.17, הוא העביר למשיבה 2 מכתב ערעור בצירוף חתימות שכנים ומכרים המעידים כי אכן התגורר עם אמו המנוחה בתקופה הרלבנטית.
4. ביום 24.12.17, נתקבלה החלטת הוועדה העליונה אצל המשיב 1 לפיה הבקשה נדחתה מן הטעם שהמבקש "לא התגורר בדירה עם הדיירת החוזית ז"ל ברציפות מהתאריך הקובע 8.2009 ועד לפטירתה, לא זכאי בפני עצמו לדיור ציבורי".
5. ביום 4.1.18, פנה המבקש ללשכה לסיוע משפטי בבקשה לקבלת ייצוג. במקביל הודיע על כך המבקש למשיבים, תוך שהוא מציין כי בכוונתו לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים ותוך שהוא מבקש לקבל ארכה להגשת העתירה מעבר ל-45 ימים ממועד ההחלטה.
6. לטענת המבקש, ביום 14.6.18, מונה בא כוחו לייצגו מטעם הלשכה לסיוע משפטי וביום 20.6.18 נערכה פגישה ראשונה בין השניים.
7. ביום 2.7.18 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.

ב. טענות הצדדים:

1. לטענת המבקש, פנייה לסיוע המשפטי מהווה טעם מספק להארכת המועדים לנקיטה בהליכים משפטיים.
2. זאת ועוד, אין ברשותו את המסמכים עליהם נסמכה לכאורה החלטת המשיבים, כאשר מסמכים אלה לא צורפו להחלטה. כך גם, לטענת המבקש, הוא לא קיבל את פרוטוקול הדיון שהתקיים לכאורה בוועדה וזאת בניגוד לנהלים ולהלכה הפסוקה.
3. לטענת המשיב 1, הבקשה להארכת מועד הוגש כשבעה חודשים לאחר מתן ההחלטה, כאשר המבקש טוען כי עבר פרק זמן של חצי שנה מיום פנייתו לסיוע המשפטי ועד ליום בו הוחלט לאשר המינוי, אולם לא פירט את סיבת השיהוי הרב. לשיטת המשיב 1, במצב דברים זה, על המבקש לספק הסבר נאות והבהרה אודות העיכוב המתמשך.
4. המשיבה 2 הצטרפה לעמדת המשיב 1 תוך שהיא טוענת כי המסמכים שנדרשו על ידי המבקש לצורך הגשת העתירה הומצאו לבא כוחו ביום 9.7.18.
5. בתשובתו לתגובת המשיב 1, טוען המבקש כי אינו יודע, מידיעה אישית, מדוע עניינו בסיוע המשפטי התעכב זמן כה ממושך, שכן המציא את כל המסמכים שנתבקשו ממנו עם פתיחת התיק בלשכה. עם זאת, לטענת המבקש, מבירור שערך בא כוחו עלה כי הסיבה לעיכוב טמונה בעומס הרב הקיים בלשכה לסיוע משפטי, בין היתר בשל ריבוי פונים.
6. על כך מוסיף המבקש וטוען כי גם אם כתב המינוי היה מתקבל בסמוך לאחר פתיחת התיק בלשכה לסיוע משפטי, הרי שבהיעדר המסמכים עליהם נסמכת ההחלטה (מסמכים שהומצאו רק לאחר הגשת הבקשה דנן) לא ניתן היה לערוך עתירה כדבעי.
7. זאת ועוד, לשיטת המבקש, המשיב 1 כלל לא מצביע על נזק כלשהו אשר ייגרם כתוצאה מקבלת הבקשה ואף לא נטען כי מי מהמשיבים שינה מצבו לרעה.

ג. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, אני סבור כי בנסיבות העניין דין הבקשה להתקבל, כך שיוארך המועד להגשת העתירה המנהלית עד ליום 30.7.18.

1. תקנה 3(ב) לתקנות קובעת כי יש להגיש עתירה ללא שיהוי ולא יאוחר מ-45 ימים מהיום שבו נודע לעותר על ההחלטה (או מן היום בו ההחלטה פורסמה כדין), וזאת בכפוף להארכת מועד על-ידי בית המשפט על פי תקנות 3(ג) ו-38.
2. החלטת בית משפט בעניין זה אמורה להיות מונחית על פי דיני השיהוי הכללים, המתחשבים בהיבט הסובייקטיבי והאובייקטיבי של השיהוי ובחשיבות הנושא העומד על הפרק מבחינת שלטון החוק והאינטרס הציבורי ((ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז צפון (פורסם בנבו, 26.3.02); בר"ם 7885/13 מגל נ' משרד הביטחון האגף לשיקום נכים – קצין התגמולים (פורסם בנבו, 12.5.14) (להלן: "עניין מגל"); בר"ם 3802/16 ארלט יזמות בנין והשקעות בע"מ נ' ועדת הערר מחוז דרום (פורסם בנבו, 12.9.16)).
3. אכן המבקשת הגישה את בקשתה באיחור. אולם כידוע, לא חלוף הזמן לבדו הוא המבסס את טענת השיהוי, ובמקרה דנן קיימים מספר שיקולים אשר לגישתי יש בהם להטות את הכף אל עבר מתן ארכה להגשת העתירה.
4. באשר ליסוד הסובייקטיבי, החלטת הוועדה העליונה, אותה מעוניין המבקש לתקוף במסגרת העתירה המנהלית, ניתנה ביום 24.12.17, כאשר המבקש פנה לסיוע המשפטי בבקשה לקבלת ייצוג עוד ביום 4.1.18, כלומר במועד בו היה רשאי לתקוף את החלטת הוועדה ללא צורך בבקשה להארכת מועד.
5. מן האמור עולה כי מאז חודש ינואר 2018 פעל המבקש למיצוי זכויותיו ולא שקט על שמריו. באשר לפער הזמנים שבין הפנייה לסיוע המשפטי ועד למועד הגשת הבקשה דנן, הרי שכבר נפסק שכאשר הנסיבות שגרמו לאיחור בהגשה אינן תלויות במבקש אלא היו חיצוניות לו, כמו למשל כאשר חל עיכוב בהסדרת ייצוג מטעם לשכת הסיוע המשפטי, יטה בית המשפט לקבל את הבקשה להארכת מועד (ראו עניין מגל; בש"א 8359/11 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 25.12.11); עת"מ 26873-11-17 גלפט נ' עיריית תל אביב-יפו (פורסם בנבו, 7.12.17); עת"מ 24387-03-18‏ מרקוביץ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון‏ (פורסם בנבו, 9.4.18)).
6. זאת ועוד, הרי שגם לאחר שהוסדר ייצוגו המשפטי של המבקש מטעם לשכת הסיוע המשפטי, הרי שאף לטענת המשיבה 2, המסמכים עליהם התבססה הוועדה העליונה בהחלטתה ביום 24.12.17, מסמכים אשר מטבע הדברים נדרשים לצורך הגשת העתירה, הועברו לב"כ המבקש אך ביום 9.7.18.
7. באשר ליסוד האובייקטיבי, המשיבה לא הצביעה על נזק כלשהו שייגרם לה כתוצאה מקבלת הבקשה או בשל האיחור בהגשת ההליך.
8. באשר לאינטרס הציבורי, כפי שנפסק בעניין מגל, "כשמדובר בבקשה של פרט להארכת מועד בסוגיה הקשורה לזכויותיו מכוח חוק סוציאלי, יטה בית המשפט למתן ארכה וזאת לאור תכליתה של החקיקה הסוציאלית והאינטרס הציבורי הגלום בכך שפרט הזכאי להטבות מכוח חקיקה זו, ימצה את זכויותיו".
9. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להארכת מועד להתקבל והמועד להגשת העתירה מוארך עד לחלוף 21 ימים מיום המצאת המסמכים לב"כ המבקש, קרי עד ליום 30.7.18.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ח, 15 יולי 2018, בהעדר הצדדים.