1. כמצוות הוראות סעיף 182 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אני מודיע, בפתח הכרעת הדין, כי החלטתי לזכות את הנאשם.

א. רקע כללי וגדר המחלוקת בין הצדדים:

1. בתקופה הרלוואנטית לכתב האישום ניהל הנאשם מערכת יחסים זוגית עם המתלוננת ואף נולד להם ילד משותף, שכיום הוא כבן 9 שנים (להלן – הילד). הנאשם שכר יחד עם המתלוננת דירת-קרקע ברח' מימון שלמה בתל-אביב (להלן – הדירה). בסמיכות לדירה התגוררו מר שלמה (שלומי) כהן ומשפחתו (להלן – השכן), כאשר לשתי הדירות חצר משותפת.
2. את מערכת היחסים עם המתלוננת ניהל הנאשם במקביל לנישואין ולמשפחה עם אישה אחרת. עובדה זו, שהיתה ידועה למתלוננת, גרמה לחיכוכים בין השניים. מוקד חיכוך נוסף נבע מכך שהמתלוננת ביקשה לצאת לבלות עם חברותיה בימי שישי בערב, כאשר הנאשם התנגד לכך בטענה שהמתלוננת לוקחת איתה את הילד, שותה ומשתכרת, ובכך פוגעת בילד.
3. עוד יש לציין, כי הנאשם הוא טורקי והמתלוננת פיליפינית. שניהם נמצאים בארץ מזה תקופה, ודוברים את השפה העברית, אך שליטת הנאשם בעברית היא דלה ובבית המשפט הוא נדרש למתורגמן לשפה הטורקית. חרף זאת, במסגרת חקירת המשטרה נחקר הנאשם בשפה העברית, בשל קשיים באיתור וזימון מתורגמן (ר' במזכר ת/4).
4. על פי הנטען בעובדות כתב האישום, ביום שישי 06.07.18 בשעה 20:00 לערך, אמרה המתלוננת לנאשם כי היא יוצאת מהדירה כדי לבקר חברה. הנאשם לא הסכים, אך המתלוננת יצאה מפתח הדירה. בתגובה השליך הנאשם על המתלוננת כיסא פלסטיק, שלא פגע בה משום שהיא זזה. בהמשך אחז הנאשם בחוזקה בכתף המתלוננת ומשך אותה פנימה לדירה. השכן, אשר הבחין במתרחש, הפריד בין השניים.

על רקע זה הואשם הנאשם, בכתב האישום, בעבירה של תקיפה סתם (בן זוג), לפי הוראות סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

1. לא למותר לציין, כבר בשלב זה, כי על-פי העובדות הנטענות בכתב האישום (תקיפה סתם בכך שהנאשם "אחז... בחוזקה בכתף המתלוננת ומשך אותה פנימה לדירה"), מדובר בתקיפה ברף אלימות מינימלי, כפי שאישר גם ב"כ המאשימה בהגינותו (ר' בסיכומיו בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 11). אמנם פורמאלית מדובר במעשה שנכנס בגדרי הגדרת התקיפה – כאמור בהוראות סעיף 378 לחוק העונשין – אך מדובר ברף חומרה (נטען) מינימלי, שנדיר למוצאו בכתבי אישום המוגשים לבית המשפט.
2. תשובת הנאשם לאישום ניתנה באמצעות באת-כוחו, במסגרת הדיון המקדמי. ההגנה אישרה כי הנאשם נכח במקום ובזמן הנטענים בעובדות כתב האישום, אך כפרה בכך שהנאשם תקף את המתלוננת. ב"כ הנאשם ציינה כי הנאשם ביקש מהמתלוננת שלא תצא ותשתה אלכוהול, תוך השארת הילד אצל השכן. לפי גרסת ההגנה, הנאשם אמנם זרק כיסא אך לא לכיוונה של המתלוננת, ומכל מקום לא תקף אותה. עוד נטען, כי יש ליתן משקל אפסי לדברים שנאמרו בהודעת הנאשם (ת/2) וזאת בשל הפגיעה בזכויותיו, כאשר כאמור הנאשם הוא דובר השפה הטורקית (ר' בפרוטוקול, עמ' 3 שורה 11 ואילך).

ב. עיקר פרשת התביעה:

1. מטעם המאשימה העידו המתלוננת, השכן וכן רס"ר מחמוד גדיר, השוטר-הסייר שהגיע לדירה לאחר האירוע ועצר את הנאשם. כמו כן הוגשו בהסכמה מספר מוצגים.

(1) עיקר עדות המתלוננת:

1. המתלוננת הגיעה ארצה מהפיליפינים, כעובדת זרה, לפני 15 שנים לערך. בחקירתה הראשית סיפרה על יחסיה עם הנאשם ועל אירועי יום השישי מושא כתב האישום. לדבריה: "דיברתי איתו במסרונים, הוא אומר שהוא בא לבית ורוצה לאכול, ביקשתי ממנו שלא יבוא כי אני הולכת לחברה שלי, הוא היה בבית של אישה שלו. לאחר כך, אני מבקשת במסרונים שלא יבוא, אבל הוא אומר שהוא בכל זאת בא, הוא רוצה לאכול בבית שלי. אמרתי לו שאין כי אין כסף לאוכל. אחר כך הוא הגיע, הביא לי משהו כבד בשביל לבשל אותו וכעסתי כי אמרתי לו שלא יבוא" (בפרוטוקול, עמ' 5 שורה 13 ואילך).
2. לגרסת המתלוננת, בסופו של דבר היא הכינה את האוכל לנאשם ולאחר מכן התלבשה כדי ללכת, "אני הולכת ולוקחת את הילד שלי והוא קם ובא אלי, פתאום הוא לקח כיסא וזרק אותו עלי, ראיתי את השכן שלי וביקשתי ממנו לעזור לנו... הוא תפס אותי מאחורה מהראש. אחר כך שכן בא לעזור לי, אני הייתי בהרבה פחד" (בפרוטוקול, עמ' 5 שורה 20 ואילך)^[1]. המתלוננת ציינה כי אינה זוכרת באיזה כיסא דובר, אך תיארה אותו כ"כיסא בשביל ים" (שם, שורה 23).
3. בחקירה הנגדית ציינה המתלוננת כי התפתח בינה לבין הנאשם ריב בצעקות ולכן רצתה באותה העת שהילד ישהה אצל השכן (בפרוטוקול, עמ' 6 שורה 26 ואילך). המתלוננת אישרה כי היא יוצאת לבלות עם חברותיה בימי שישי, ולוקחת איתה את הילד, אך הכחישה שהיא שותה תוך שהוסיפה: "אם אני שותה גם הילד שלי כועס" (בפרוטוקול, עמ' 7 שורה 30). לדברי המתלוננת, כשהיא נמצאת עם חברתה ללא הילד "שותים בירה אחת בשביל שיהיה שמח" (שם, שורה 32). ב"כ הנאשם הטיחה במתלוננת שהנאשם טוען כי היא משתכרת בקלות, גם משתייה מועטה, והמתלוננת השיבה: "כן, יש לי חיים, אנחנו לא מתחתנים" (שם, עמ' 8 שורה 4).
4. המתלוננת הבהירה כי עובר לאירוע היא יצאה לכיוון ביתו של השכן והנאשם לקח כיסא שהיה בחוץ וזרק אותו "לאחורה שלי" (בפרוטוקול, עמ' 9 שורה 11). בהמשך ציינה כי נפלה על הרצפה וביקשה מהשכן, שהיה בחצר, לעזור לה (שם, שורה 27 ואילך). לגרסת המתלוננת היא רצתה לברוח והנאשם תפס אותה, כאשר בהקשר זה תיארה המתלוננת תפיסת שיער או חולצה מאחור (שם, שורה 15 ואילך).
5. המתלוננת ציינה כי השכן ראה את התפיסה ולשאלה היכן בדיוק תפס אותה הנאשם, ענתה: "אולי פה בבגדים... הרגשתי את היד שלו מאחורי" (בפרוטוקול, עמ' 9, שורה 21 ואילך). בהמשך הלינה המתלוננת על התנהלות הנאשם, שלדבריה "הוא לא עובד, הוא לא עוזר. אנחנו 10 שנים, הוא לא עוזר לי עם הילד, אני מטפלת בחיים של הילד שלי" (שם, עמ' 10 שורה 21 ואילך).
6. בהמשך החקירה נשאלה המתלוננת לגבי אמירתה, בעימות עם הנאשם, כי הוא תפס אותה "בראש או בכתף" (ת/3, שורה 17). כאן יש להעיר כי הצבת הדברים באופן הנ"ל אינה מדויקת. בעימות – שנערך ביום 09.07.18, שלושה ימים לאחר האירוע – הכחישה המתלוננת מפורשות כי הנאשם דחף אותה, תפס אותה או סטר לה, ועל כן החוקר שאל אותה "למה בעדותך טענת כי ארסין תפס אותך בראש או בכתף" (ת/3, שורה 17). לכך השיבה המתלוננת: "אני באמת לא זוכרת, אני חושבת כי רק שם את ידו על הראש שלי, אני לא בטוחה, אני ברחתי" (ת/3, שורה 18 ואילך). עוד יצוין, כי בהמשך העימות סיפרה המתלוננת על אירוע אלים שאירע שש שנים לפני כן, בשנת 2012, שבמהלכו היא סטרה לנאשם ובתגובה הוא החזיר לה אגרוף.
7. מכל מקום, בעדותה לפניי בבית המשפט – לגבי האירוע מושא כתב האישום – הבהירה המתלוננת כי הנאשם תפס אותה, תוך שהוסיפה: "זה רק באחורה, הוא לא עשה לי כואב. הוא רוצה לקחת את השיערות שלי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 11 שורה 29 ואילך, הגם שמיד תיקנה מעט: "הוא רוצה לוקח אותי, לא בשיער").

(2) עיקר עדות השכן:

1. בעדותו בבית המשפט טען השכן שאינו זוכר את פרטי האירוע ועל רקע זה קיבלתי את עתירת ב"כ המאשימה להגשת ההודעה שנגבתה ממנו במהלך חקירת המשטרה. יש לציין כי מדובר בהודעה שנגבתה בכתב-יד, בזירה, על-ידי הסייר שהגיע למקום (ההודעה סומנה ת/1. ר' ההחלטה בעניין קבלתה בפרוטוקול, עמ' 17).
2. בהודעתו ציין השכן כי הוא היה בחצר ושמע מהדירה צעקות וקללות בין הנאשם לבין המתלוננת. לדבריו, המתלוננת יצאה בריצה "אז ראיתי אותו רודף אחריה מעיף לעברה כיסא ופגע בה ואז תפס אותה נפלה על הרצפה ודפק לה כאפה על הפנים" (ת/1, שורה 9 ואילך). לעומת זאת, בבית המשפט טען השכן כי הנאשם זרק כיסא ים מפלסטיק, שלא פגע במתלוננת, כאשר: "אם אני לא טועה, היה גם רטוב ברצפה והיא נפלה. ארסין בא אליה, לי זה היה נראה כאילו הוא בא לעשות משהו אבל הוא לא הצליח לעשות לה" (בפרוטוקול, עמ' 14 שורה 6 ואילך).
3. ב"כ המאשימה הטיח בשכן שהוא חושש, אך השכן הכחיש זאת (בפרוטוקול, עמ' 14 שורה 15). כשב"כ המאשימה עימת את השכן עם אמרתו שהנאשם תפס את המתלוננת, השכן השיב: "הוא לא החזיק אותה והיא נפלה על הרצפה, זה לא נכון" (שם, שורה 17). לאחר מכן ציין השכן כי הוא אינו זוכר אם הנאשם היכה את המתלוננת אם לאו, והוסיף – לשאלה אם בעת גביית ההודעה זכר את האירוע טוב יותר – "יכול להיות שזכרתי טוב, יכול להיות שהייתי בעצבים ומבולבל עם עצמי וממהר לבית כנסת. אם הייתי חושש לרגע שהוא כן יכול לעשות משהו, לא הייתי נותן לו להישאר לבד וללכת. בשורה תחתונה, אם אתה שואל אותי לפי היכרות שלי גם איתו וגם עם (המתלוננת), הוא לא בן אדם אלים, היא לא אישה רעה, והם פשוט לא הצליחו להתחבר" (שם, עמ' 15 שורה 5 ואילך).

(3) עיקר עדות הסייר:

1. באמצעות הסייר הוגשו הדוחות שערך (דו"ח הפעולה וכן דו"ח מעצר הנאשם, שסומנו ת/5 ות/6, בהתאמה).
2. בדו"ח הפעולה (מיום 06.07.18) ציין הסייר כי הוא הגיע לדירה בשעה 20:26 ופגש בשכן, שמסר את גרסתו הנ"ל, וכן במתלוננת, שבכתה והיתה לחוצה, ואמרה לו שהנאשם "התעצבן זרק עליה כיסא ותקף אותה". הסייר ניגש לנאשם, שטען שלא תקף את המתלוננת ו"לא שיתף פעולה". עוד ציין הסייר, בדו"ח הפעולה, כי "הדירה היתה מסודרת ואין סימני אלימות" (ר' בדו"ח ת/5). בדו"ח המעצר ציין הסייר, במקום המיועד לתגובת העצור (דהיינו הנאשם), "אני לא תקפתי אותה" (ר' בדו"ח ת/6).
3. בחקירתו הנגדית בבית המשפט נשאל הסייר מדוע כתב בדו"ח שהנאשם לא שיתף פעולה, ועל כך השיב: "זה אומר ששאלתי אותו כמה שאלות והוא לא ענה עליה[ן]. אני לא זוכר עכשיו. בסיטואציה שהייתי בה הוא לא שיתף פעולה" (בפרוטוקול, עמ' 21 שורה 11 ואילך).

(4) עיקרי הודעת הנאשם ודו"ח העימות:

1. הודעת הנאשם נגבתה מספר שעות לאחר האירוע (כבר ביום 07.07.18, החל בשעה 00:06). החקירה נערכה כאמור בשפה העברית, בשל העדר מתורגמן לטורקית, ושפתו הדלה של הנאשם ניכרת (סומנה ת/2).
2. הנאשם הוחשד בעבירות של תקיפת בת זוג והיזק לרכוש. הנאשם מסר את גרסתו לאירוע, תוך שהלין על התנהגות המתלוננת והוסיף: "אני לא רוצה ילד בחוץ יש שותים ו[אל]כוהול אני לא רוצה ילד רע ואין אוכל בבית אני מתקשר מעבודה אני אומר לה מאמי עשית אוכל אומרת אין כסף אין אוכל אם רוצה קונה אני קניתי כבד ובאתי בבית אני אמרתי ממי היא מתלבש יוצא אמרתי אני רעב באתי מעבודה תעשי אוכל שלי אחר כך אולי גם אני בא בואי נסתכל על טלוויזיה אני אומר מה יש כול יום שישי מי אני בשבילה והיא אומרת מי אתה בכלל אני אמרתי בשביל מה לקחתי אותך בשביל לטפל אותי לטפל אוכל שלי אז בשביל מה אני לקחתי אותה היא אומרת יש ילד וזהו היא אומרת אני לא רוצה אני הולכת היא אומרת למה אני יושן אשתי היא מקנא ועושה שטויות היא אמרה מי אתה בכלל אמרתי את לא לוקחת ילד שלי בחוץ אמרתי אם את לא מקשיבה אני הולך להגירה ואני שולח את ולוקח ילד שלי היא אומרת כל הזמן רוצה אני מפחדת אמרתי אני לא רוצה מכות אני לא ר[]וצה מכות אני אוהב אותה והיא עושה בעיות ומקנא" (ת/2, שורה 14 ואילך).
3. הנאשם נשאל מה הוא עשה כשהמתלוננת אמרה לו שהיא רוצה לצאת מהבית, ולכך השיב: "יש תיק והיא נכנסה יש על יד שכן שלנו נשאר שמה, פתאום אני מסתכל היא יוצאת ואמרתי אני לוקח ילד שלי אם את יוצאת ולקחתי כיסא בשביל להפחיד אותה אבל לא לזרוק אצלה פלסטיק כיסא זרקתי שמה לא עליה", תוך שהדגים השלכת דבר-מה לכיוון הנגדי (ת/2, שורה 26 ואילך; שורה 36 ואילך). הנאשם הכחיש כי תפס או דחף את המתלוננת והוסיף כי לאחר שזרק את הכיסא, המתלוננת "נפלה לבד" (ת/2, שורה 32 ואילך).
4. הנאשם הוסיף: "מתי שאני הולך לאישה היא מקנ[א]ה בחיים אני לא מרביץ צועק אולי מעצבן מלכלך אבל אני לא מרים יד" (ת/2, שורה 43 ואילך). החוקר הזהיר את הנאשם כי הוא חוקר אותו גם על איומים, שכן הנאשם "תמיד מאיים עליה ואומר לה אם היא יוצאת אתה עושה לה בלגן". הנאשם השיב: "כן אני לא מרים יד" (שם, שורה 47 ואילך) והוסיף: "אני אמרתי אני אלך משטרה הגירה אבל אני רוצה ילד, אני עושה בלגן מתכוון שאני לוקח ילד שלי למה אני לא רוצה בלילה ילד שלי בחוץ ביום אני יודע אבל בלילה אני לא רוצה. זה הכל... ילד שלי אני לוקח בשביל אני רוצה להפחיד אותה ושתטפל טוב" (שם, שורה 50 ואילך).
5. כאמור, ביום 09.07.18 נערך העימות בין הנאשם לבין המתלוננת. המתלוננת חזרה ואמרה שהיא מעוניינת שהנאשם לא יתקרב אליה (ר' בת/3 שורה 5, שורה 97 וכן תוספת בכתב יד על גבי דו"ח העימות), אך בד בבד לא תיארה כל אלימות ממשית מצידו. המתלוננת ציינה: "אני הלכתי בחוץ ואתה כעסת עליי וזרקת את הכיסא לידי, אני לא זוכרת את סוג הכיסא. אני ברחתי ונפלתי לבד" (ת/3 שורה 7 ואילך). כאמור, המתלוננת אף הכחישה מפורשות כי הנאשם דחף אותה, תפס אותה או סטר לה (ר' בפסקה 14 דלעיל).
6. הנאשם, מצידו, חזר על גרסתו המכחישה כל תקיפה של המתלוננת. החוקר שאל את הנאשם "למה זרקת כיסא?" והנאשם ענה: "אני רציתי את הילד שלי, אם את רוצה ללכת תלכי, אני לא ראיתי את הילד שלי, את לא מקשיבה לי, כל יום שישי בחוץ. את ממלאת לילד את הראש, חושב שאני לא טוב, אתה כל הזמן צועק לילד" (ת/3, שורה 72 ואילך).

ג. עיקר פרשת ההגנה:

1. מטעם ההגנה העיד הנאשם בלבד, כאשר עדותו נשמעה כאמור באמצעות מתורגמן לשפה הטורקית. הנאשם תיאר את מהלך יחסיו עם המתלוננת, כאשר לטענתו הכול הלך למישרין במשך 8-7 שנים, עד שהמתלוננת החלה לצאת לבילויים עם חברים שנוהגים לשתות אלכוהול, באזור התחנה המרכזית, וללוות כספים. הנאשם סיפר כי חשש שהמתלוננת "מלכלכת את השם שלי והשם של הבן שלי", הגם שהוסיף כי לא ביקש לעצור את המתלוננת אלא רק דאג לילד (בפרוטוקול, עמ' 22 שורה 26 ואילך). הנאשם הוסיף וטען כי בשל היותו נשוי הוא היה נפגש עם המתלוננת רק בסופי שבוע ועל כן היא היתה מקנאת (שם, עמ' 23 שורה 8 ואילך; עמ' 29 שורה 28 ואילך).
2. את האירוע מושא כתב האישום תיאר הנאשם כלהלן:

באתי לא ראיתי את הילד. היא היתה לבושה ומוכנה. הבית היה מאוד מבולגן. באתי, שאלתי לאן את הולכת, למה הבית מבולגן? והיא השיבה שהיא הולכת לחברה שלה. אמרתי לה אבל אני חזרתי הביתה, אני גבר. כמו שאני מחויב אלייך, גם אתה מחויבת אלי, אנחנו צריכים לתמוך אחד בשני. היא אמרה לי מי אתה בכלל בשבילי. אמרתי לה אני עייף, תשבי, כל השבוע אני עובד, באתי לראות אותך. נשב, נאכל ביחד, נצפה בטלוויזיה ביחד, תרצי, אחר כך נסתובב קצת אפילו שיש לי חובות. דיברתי ככה, נכנסתי לשירותים, אני התקלחתי והיא הכינה את האוכל. מחוץ לבית יש את המרפסת, הוא בית משותף. אמרתי לה לאן את הולכת? שוב, היא אמרה לי מי אתה? מי אתה בשבילי? אמרתי לה בסדר (בעברית)...

אמרתי לה, אני לא עוצר אותך מללכת, תלכי אבל תעזבי את הילד פה. היא אמרה לי שהיא לא עוזבת את הילד, והיא לוקחת אותו גם איתה. אז אמרתי לה שאני רוצה להתחיל להתעניין מה חוקית מגיע לי, מה אני יכול לעשות בשביל הילד. והיא התחילה לצעוק מה פתאום וזה, ואז לקחתי כסא של ים, אמרתי לה בואי תכנסי הביתה ונדבר ביחד בבית. רציתי רק להפחיד אותה, ובגלל זה לא זרקתי את הכסא עליה, אלא זרקתי אותו לצד השני. רציתי רק להפחיד אותה, כדי שלא תצא ושתפחד (בפרוטוקול, עמ' 23 שורה 24 ואילך).

1. הנאשם אישר כי קילל ואמר שחברותיה של המתלוננת הן זונות, אך הכחיש כל תקיפה או מגע, תוך שהדגיש כי הוא יודע "שהחוק הוא לזכות הנשים" (בפרוטוקול, עמ' 24 שורה 15). עם זאת, כך לדברי הנאשם, "אני חשבתי שהיא מתחלקת ואז החזקתי אותה, כשהרמתי אותה לא רציתי שהיא תחליק, אז השכן שלמה יצא וראה את זה. דאגתי לשלומה ואיך שהיא ראתה שהשכן יוצא, אז היא אמרה לי אל תיגע בי אל תיגע בי, אמרתי לה שאני רק לא רוצה שהיא יקרה לה משהו ושאני לא יפגע בה. כשהיא נפלה אחורה, נתתי לה את היד וניסיתי להרים אותה. השכן יצא כשהיא בדיוק עמדה ליפול. השכן ראה אותה כשהיא נופלת לבד. לא נגעתי לא בשיער שלה, לא בידיים שלה, לא נגעתי בה בכלל" (בפרוטוקול, עמ' 24 שורה 13 ואילך).
2. בחקירה הנגדית עמד הנאשם על גרסתו והכחיש כי הוא קנאי או אובססיבי בהתייחס למתלוננת; והוסיף וטען כי תמיד אפשר לה להתנהל בחופשיות (בפרוטוקול, עמ' 27 שורה 11 ואילך). לדבריו, הוא רק ביקש להרתיע את המתלוננת, באופן "שאם זה יימשך בצורה כזאתי, אני אלך ללמוד את החוקים שלי, ואני אדע מה לעשות. אמרתי לה שאם אני אדע שהחוק נותן את הילד לאמא, אני אלמד לראות מה נעשה בהמשך. אני רק אמרתי לה את זה בשביל להרתיע אותה, כדי שזה יעזור לה לחשוב במחשבה יותר טובה לעתיד, כי היא באמת אישה טובה" (שם, שורה 23 ואילך).
3. ב"כ המאשימה הטיח בנאשם שהוא זרק את הכיסא לכיוון המתלוננת, כפי שעולה בין השאר מדברי המתלוננת לסייר בשטח, אך הנאשם התמיד בהכחשתו והוסיף: "אם אני רוצה לקחת כיסא ולזרוק עליך, אני כן אזרוק עליך ואני כן אפגע בך. היינו במרחק כזה (מצביע על המרחק לתובע כ-3 מטר). זה הגודל של הגינה" (עמ' 28 שורה 28 ואילך). הנאשם הבהיר כי הוא לא היה מעוניין כלל לפגוע במתלוננת: "אני פשוט חשבתי שברגע שאני עושה את זה, שאני מרים באותו רגע את הכיסא, היא תרגיש לא טוב והיא תחזור הביתה, שהיא תתעשת על עצמה. אם הייתי באמת בן אדם מסוכן, היא היתה אולי מפחדת []לעשות את זה כל זה, שאולי אחרי זה הייתי עושה לה משהו" (עמ' 29 שורה 1 ואילך).

ד. דיון והכרעה:

(1) כללי:

1. לאחר ששמעתי את עדויות העדים המהותיים שהעידו ונחקרו בבית המשפט והתרשמתי מהן – דהיינו: עדויות המתלוננת, השכן והנאשם – ולאחר שעיינתי במוצגים שהוגשו לפניי ושמעתי את סיכומיהם של ב"כ הצדדים, אני קובע כי בסופו של יום נותר ספק סביר בשאלת אשמתו של הנאשם. מספק זה זכאי הנאשם ליהנות ועל כן דינו הוא לזיכוי.
2. ייאמר מיד, כי גרסתו של השכן – הן בהודעתו (ת/3) והן בבית המשפט – אינה עולה בקנה אחד עם הנטען בעובדות כתב האישום, כאשר בהודעת השכן אף צוין שהנאשם פגע עם הכיסא במתלוננת, טענת-עובדה שמוסכם על הכל כי היא שגויה. ב"כ המאשימה ער היטב לקשיים אלה, ועל כן בסיכומיו לא ביקש לייחס לנאשם את האמור בהודעת השכן אלא רק ביקש ללמוד מעדותו על אווירת המתח והלחץ החריגה שהתקיימה בעת האירוע. ואולם, במצב דברים בו לא ניתן לקבוע עובדות מהותיות על סמך עדותו של השכן, כל שנותר בפני בית המשפט הוא מצב של גרסה מול גרסה.
3. זאת ועוד: גם הגרסה שעומדת כנגד גרסת הנאשם – דהיינו: גרסת המתלוננת – היא גרסה שכשלעצמה יש בה ספק, ככל שעסקינן בעבירה פלילית של תקיפה. המתלוננת אמנם העלתה טרוניות שונות לגבי התנהלות בעייתית של הנאשם הן כלפיה והן כלפי הילד – לרבות בגין כך שאינו תומך ואינו עוזר – והביעה את רצונה המפורש כי הנאשם יתרחק ממנה ולא יצור איתה כל קשר. ואולם, במישור הפלילי ספק הוא אם דבריה מאפשרים קביעת עובדות, במידת ההוכחה הנדרשת בפלילים, אשר מגבשות אחריות לעבירה של תקיפה. כזכור, בעימות הכחישה המתלוננת מפורשות כי הנאשם דחף אותה, תפס אותה או סטר לה, וזאת גם כאשר החוקר הטיח בה שבהודעתה טענה כי הנאשם תפס אותה "בראש או בכתף" (ר' בפסקה 14 דלעיל). המתלוננת אף הבהירה שהכיסא לא פגע בה ולמעשה נזרק מאחוריה. כל שתיארה המתלוננת בעדותה הוא תפיסה באזור השיער (ואף זאת לא בביטחון), כאשר לפי עדותה בבית המשפט "זה רק באחורה, הוא לא עשה לי כואב" (ר' בפסקה 15 דלעיל). בנסיבות אלה מתעורר אם כן ספק סביר בשאלת אשמתו של הנאשם, שממנו הוא כמובן זכאי ליהנות.

(2) עתירת ב"כ המאשימה להרשעה בעבירה אחרת:

1. בסיכומיו עתר ב"כ המאשימה – מסתמא על רקע הקשיים הראייתיים שתוארו לעיל – להרשעה חילופית בעבירת האיומים. לטענת ב"כ המאשימה, ככל שבית המשפט יסבור שעבירת התקיפה לא הוכחה כנדרש, יש להרשיע את הנאשם בעבירת האיומים, שכן הנאשם הודה מיוזמתו – בעדותו בבית המשפט, הן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית – שלקח את הכיסא, הניף אותו לעבר המתלוננת והשליך אותו, אם גם לשיטתו לכיוון אחר (ר' בסיכומי ב"כ המאשימה בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 2 ואילך).
2. כידוע, על-פי הוראות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ), "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום"; אך זאת בתנאי "שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן".
3. תנאי אחרון זה פורש בפסיקה, כבר לפני שנים רבות, כ"כולל בחובו שני יסודות. היסוד האחד הוא טכני דיוני, דהיינו, הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם להתנגד להבאת ראיות לעניין עובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום, לחקור עדים, ולהביא ראיות משלו. היסוד האחר הוא ענייני מהותי, דהיינו, הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם לפתח ולייצב קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום אך העולה מתוך העובדות שהובאו לפני בית המשפט" (ר' ע"פ 63/79 עוזר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 606, 614 (1979). ר' גם י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום א' (תשס"ט-2009), בעמ' 1516 ואילך, והאסמכתאות המאוזכרות שם).
4. הנה כי כן, האפשרות להרשיע נאשם בגין עובדות ועבירות שלא נטענו בכתב האישום – במסגרת הוראות סעיף 184 לחסד"פ – היא אפשרות מצומצמת למדי; וכפי שנפסק לא אחת יש לעשות בה שימוש "בזהירות רבה" (ר' ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין (04.09.07), בפסקה 46 לפסק הדין). זאת ועוד: יש לזכור כי מדובר ב"סמכות שבשיקול דעת, שיש להשתמש בה בהתחשב בכלל נסיבות העניין" (שם).
5. במקרה דנא, ספק רב הוא אם מתקיימים שני יסודות התנאי בדבר "הזדמנות סבירה להתגונן", שבסעיף 184 לחסד"פ. מדובר בענייננו במקרה שבו הן העובדות הרלוואנטיות לגיבוש האיומים הנטענים והן הוראת החיקוק לא צוינו בכתב האישום, ולכן מתעורר קושי כבר ברובד הטכני-דיוני. בנוסף, גם ברובד הענייני-מהותי מתעורר קושי, משום שעל פני הדברים לא מתקיימת זהות בין קו הגנה באישום בגין תקיפה לבין קו הגנה באישום בגין איומים.
6. יתר על כן ולא פחות חשוב מכך, עסקינן כאמור בסמכות שבשיקול דעת, שיש להשתמש בה בזהירות תוך התחשבות במכלול נסיבות העניין. לכן, כאשר מדובר, כבענייננו, בתקיפה נטענת ברף חומרה מינימלי (ר' גם בפסקה 6 דלעיל), שלא הוכחה במידה הנדרשת, אין הצדקה לעשות שימוש בסמכות המרחיבה (שלפי הוראות סעיף 184 לחסד"פ) על מנת להרשיע את הנאשם בעבירה שהיא בעלת חומרה אף פחותה מכך.

מכאן שאין מקום, במקרה זה, לעשות שימוש בסמכות בית המשפט שלפי הוראות סעיף 184 לחסד"פ.

ה. סוף דבר:

1. העולה מכל המקובץ הוא שבסופו של יום נותר ספק סביר בשאלת אשמתו של הנאשם. מספק זה זכאי הנאשם ליהנות.

אשר על כן החלטתי, כאמור ברישא להכרעת הדין, לזכות את הנאשם.

ניתנה היום, ז' תשרי תש"פ, 06 אוקטובר 2019, במעמד הצדדים.

1. כהערה טכנית יש לציין כי ההדגשות בכל הציטוטים שבהכרעת דין זו אינן מופיעות במקור והן תוספות של הח"מ. התוספות בסוגריים מרובעים, בתוך ציטוטים, באות ללמד על תיקון טעויות הקלדה. תיקוני איות לכתיב מלא תקני אינם מסומנים. ↑