התובע, שקיבל מהנתבעת דרישה לתשלום היטל השבחה, ערער על השומה בפני שמאי מכריע, וזכה בערעור באופן שהשמאי המכריע קבע כי כלל לא חלה עליו חובת תשלום היטל השבחה.

כעת הוא תובע את הוצאות הליך הערעור בו זכה.

הצדדים, המקרה והמחלוקת

1. התובע היה מעוניין לשפץ את ביתו שברח' המלכים בנתניה ולצורך כך הכין תכנית לקבלת היתר בניה. התובע הגיש את התוכנית לנתבעת וזו מינתה את השמאי עמית זיו שקבע ביום 27.1.17 את גובה היטל ההשבחה שעל התובע לשלם לצורך קבלת היתר הבניה בסך של 124,000 ₪.
2. את ההודעה על כך קיבל התובע במכתב מיום 23.2.17 שנחתם על ידי מר אוסיפוב – מנהל מח' היטלי השבחה.
3. התובע פנה אל הנתבעת באמצעות מר אוסיפוב וטען כי המדובר בטעות הואיל ובעבר הוצאה כבר שומת היטל השבחה ביחס לתוכניות החלות וההיטל שולם במלואו בשנת 2006.

אולם, הנתבעת לא שעתה לפניותיו ולא ביטלה את השומה ולא את דרישת התשלום.

1. בלית ברירה, שכר התובע את שירותיו של שמאי מטעמו, מר ליאור יוסף בדש שהעריך את ההיטל שצריך לחול על הנכס בסך של 5,120 ₪ בלבד.
2. לנוכח הפערים, מונה שמאי מכריע, מר בועז קוט, שקבע כי לא קיים כלל היטל השבחה [למעט סכום זניח של 211 ₪ בגין הקלות].
3. התובע שילם במסגרת הליך הערעור סך של 39,190 ₪ לשמאי מטעמו ו- 4,356 ₪ לשמאי המכריע. כעת הוא דורש החזר סכומים אלה וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד [שצורף בטעות לסכום התביעה].
4. הנתבעת טוענת, כי הכרעת השמאי המכריע בנוגע לאופן תשלום שכר טרחתו, מסיימת את המחלוקת בין הצדדים גם ביחס להוצאות הליך השמאות המכריעה. במילים אחרות – ההוצאות שהוצאו בגין הליך הערעור בפני שמאי מכריע אינן ניתנות לתביעה בהליך נפרד והצדדים כבולים בהכרעת השמאי המכריע לעניין חלוקת שכרו.
5. עוד טוענת הנתבעת, כי נימוקי השמאי המכריע כלל לא התבססו על טענות התובע לקיומה של שומה מוסכמת ששולמה בשנת 2006, אלא על נימוקים שונים. כי השומה אותה הוציאה הייתה בגין תכנית שהוצאה ביוזמת התובע בשנת 2014 ולכן לא יכול להיות שהתובע שילם כבר על תכנית זו בשנת 2006. מכך ניתן ללמוד כי התנהלותה הייתה סבירה ולא הייתה כל רשלנות בפעולתה.
6. הנתבעת אף טוענת כי ההוצאות שדורש התובע הן מופרזות ומוגזמות ואין בהן כדי לשקף את ההוצאות הריאליות שנגרמו לו.
7. הנתבעת אינה חולקת על כך שהשמאי המכריע אינו מוסמך להטיל על צד כלשהו לשלם את הוצאות הצד שכנגד במסגרת הליך השמאות [סעיף 29 לכתב ההגנה]. לכן, לטענתה, בהליך זה הדין הוא כי כל צד נושא בהוצאותיו.

דיון והכרעה

1. עיון בשומות שהוציא השמאי עמית זיו מתאריכים 30.12.04 ו – 27.1.17 וכן בשומה הנגדית שהוציא השמאי מטעם התובע מלמד כי לטענת התובע כי שילם את מלוא היטל ההשבחה בגין התוכניות החלות על המגרש במסגרת ההסכם משנת 2006 – אין כל בסיס.
2. השומה שהוצאה בשנת 2004 מתייחסת למצב שהיה קיים נכון למועד הקובע – 11.11.98 – המועד להעברת הזכויות מקק"ל לבעלים הקודמים של הנכס.

בהתאם לשומה זו, השטח העיקרי הכולל של הבית הוא 180.7 מ"ר ושטחי השירות 40.68 מ"ר.

1. התוכנית אליה מתייחס השמאי זיו בשנת 2017 היא תוכנית נת/מק/75/650 מיום 17.9.14. בתוכנית זו תוספת שטחים משמעותית – 92.08 מ"ר שטח עיקרי, 3.31 מ"ר אחסון, 39.2 מ"ר מרפסות ו – 27 מ"ר בריכת שחיה.

הבקשה בגינה הוצאה השומה היא למימוש חלקי של תוספות שטחים בהיקף של 75.91 מ"ר.

1. מעיון בחוות דעתו של השמאי המכריע ניתן לראות כי הוא מסכים כי בתוכנית החדשה יש תוספת שטחים ביחס לתוכנית הקודמת אולם את קביעתו הוא מבסס על מגבלת הגובה הקיימת בתוכנית החדשה [10מ'] ועל גובה הבניה המבוקש [9.96מ'] ולכן, לשיטתו – לא ניתן להוסיף ולבנות עליית גג שחויבה בהיטל השבחה.

לדעתו, בהשוואה בין המצב הקודם [בו ניתן היה להוסיף עלית גג] למצב החדש, יש לקחת בחשבון את עלויות ההתאמה לכך שכעת לא ניתן לבנות גג משופע. עלויות אלה מתקזזות ולכן אין השבחה.

1. אם כך, השמאי מטעם הנתבעת לא טעה בכך שערך חישוב היטל השבחה תוך השוואת השטחים במצב הקודם אל מול המצב החדש. גם השמאי מטעם התובע ערך כך את השומה מטעמו.
2. גם השמאי המכריע ערך את שומתו תוך התחשבות בעובדה שבתוכנית החדשה נוספו שטחים מעבר לאלה שבמצב הקודם אלא שלשיטתו, עלויות ההתאמה עקב מגבלת הגובה מתקזזת מול ההשבחה החלה בנכס.
3. מסקנתי מכל האמור לעיל היא כי לא נפל כל פגם מהותי בהתנהלות הנתבעת במסגרת הליך השומה ובדרישת תשלום היטל ההשבחה ואין בהכרעת השמאי המכריע כדי להצביע על פגם שכזה.
4. אין שחר לטענות התובע כי שילם את מלוא היטל ההשבחה כבר בשנת 2006. התובע לא טרח לציין בתביעתו כי בתוכנית משנת 2014 נוספו שטחים בהיקף נרחב ביחס לתוכנית עליה התבסס השמאי זיו בשומה מיום 30.12.2004.
5. בהיעדר התרשלות מצד הנתבעת, אינני מוצא עילה לחייבה בהוצאות התובע במסגרת הליך השמאות המכריעה. אילו רצה המחוקק ליצור מנגנון שכזה, מן הסתם היה מסמיך את השמאי המכריע לפסוק הוצאות, כפי שהדבר נעשה בתקנות סדר הדין האזרחי המסמיכות את בית המשפט לפסוק את הוצאות הצדדים בהליך.
6. לאור המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי כי בעדויותיהם של התובע ומר אוסיפוב הייתה תרומה ראייתית כלשהי המסייעת להערכה במחלוקת שבין הצדדים ואף לא מצאתי צורך לדון ביתר טענות הצדדים, כגון סמכות הוועדה לתיקון דרישה לתשלום היטל השבחה ועוד.

התוצאה

1. התוצאה היא כי התביעה נדחית.

בנסיבות המקרה, ומכיוון שהתובע מצא עצמו בחסרון כיס על אף שהכרעת השמאי המכריע הייתה לטובתו – אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א אדר תש"פ, 07 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.