עסקינן בתובענה למתן צווים קבועים ולחיוב בסעד כספי בסכום של 1000,000 ₪, שיסודה בטענת התובעת כי הנתבעים הפרו את זכויותיה ביצירה מוגנת בדמות כיסא. נטען כי כיסא שייבאו הנתבעים, דומה כדי הטעייה לכיסא המוגן במדגם רשום וכי מעשי הנתבעים מנוגדים להסכמות שקבלו תוקף של פסק דין בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים (ת"א 17856-08-17 להלן: "ההליך הקודם").

הנתבעים הכחישו את טענות התובעת וטענו, בין היתר, כי הכיסא שייבאו שונה מהכיסא מושא ההליך הקודם.

בדיון שנערך בבקשה לצו מניעה זמני, הושגו הסכמות ולפיהן הנתבעות 1-2 תחדלנה מלייבא כסאות נוספים מהדגם בגינו הוגשה התביעה; גובש מנגנון בוררות ככל שתתגלע מחלוקת עתידית בין הצדדים אשר לכיסאות מיובאים נוספים והוחל על המלאי הקיים ההסדר שהושג בין הצדדים בהליך הקודם. בהתאם, ניתן פסק דין חלקי ונותרה מחלוקת ביחס לשלוש סוגיות כספיות. הראשונה - פיצוי בגין מכירה של הכיסאות שבמלאי; השנייה - הוצאות משפט והשלישית - סנקציה למקרה הפרה עתידית של פסק הדין.

הוסמכתי לפסוק בסוגיות אלו על דרך הפשרה, לפי הוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984, ללא טווחים ונימוקים ולאחר קבלת סיכומי הצדדים.

עיינתי בטענות הצדדים וביקשתי להתחשב במכלול נסיבות העניין, על קרבתם הממשית של הצדדים; התנהלותם הדיונית וההדדית; בחירתם החוזרת בדרך הפשרה; נוכחות שוק נחזית של מפיצים אחרים והיצרן הסיני; הערכת הסכומים כפי שניתנה על ידי הצדדים בהליך זה ובהליך הקודם; חוזי שני הכיסאות הרלוונטיים; דיות היתרון ההדדי של מנגנוני הידברות ישירה בין מתחרים ובוררות כפי שהושג בפסק הדין החלקי ושייתר הגשת תביעה נוספת; השלב המוקדם בו הסתיים הדיון וכן המתינות המתבקשת לדידי בתוצאת הדיון, שתסייע אף בהשלמת איחוי הקרע בין הצדדים.

לאור כל אלו, הגעתי לכלל מסקנות, כדלקמן –

אשר לפיצוי בגין מלאי הכיסאות – שוכנעתי כי יש לפסוק לחובת הנתבעים את אותו הסכום שנפסק בהליך הקודם - 3 ₪ בתוספת מע"מ לכיסא קטן; 4 ₪ בתוספת מע"מ לכיסא בינוני ו - 5 ₪ בתוספת מע"מ לכיסא גדול.

אשר להוצאות – ראיתי לנכון להורות כי צד יישא בהוצאותיו.

אשר לסנקציה – אני סבור כי די בהוראה לפיה סכום הפיצוי בגין הכיסאות ישולם בתוך 30 ימים וככל שלא ישולם במועד, יתווסף לו סכום נוסף של 10,000.

בנוסף, הוגשה הודעה מאת התובעת לפיה לא הנתבעים לא מקיימים אחר פסק הדין החלקי והוגשה תגובה המתארת מצב דברים שונה. אך אציין, כי אם סבור צד כי לא מתקיימת הוראה שיפוטית מחייבת, שמורה זכותו לפנות לבית המשפט באפיק הראוי.

זכות ערעור – כדין.

לידיעת הצדדים.

ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ח, 27 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.