1. ביום 21.1.18 חנה הנאשם ברחוב ראול ולנברג מול בניין 36, ת"א. בעקבות כך נרשם לו דוח בגין חנייה ב"גן" ללא היתר מראש העירייה, לפי סעיף 32 לחוק העזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון) ( להלן: "חוק העזר"). הנאשם כפר במיוחס לו.

2. לאחר שמיעת העדויות ועיון במוצגים נראה כי אין חולק על עובדות הבסיס הבאות:

א. האזור בו חנה הנאשם ניתן לחלוקה, לצרכים מתודולוגיים, לארבעה רביעים מתוחמים. ב- 3 מתוך 4 הרביעים מותרת חניית כלי רכב על פי תמרור המצוי במקום . זאת, הגם שמקומות אלה, או לפחות חלק מהם, עונה אף הוא להגדרת "גן" בחוק העזר. ברביע בו חנה הנאשם קיים קטע שאיננו מתוחם ואינו מגודר באופן המונע כניסת כלי רכב למקום. ביחס לקטע זה טען הפקח כי היה אמור להיות במקום מעקה ברזל ("שטנגה") שתמנע כניסת כלי רכב אך אלמונים נוהגים להסיר את המעקה. כך או כך, במועד הרלוונטי לא היה מעקה שמנע כניסת כלי רכב לרביע בו חנה הנאשם. ברביע בו חנה הנאשם לא קיים תמרור המתיר חנייה אך ברביע מולו נמצא קאנטרי קלאב ובו חניה מותרת לבאי הקאנטרי קלאב בעלי תו חניה אזורי בלבד. בין הרביעים מפריד כביש. במועדים הרלוונטיים הנאשם לא נמנה עם באי הקאנטרי קלאב ואין ראיה כי היה לו תו חניה אזורי.

ב. במסגרת חקירתו הנגדית של עד התביעה ( להלן: הפקח) הוצגה לו תמונה של כניסה לחניה ובה תמרור [נ/1] . הפקח אישר כי "זו הכניסה לחניון. מדובר בתמונה מזמנים שונים" ( ע' 6 ש' 30-31). עם זאת, התברר כי לנ/1 אין כל רלוונטיות לענייננו בשל מספר טעמים: ראשית, הפקח העיד כי "זה הכניסה לחניון בטון ובצד השני יש עוד נתיב ומשם הם נכנסים" ( ע' 8 ש' 28-29; הדגשה הוספה). שנית, הנאשם העיד כי לא התייחס כלל לתמרור המוצג בנ/1 בגדר שיקוליו אם לחנות היכן שחנה אלא התבסס לצורך כך על מידע שקיבל ולפיה הרביע בו חנה מהווה חלק מחניית הקאנטרי קלאב (" שאלתי אנשים שחנו שם אם זה חניון של הקאנטרי ואמרו לי שכן. היה אדם שאמר לי שלא כדאי לי לחנות סמוך לקאנטרי כי השומר מתרגז שמישהו שאינו מבאי הקאנטרי חונה במקום והמליץ לי לחנות היכן שחניתי" ( ע' 11 ש' 22-23)). שלישית, הנאשם עצמו הטיל ספק בעדותו בעצם קיומו של התמרור הנראה בנ/1 בעת ביצוע העבירה שיוחסה לו. לדבריו " לשאלה האם יש לי ראיה לכך שהשילוט המורה על חניה בנ/1 אכן היה במועד העבירה אני אומר שאני צריך לבדוק את העניין" ע' 13 ש' 4-5). לא ברור אם הנאשם "בדק את העניין". ברור עם זאת כי ההגנה לא הציגה ראיה לקיום התמרור הנראה בנ/1 במועד העבירה. מכל הטעמים האמורים, תצא הכרעה זו מהנחה כי במועד הרלוונטי לא היה תמרור המאפשר חניה בנ/1.

3. ההגנה טוענת כי יש לזכות את הנאשם על יסוד כל אחת מארבעת הטענות הבאות: ראשית, סעיף 32 לחוק העזר כולל נסיבה שלילית ("ללא היתר מראש העירייה"). הנטל להוכיח נסיבה זו מוטל על התביעה והיא לא עמדה בנטל. שנית, הגנת הטעות בעובדה - על פי הנטען טעה הנאשם לחשוב כי הן הרביע בו חנה והן הרביע בו נמצא הקנטרי קלאב מהווים מקום חנייה השייך לקאנטרי קלאב. הנאשם גם שאל ונועץ באנשים שאמרו כי מותר לו לחנות היכן שחנה (טעות בנוגע לקיום היתר מראש העירייה לחנות היכן שחנה). שלישית, נטען כי הגן בו חנה הנאשם אינו גן ככל הגנים אלא הוא בעל אופי ומאפיינים של חניון. מסביב קיימים מתחמים המשמשים לחנייה (שאף הם בגדר "גן"), כלי רכב חונים במקום. הנאשם טעה לחשוב כי הוא חונה בחניון ולא בגן. רביעית, טענת הגנה מן הצדק – נטען כי למצער הרשות המקומית התרשלה בכך שלא פעלה לחסום את הכניסה לרביע בו חנה הנאשם לכניסת כלי רכב או בכך תמרורה את הרביע בו חנה הנאשם באופן המבהיר לבאי המקום כי אסורה בו חנייה לכלי רכב. אילו הייתה הרשות המקומית פועלת כאמור הייתה מסירה מכשול בפני עיוור. הרשות המקומית, נטען, העדיפה לנצל את אי הבהירות השוררת במקום בנוגע לחניית כלי רכב על מנת להעשיר את קופתה מקנסות המוטלים על נהגים החונים במקום. זאת, במקום לפעול לשם התכלית המונחת ביסוד האיסור ולמנוע חנייה במקום מלכתחילה על מנת להגן על שלומם וביטחונם של באי הגן. מחדל זה, גם אם הוא מבוסס על רשלנות להבדיל מזדון או כוונה, מביא לכך שהעמדת הנאשם לדין בנסיבות אלה סותרת עקרונות של הגינות וצדק.

דיון והכרעה

4. לאחר שנתתי דעתי לעדויות שנשמעו, עיינתי במוצגים ושקלתי את טענות הצדדים מצאתי לקבוע כי התביעה הוכיחה את אשמת הנאשם במידת ההוכחה הנדרשת. אלה טעמיי.

נטל הוכחתה של הנסיבה השלילית "ללא היתר מראש העירייה"

5. אחד מיסודות העבירה הקבועה בסעיף 32 לחוק העזר הוא קיומה של נסיבה שלילית ("ללא היתר מראש העירייה"). ככלל הנטל על התביעה להוכיח את כל יסודות העבירה, לרבות נסיבה שלילית ( אם כי כמות הראיות שיש להביא לצורך הוכחת נסיבה שלילית מצומצמת יותר). מקרה זה שונה. אני סבור כי לאור האמור בסעיף 32 לחוק העזר הנטל להוכיח כי על הנאשם מוטל הנטל להוכיח כי לחנייה ניתן היתר מראש העירייה ולא התביעה היא הצריכה להוכיח כי לא ניתן היתר כזה. סעיף 32 (ג) לחוק העזר קובע חזקה בדין לפיה - "לעניין סעיף זה יראו את בעל הרכב כמי שהשאירו ללא היתר כדין , זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, הכניסו או השאירו ( להלן: "הנהג") או אם הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. הוכיח בעל הרכב כאמור, תחול החזקה האמורה בסעיף זה על הנהג". ודוק: אין מדובר בחזקה מן הדין לעניין זהות הנהג בפועל בלבד שעבר את העבירה אלא היא כוללת אלמנט נוסף שעניינו השארת הרכב שלא כדין היכן שהושאר ("יראו את... כמי שהשאירו ללא היתר כדין.."). אילו נועדה החזקה לקבוע רק את זהות עובר העבירה, תוך הותרת הנטל על התביעה להוכיח לגבי אותו אדם את הנסיבה השלילית לא היה צורך לציין "ברחל בתך הקטנה" כי "יראו את ... כמי שהשאירו ללא היתר כדין". ניתן היה בפשטות לציין כי "יראו את ... כמי שהשאירו אלא אם הוכיח מי נהג ברכב, הכניסו או השאירו". נמצא, כי החזקה הקבועה בסעיף 32 (ג) לחוק העזר אינה מתייחסת רק לזהות עובר העבירה אלא גם לעניין התקיימות הנסיבה השלילית בעבירה. לאור האמור ומשעולה מן הראיות כי הדוח הוסב ע"ש הנאשם לאחר שהיה ע"ש חברה אחרת הרי שהנאשם מוחזק כמי שהשאיר או החנה את הרכב בגין ללא היתר כדין. הנטל לסתור חזקה זו ( במאזן הסתברויות בלבד כמקובל במשפט אזרחי) רובץ אפוא לפתחו של הנאשם ולא לפתחה של התביעה.

טעות במצב הדברים

6. הנאשם טען כי סבר בטעות שהרביע בו חנה והרביע בו נמצא הקאנטרי קלאב מהווים, כאחד, מקום חנייה לבאי הקאנטרי קלאב. הנאשם גם כי נועץ באנשים שאמרו לו שמותר לו לחנות היכן שחנה. בנוסף טען הנאשם כי נוכח חזותו המטעה של הרביע בו חנה ודמיונו לחניון טעה הנאשם לחשוב כי בחניון ולא בגן עסקינן.

7. אינני יכול לקבל את טענות הנאשם בדבר טעות במצב הדברים. סעיף 34יח לחוק העונשין קובע: "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. (ב)  סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות הייתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב)." במקרה זה עסקינן בעבירה מסוג "אחריות קפידה" ועל כן כפוף הסייג של טעות במצב הדברים להוראת סעיף 22 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז – .1977 . במלים אחרות, רק אם הוכיח הנאשם כי לא התרשל ועשה כל שניתן על מנת להימנע מן העבירה ובכל זאת טעה טעות כנה במצב הדברים– תעמוד לו ההגנה האמורה. לא זה המקרה שלפני. אסביר: הנאשם טוען כי טעה לחשוב כי ההיתר לחנות סמוך לקאנטרי קלאב, ברביע הנגדי לרביע בו חנה, מתייחס גם לרביע בו חנה [ ( "ש. האם הבחנת בשלט המתיר חניה? ת. של הקאנטרי. ש. אז למה בכל זאת בחרת לחנות שם? חשבתי שזו חניה של הקאנטרי..." ( ע' 10 ש' 7-10); וכן "השטח הזה נראה בדיוק כמו המשך החניון של הקאנטרי.." (ע' 9 ש' 19-21 ). לטעמי מדובר בהיתממות. הפקח העיד, וגרסתו לא נסתרה, כי "הקאנטרי נראה כמו חורשה אבל יש שם שילוט שהחניה על פי תו אזור" ( ע' 7 ש' 16). במועד הרלוונטי הוכח כי הנאשם לא היה מבאי הקאנטרי קלאב וגם תו חנייה אזורי לא היה לו. נמצא כי גם לשיטת הנאשם וגם בהנחה והשטח בו חנה מהווה המשך החניון השייך לקאנטרי קלאב – אסור היה לנאשם לחנות בו כשם שאסור היה לו לחנות סמוך לקאנטרי קלאב. הנאשם ידע בבירור על האיסור לחנות בתחום החניון המשויך לקאנטרי קלאב. הוא ציין כי הוא אינו מבאי הקאנטרי (ש. " למה היית צריך לשאול אם המקום נראה כמו חניון? ת. כי השלט בקאנטרי אמר לבאי הקאנטרי ואני לא בא הקאנטרי אז שאלתי" (ע' 12 ש' 11-12). הוא גם לא הוכיח כי היה ברשותו תו חנייה אזורי. ברי כי בנסיבות אלה ומקום בו הנאשם ידע שהוא חונה במקום אסור בחנייה ולא במקום בו מותר לו לחנות הרי שאין מדובר בטעות כנה. יתר על כן, הנאשם העיד כי נאמר לו על ידי מי מהאנשים עמם שוחח "שלא כדאי לי לחנות סמוך לקאנטרי כי השומר מתרגז שמישהו שאינו מבאי הקאנטרי חונה במקום ... " ( ע' 11 ש' 21-23). אם הנאשם ידע שאסור לו לחנות סמוך לקאנטרי על מנת לא להעלות את חמת השומר במקום - כיצד יכול הוא לטעון שטעה שחנייה בחלק אחר של חניית הקאנטרי (לשיטת הנאשם) מותרת היא ? לא ניתן למצוא תשובה מניחה את הדעת לתהייה זו בגרסת הנאשם. כיוון שגרסה זו של הנאשם עוררה תהיות גם בלבי ביקשתי מהנאשם להבהיר עניין זה. הנאשם ציין כי : " לשאלת בית המשפט כיצד אם אני טוען שאיני בא הקאנטרי וסברתי שהמקום בו חניתי גם הוא משמש לבאי הקאנטרי מדוע חניתי במקום שגם בו לשיטתי אין לי זכות לחנות אני משיב שיש בסמיכות לקאנטרי כמה מוסדות יש שם כמה בניינים צמודים. ההנחה שלי הייתה שהשטח מותר לחנייה למי שרוצה להתעניין או להירשם לקאנטרי" ( ע' 12 ש' 13-16). בעקבות שאלת הבהרה זו נשאל הנאשם על ידי התובעת : ש. אתה לא באת להירשם לקאנטרי, אתה עובד בכלל. ת. מעניין אותי להירשם לקאנטרי. עובדתית חניתי שם פעם אחת לפחות על מנת לבדוק. ש. ביום העבירה. ת. לא " ( ע' 12 ש' 17-20). נמצא כי לטענת הטעות במצב הדברים אין על מה שתסמוך ואין מדובר בטעות אלא בהיתממות. הנאשם ידע שהחניה בחניית הקאנטרי אסורה עליו – בין משום שאין לו תו אזור ובין משום שאינו בין באי הקאנטרי. העובדה שהנאשם ידע כי אסור לו לחנות בתחום חניית הקאנטרי קלאב ובכל זאת חנה במקום המהווה לשיטתו חלק מחנייה זו שוללת את כנותה של טעותו הנטענת. על כן, ומכיוון שהוכח כי במועד הרלוונטי לא חנה הנאשם במקום משום שהתעניין אותה עת ברישום לקאנטרי קלאב הרי הגנת הטעות במצב הדברים אינה עומדת לו.

הגנת הטעות בעובדה הקבועה בסעיף 34יח לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 כפופה , בעבירות אחריות קפידה, לסעיף 22 (ב) לאותו חוק. הווה אומר: על הנאשם להראות כי לא התרשל ועשה "כל שניתן" על מנת להימנע מן העבירה. רק אם עשה הנאשם כן ולמרות הכול טעה טעות כנה במצב הדברים תעמוד לו ההגנה. נקל לראות כי אין זה המקרה שלפני. הנאשם העיד כי נמסר לו ששומר הקאנטרי קלאב מתרגז כאשר מי שאינו מבאי הקאנטרי חונה במקום ("היה אדם שאמר לי שלא כדאי לי לחנות סמוך לקאנטרי כי השומר מתרגז שמישהו שאינו מבאי הקאנטרי חונה במקום והמליץ לי לחנות היכן שחניתי" ע' 11 ש' 22-23). במצב דברים זה היה על הנאשם, כאדם סביר, לתהות מדוע השומר מתרגז רק כאשר חונים סמוך ( פיזית|) לקאנטרי קלאב אך לא במקום בו חנה הנאשם; מקום שהיווה אף הוא לשיטת הנאשם חלק מאותה חנייה ממש? לטעמי התנהגות כזו של השומר היתה צריכה לגרום לנאשם לפקפק בטיב המידע או העצה אותם קיבל ממאן דהוא. בהתאם היה עליו לערוך בירור מעמיק יותר – או מהימן יותר – בעניין, כמו למשל גם גורם מוסמך מהקאנטרי קלאב.

הנאשם טען בעדותו כי הסתמך על מידע או עצה שקיבל "מאנשים". הוא לא ציין מיהם אותם אנשים והוא לא טרח להביאם לעדות על מנת לבסס את טענת ההסתמכות הנטענת. יתר על כן, בתשובותיו של הנאשם בעניין זה קיימת חוסר עקביות המביאה אותי להטיל ספק של ממש באמינות הטענה. כך, בעוד שבמקום אחד בעדותו הסביר הנאשם כי הסתמך על המידע שקיבל מאותם "אנשים" משום שאלה התגוררו באזור ("שאלתי אנשים שאמרו שהם גרים שם והם אמרו שמותר לחנות שם" ; ע' 10 ש' 11-12) העיד הנאשם במקום אחר כי שאל את האנשים שחנו במקום בו חנה ( "שאלתי אנשים שחנו שם, אם זה החניון של הקאנטרי ואמרו לי שכן" (ע' 11 ש' 21). לכאורה, ולכאורה בלבד, אין סתירה בין טענה כי הנאשם שאל אנשים המתגוררים במקום לבין טענה כי שאל אנשים "שחנו שם". דא עקא, שמחומר הראיות עולה ספק של ממש אם מדובר באותה קבוצה. אסביר: מעדות הפקח, שלא נסתרה, עולה כי רוב החונים שקיבלו דוחות ברביע בו חנה הנאשם אינם תושבי תל אביב ולא כל שכן אינם תושבי האזור (" רוב הדוחות שרשמנו שם הם אינם לתושבי תל אביב" ע' 8 ש' 9) . עוד עולה מאותה עדות, וגם דברים אלה לא נסתרו, כי לתושבי האזור בו חנה הנאשם יש חנייה חוקית ומוסדרת ("שברו את זה כמה פעמים והעיפו את זה. אינני יודע אם אלה תושבי השכונה, סביר להניח שלא כי יש להם חניה מותרת"). גרסה זו שלא נסתרה מעלה תהיות בנוגע לטענת ההסתמכות שהעלה הנאשם: ראשית, אם תושבי האזור חונים כחוק ובאופן מוסדר בסמיכות למקום בו חנה הנאשם – מה הטעם שהוביל אותם לחנות היכן שחנה הנאשם? ; שנית, אם לתושבי האזור חנייה חוקית מוסדרת, על מה מתבסס המידע לפיו החנייה במקום מותרת? הדעת נותנת כי מי שיש לו מקום חנייה חוקי ומוסדר לא יטרח להתעמק ולהטריד עצמו בשאלת חוקיות החנייה במקום בו הוא אינו נדרש לחנות. שלישית, הנאשם העיד כי אינו יכול להעיד כעניין שבעובדה כי האנשים שלעצתם שעה בעת שחנה הם תושבי האזור או תושבי תל אביב ( "שאלתי אנשים שאמרו שהם גרים שם והם אמרו שמותר לחנות שם" ( ע' 10 ש' 11-12). לאור כל האמור אני סבור כי אין לתת כל משקל לטענת ההסתמכות שהעלה הנאשם. וודאי שבנסיבות הללו לא ניתן לקבוע כי הנאשם עשה "כל שניתן" על מנת להימנע מן העבירה באופן המאפשר לשקול אם טעותו הנטענת מעמידה לו הגנה.

8. ההגנה הוסיפה וטענה כי מאפייני המקום בו חנה הנאשם הטעוהו לחשוב כי מדובר בחניון ולא בגן. ואולם, הנאשם לא טען כי סבר כי מדובר בחניון "סתם" אלא הוא טעה לחשוב כי הוא חונה בחניון השייך לקאנטרי קלאב . כך העיד הנאשם "ראיתי את החניון של הקאנטרי קלאב, את החניון שמעליו ומתחתיו וראיתי את החניון באמצע. שאלתי אנשים שמחנים אם זו חניה של הקאנטרי ואם מותר לחנות. אמרו לי שמותר לחנות שם אז חניתי שם במשך חודש וחצי עד שקיבלתי דוח .." גם כאשר נתקל הנאשם בפקח הטיח בו הנאשם "[ש] זה לא הוגן וממש מטעה שהשטח הזה נראה בדיוק כמו המשך החניון של הקאנטרי והוא אמר לי שמדובר בגן ואני אמרתי שמדובר בשטח המיועד למוסדות ציבור.." ( ע' 9 ש' 14-16 ו-19-21). וכן - "חשבתי שזו חניה של הקאנטרי... שאלתי אנשים שאמרו שהם גרים שם והם אמרו שמותר לחנות שם" ( ע' 10 ש' 9-12). כיוון שהראיתי כי הנאשם לא נהג כאדם סביר ובוודאי שלא עשה "כל שניתן" על מנת להימנע מן העבירה על מנת שיוכל להסתמך על טענת הטעות במצב הדברים הרי שגם דינה של טענה זו להידחות.

9. הנאשם טוען כי הרשות המקומית התרשלה בכך שלא פעלה לחסום את הכניסה לרביע בו חנה או בכך שלא קבעה באותו רביע תמרור המבהיר את איסור החנייה וכך ליצור הבחנה ברורה וחד משמעית בין חניון הקאנטרי קלאב (המותר בחנייה בתנאים שנקבעו) לבין הרביע בו חנה הנאשם, במיוחד בשים לב למאפייניו של רביע זה כחניון. בנסיבות אלה, העמדת הנאשם לדין סותרת עקרונות של צדק והגינות. גם דין טענה זו להידחות. אכן, בפסיקה הובעה דעה לפיה גם מקום בו הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות המשפטית נובעת ממעשה או מחדל רשלני, להבדיל מזדון או כוונה, עשויה לעמוד לנאשם טענת "הגנה מן הצדק" ( ראו לעניין זה בין היתר את חוות דעתו של כב' הש' מלצר ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי (31.10.18)) . עם זאת, טענת ההגנה מן הצדק אינה יכולה לעמוד לנאשם ואסביר מדוע: הספרות שדנה טענת ההגנה מן הצדק מחלקת את המצבים לתחולת ההגנה לשלוש קטגוריות עיקריות: אחת, הגנה מן הצדק בעקבות השתק הרשות עקב הסתמכות על מעשיה, רדיפת הנאשם והעמדתו לדין משיקולים זרים או הכשלתו בהדחה. שנייה, העמדת הנאשם "בסיכון כפול". שלישית עניינה פגיעה אחרת בזכותו של הנאשם למשפט הוגן או הליך ראוי. זאת, בין משום שנפלו ליקויים של ממש בשלב המשפט או החקירה, שיהוי בהגשת כתב האישום נגד הנאשם או כל פגיעה אחרת בזכויותיו הדיוניות של הנאשם ( לקטגוריות או המודלים בהם הוחלה ההגנה מן הצדק ראו: מרדכי לוי, עוד על מהות ההגנה מן הצדק ועל המבחן לקבלתה לפני פסק דין בעניין בורוביץ ובעקבותיו, המשפט י', 353, 357-359 (תשס"ה); אסף פורת, הגנה מן הצדק בעידן החוקתי, קריית המשפט א' 381 (2001). בענייננו הקטגוריה העשויה להיות רלוונטית היא זו לקיומו של השתק פלילי הנובע ממצג רשלני של הרשות שעניינו אי גידור או חסימת האפשרות לכלי רכב להיכנס לרביע בו חנה הנאשם או לחלופין אי הצגת תמרור שיבהיר כי אסורה החניה במקום. לצורך ביסוס השתק פלילי נדרשת הסתמכות הנאשם על המצג שהוצג לו. הנאשם לא טען כי הסתמך על המצג הרשלני הנטען של היעדר גידור. הוא טען כי הסתמך על סברה כי חנה במקום מותר בהיותו המשך חניון הקאנטרי קלאב ועל מידע או עצה שקיבל "מאנשים" שאישרו בפניו כי החניה במקום מותרת או למצער חיזקו את סברתו השגויה. בהיעדר הסתמכות על היעדר גידור של אחד מאגפיו של הרביע בו חנה הנאשם לא ניתן לקבוע כי העמדת הנאשם לדין בעבירה שיוחסה לו נוגדת את תחושת הצדק וההגינות. יודגש כי גם אם נניח לצורך הדיון כי גם אילו גידור כל עבריו של הרביע בו חנה הנאשם היה מונע את העבירה מלכתחילה אין פירוש הדבר שהיעדר גידור כל עברי הרביע היווה שיקול בשיקולי הנאשם לחנות היכן שחנה.

הנאשם גייס לעזרתו את פסק הדין בע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' כץ (14.1.09)). באותו מקרה נקבע כי העירייה והמדינה התרשלו בכך שלא דאגו להבחנה ברורה בין חוף רחצה מוכרז לחוף שאינו מוכרז ויצרו מצג מטעה כלפי ציבור המתרחצים. ברוח זו טוען הנאשם כי הרשות המקומית התרשלה משעה שלא הציבה תמרור ברור האוסר חנייה ברביע בו חנה הנאשם. לטעמי אין הנדון דומה לראיה וממילא אין ממש בטענה זו. בשונה מהאמור בפרשת כץ שם הייתה משמעות להפרת החובה להבחין בבירור בין חוף רחצה מוכרז לחוף רחצה בלתי מוכרז הרי שבענייננו גם אם נניח כי הנאשם הוטעה ( בהיעדר תמרור אוסר חנייה ברביע בו חנה) לחשוב כי הוא חונה בתחום חניון הקאנטרי קלאב כפי שטען, עדיין לא הייתה לטעות זו נפקות שכן גם ללא תמרור היה ברור – או צריך להיות ברור – לנאשם כי משאינו מבאי הקאנטרי קלאב ומשלא הוכח כי הוא אוחז בתו חנייה אזורי הרי שהחניה ברביע בו חנה אסורה עליו גם על פי הנחתו שלו וגם בהיעדר תמרור האוסר מפורשות על חניה באותו רביע. נמצא, כי איסור החנייה ברביע בו חנה הנאשם תקף גם לשיטת הנאשם וזאת בין שהרשות המקומית הייתה מציבה במקום תמרור האוסר חנייה ובין אם לא. לאור כל האמור לא אוכל לקבוע כי העמדת הנאשם לדין וניהול המשפט נוגדים את תחושת הצדק וההגינות.

10. לאור כל האמור מצאתי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.

ניתנה היום, 5 מרץ 2019 05 מרץ 2019, במעמד הצדדים